שו"ת שארית יוסף/א
|
|
- שאלות ותשובות
א) הובררנו לדון אני וחד דעמי בדין ראובן שנתן לבתו שטר כחצי חלק זכר ונוסח השטר ידוע שחייב לבתו סך אלף זהובים וזמן הפרעון יתחיל שעה קודם מיתת ראובן רק שהברירה ביד יורשי ראובן אם לשלם סך הנ"ל או ליתן לבת כחצי חלק זכר בכל הן בכסף הן בזהב הן בשווי כסף הן ראוי הן מוחזק. ומת ראובן והבנים רוצים ליתן לבת כח"ז וליטול השטר והבת טוענת עדיין לא מת יעקב אד"א וכשימות אטול בחלק המגיע לאבי גם כן כחצי חוב המגיע לבניו כי אבי כתב שיתנו לי בראוי כבמוחזק וזה היה ראוי לאבי ואעפ"י שהוא דבר שלא בא לעולם מ"מ הרי התנאי היה שיהא החוב עומד במקומו אם לא יתנו לי ג"כ בראוי ואם אינם רוצים ליתן לי הראוי יתנו לי סך החוב. והבנים טוענים דבירושה של אבי אביהם אין לה כלום הואיל ולא מת בחיי אביהם ולא בא לידו מעולם אינו במשמעות ראוי. עד כאן עיקר דבריהם וטענותיהם ותשובותיהם והשאר להג הרבה ויגיעת בשר:
והנה חד דעמי עלה על דעתו שזהו ראוי מפני שהמרדכי פ' יש נוחלין וגם הטור חשן המשפט קורין לנכסי אבי אבא ראוי גבי בכור לכן הסכים דעתו שהדין נוטה לזכות לבת. אבל נלע"ד דלא דק דלא עדיף נדון דידן ממי שדינו לגבות בראוי ואעפ"י כן אינו גובה מנכסי ירושת אבי אבא וראיה ברורה דגרסי' פ' מי שמת (דף קנ"ח) שלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת בחיי אביו בן הבן מוציא מיד הלקוחות וזה שקשה בדיני ממונות לימרו ליה אבוך זבין ואת מפקת. מאי קושיא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך עכ"ל הגמרא. ומקשי התו' לימרו ליה אבוך זבין כו' תימא למה לא יוכל להוציא כו' עד ופי' ריב"ם דהמכר ודאי אינו מכר אלא לענין חזרת מעות איירי הכא שבנו מוציא השעבוד שהיה להם בדין עליהם כי אין להם שעבוד בשביל מעותיהם כו' עד וא"ת ואכתי מאי פריך ולימרו ליה אבוך זבין כו' דילמא היינו טעמא משום דאין בעל חוב נוטל בראוי כמו כתובת אשה דתנן בבכורות פ' יש בכור דאינה נוטלת בראוי. ושמא י"ל דוקא כתובת אשה אבל ב"ח נוטל בראוי עכ"ל התו'. הרי שמפרש ריב"ם דלסוגיות הגמרא דהכא ב"ח נוטל בראוי ואעפ"י כן אמרה הגמרא ומאי קושיא מצי אמר מכח אבוה דאבא קאתינא הרי שטעם זה מספיק שאינו גובה מזה אפי' ב"ח שגובה בראוי וא"כ לא עדיף נדון דידן ממי שדינו לגבות בראוי שאינה גובה וצריכים אנו לומר שראוי זה גרוע מראוי סתם ועוד כתבו התו' בדיבור זה הנ"ל וז"ל אבל אין להביא ראיה כו' עד לאו היינו טעמא דאינו נוטל בראוי אלא טעמא משום דאמרינן אנא מכח אבוה דאבא קאתינא עכ"ל התו' הרי בפי' גם כן דאיתא לטעם דאנא מכח אבוה דאבא קאתינא אפי' במקום שגובין בראוי. וה"ה לנדון דידן שאף שכתוב בשטר שיתנו לו בראוי אין זה במשמעות ראוי סתם כמו שאפרש אח"כ. ואף כי דחו התו' פריב"ם ומביאים פרש"י דפי' דנכסי אילו כתב האב לבן הגוף מהיום כו' וא"כ אין לדקדק דסוגי' זו סבירא להו דבעל חוב גובה בראוי ונאמר שמא מי שגובה בראוי גובה ג"כ מנכסי אבא דאבא הואיל ונדחה פריב"ם מכל מקום מכח זה לא נדחה וק"ל. ונ"ל להביא ראיה שהמרדכי לא סבירא ליה פר"י ואם כן על כרחיך צריך אתה לומר דסבירא ליה פירש ריב"ם שמקשה בהג"ה פרק שנים אוחזין על מה דגרסינן בגמרא מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום ופריך מ"ש מטובת הנאה דכתובה דאשה יכולה למכור כו' ומאי שנא מבן שמוכר בנכסי האב ומת בן הבן מוציא דוקא מת הבן הא לא מת הוי המכירה. ותירץ מה שאירש הוה אסמכתא שמא לא ירש אבל כתובה איתא אלא כשמתה בעלה יורשה כו'. וגבי בן הבן מתרצים י"ל דליכא למידק הא לא מת הוי מכירה אלא אפי' לא מת לא הוי מכירה והא דנקט מת הבן משום דאורחא דמילתא מה שאדם מוכר אינו חוזר עד כאן לשון המרדכי. ואי אית ליה כר"י שהאב מכר הגוף לבן ליתרץ גם כן ב' הקושיות בתירוץ א' כמו שתי' לענין כתובה דגבי מה שאירש הוי אסמכתא וכאן לא הוי אסמכתא שהאב אינו יכול למכור הואיל וכתב לבן הגוף מהיום וכדתנן פרק יש נוחלין האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובים לבן ואם כן הוי תרתי חד שיותר טוב לתרץ שני הקושיות בתירוץ אחד ועוד שאינו צריך לתרץ שינוי דחיקא דאורחא דמילתא קתני אלא ודאי שאינו סובר פי' ר"י ואם כן על כרחיך סבירא ליה פירש ריב"ם וגם הבית יוסף מביא בסימן רי"א בח"מ הרבה גאונ"י דסבירא להו דלענין חזרת מעות כפריב"ם סבירא להו. ומה שהבאתי ראיה רק מסוגיות התוספות ולא מגוף הדין של בן שמכר הנ"ל דאין לקוחות ולא מלוה גובה מזה לפריב"ם ואפי' המעות אינו מחזיר וכן אשיר"י וכן הר"ן וכן טור ח"מ סימן רי"א. לפי שיש לומר לפי שאין לבן כלום ולכן מי ישלם בעדו הואיל וירושה זו אינה שלו. אבל בנדון דידן יש משל ראובן לשלם מה שחייב לבתו לכן יכולה לטעון או ישלמו היורשים החוב שנתחייב אביה או ליתן לה כפי התנאי אם היה במשמעות ראוי נכסים אילו. לכן הוצרכתי להביא ראיה כנ' שאין במשמעות ראוי סתם נכסי אכא דאבא. וגם בהג"ה אשיר"י מהרי"ח שמחלק דנכסי אבא דאבא אינו גובה ב"ח ובנכסי' שנפלו מאבי אמו לאחר מיתה שאין אחיו מאביו יכולין לירש אלא מכחו בעל חוב גובה מהם אי בעל חוב גובה בראוי עד כאן לשונו. הרי אף שבעל חוב גובה בראוי אינו גובה בנכסי אבי אבא והוא הדין לנדון דידן אף כי כתוב בפי' בשטר ראוי אינו גובה מנכסי אבי אבא. וגם מהג"ה זו יש להביא ראיה שאין לפקפק ולומר דטעם הגמרא דאין גובה בנכסי אבא דאבא משום דהמכר בטל משום דהוה דבר שלא בא ליד הבן בשעת מכירה וגם הוה אסמכתא כמו מה שאירש מאבא אבל נדון דידן שאין צריך לקנין דאין אלא תנאי מנא לן. אין לומר כן שהרי בהג"ה זו פוסק שגובה בעל חוב מה שנפל מירושת אבי אמו אף על פי שגם זה לא בא לעולם וגם הוה אסמכתא וע"כ צריכין אנו לומר דמיירי בענין שיכול לקנות דאפשר סבירא ליה דיכול לשעבד דשב"ל כמו שפסקו התוספות פ' מי שמת שהבאתי לעיל ואף על פי כן מחלק שבנכסי אבי אבא אינו גובה אלא צריך לומר הטעם הנ"ל. ואם יאמר האומר הרי נדחת סברא של מכח אבוה דאבא דאמר בגמרא בסוף הסוגיא לעולם כדאמר מעיקרא ודקשיא לך תחת אבותיך יהיו בניך ההוא בברכה הוא דכתיב אין לומר כן דאף כי דחו בגמרא מכל מקום כולם הלכתא הם שהרי הר"ן פסק בהדיא פרק מ"ש דהכי הלכתא מטעם דאמרי מכח אבוה דאבא קאתינא וגם מהרי"ח הנ"ל פסק בהדיא יכול לומר מכח אבוה דאבא קאתינא ואף על גב דמסיק ההוא בברכה הוא דכתיב היינו לענין דליהוי קשה בדיני ממונות מ"מ כך הלכה כך פס' רשב"ם עכ"ל מהרי"ח:
ומה שהבאתי מהרי"ח בשם רשב"ם ולא רשב"ם עצמו מפני שהיה לו לבעל הדין לחלוק קצת ולומר דקאי על דין בן שמכר בנכסי האב אבל לא מטעם מכח אביה דאבוה קאתינא לכן הבאתי מהרי"ח שפירש בהדיא וגם להביא דעת מהרי"ח דהואיל וכותב בשם רשב"ם סבירא ליה כותיה. וגם טור ח"מ (סי' רי"א) ז"ל אומר מה שאירש מאבא היום מכור לך ומת הבן בן הבן מוציא ואפי' הדמים שקבל אין צריך להחזיר דכיון שמת הבן לא באו הנכסים לידו מעולם וזה בן הבן בא בכח אבי אביו ועוד מביא תשובות רב האי כיוצא בה וע"ש. ומה שרשב"ם פרק מ"ש קורא אותו ראוי דפי' אלא א"א כו' עד בא חנוך ומוציא הנכסים שמכר אביו מנכסי אבי אביו יעקב מיד הלקוחות מפני שהוא ראוי ולא בא לידו מעולם כו' עכ"ל, הרי שקורא אותו ראוי וזה היתה אחד מהראיות של חד דעמי כמדומה לי. מכל מקום נ"ל שראיה קלושה היא ואדרבה יש לדקדק ממנו שאינו נקרא ראוי סתם שהרי כתב ראוי שלא בא לידו מעולם כי זה הוא יתור גמור אלא ודאי לא מקרי ראוי סתם אלא גרוע מראוי סתם שזה לא בא לידו מעולם כשכר פעולה כמו שכתב המרדכי פרק יש נוחלין ומה שלא פירש בהדיא יש לומר דלא נפקא ליה מיניה כלום שהוא סובר שאינו גובה אפילו מראוי סתם כדמוכח מתוך פירושו עיין שם וכן הר"ן ובטור ח"מ (סי' רע"ז) גבי בכור שמפרש ראוי כגון נכסי אבא דאבא מ"מ מאריך ומפרש שראוי לבא אחר כך אבל לא מצינו שנקרא ראוי סתם. ואל תקשה למה אין הטור מפרש מה שאין הבכור נוטל דהיינו ראוי סתם ויהיה זה הראוי מכ"ש לפי מה שאני אומר שהיא גרוע למה מפרש נכסי אבי אביו ברישא. יש לומר שמפרש אותו על דרך לא זו אף זו לכן אומר הפשוט מקודם ובלא זה ע"כ צריכין אנו לומר כן שהרי מפרש לבסוף שאינו גובה במלוה שהוא חידוש גדול אף שהיה בידו והיה שלו לגמרי ולמה לא פירשו בתחילה אלא צריכין אנו לומר שמפרש אותו ע"ד לא זו אף זו וק"ל וכמו שתירצתי לעיל לרשב"ם למה אינו מפרש בהדיא שזהו ראוי גרוע כן יש לתרץ המרדכי פ' יש נוחלין גבי יבם רק שראוי לקצר:
ואי קשה הא קשה קצת לפום ריהטא מפרק יש בכור דתנן וכולן אין נוטלין לא בראוי כבמוחזק ואמרינן בגמרא לאתויי נכסי אבא דאבא ופרש"י אם היה אבי אביהן חי כו' וסד"א כבמוחזק דמי קמ"ל סיפא דאי מרישא ה"א כו' עכ"ל הגמרא. א"כ משמע לפום ריהטא דזהו ראוי טוב דאם לא כן למה התרצן אינו מתירץ לאתויי ראוי טוב אלא בודאי שנראה לו דזה הוא הטוב וא"כ י"ל ג"כ שזהו משמעות השטר ג"כ. וע"ק כי יש לדקדק שלכך אינו גובה לפי שאין הבכור נוטל בראוי הא אם היה דינו ליטול בראוי היה גובה מנכסי אבא דאבא. וגם קורא אותו ראוי סתם ואם כן נאמר ג"כ דראוי סתם הכתוב בשטר ח"ז משמעותיהן נמי בנכסי אבא דאבא ואז על כרחיך אנו צריכים לתרץ כאשר אבאר למטה כי אהיה נתלה באילן גדול אבל נ"ל להוכיח מפרש"י ז"ל שנכסי אבא דאבא ראוי גרוע הוא שפירש על דאי מרישא ה"א ראוי דקתני ברישא דאין הבכור נוטל כגון שנפלו לו נכסי אחי אביהן שהיו לו בנים בשעת מיתת אביהן של אלו ומתו בניו ואח"כ מת הוא דנכסים אלו לא היו ראוין בשעת מיתת אביהן אלא בספק עכ"ל רש"י. ובאם נכסי אבא דאבא ראוי טוב מטעם ירושה מה לו לרש"י לדחוק למצוא ה"א ראוי שהוא ספק היה לו לפרש ה"א ראוי רע כגון שכר פעולה שלא היה בידו שהוא גרוע כמו שפסק המרדכי ריש פרק יש נוחלין ופרק מ"ש אלא ע"כ צריכים אנו לומר שגם נכסי אבא דאבא ראוי גרוע כשכר פעולה א"כ מוכח הטעם ירושה אינו טעם מוחלט. ולכן היה צריך רש"י לומר דברישא ה"א ראוי שהוא ספק וא"כ הואיל ונתליתי באילן גדול ע"כ צריכים אנו לתרץ שמה שאינו מתרץ לאתויי ראוי טוב כמו מלוה וכיוצא בו מפני שאין זה מקשן ותרצן אלא מפרש ומסיק אליבא דהלכתא תדע שאינו מקשן שהרי אינו אומר לאתויי מאי אלא לאתויי כו'. וגם אינו קשה למה קורא אותו ראוי סתם כי אין הבכור גובה משום ראוי אפי' מראוי טוב אבל לפרש לאתויי ראוי טוב אי אפשר משום כתובת אשה שכלול עמו במשנה ליכא לאוקמי אלא בראוי גרוע בנכסי אבא דאבא. וגם אין לדקדק הא אם היה גובה בראוי היה גובה מנכסי אבא דאבא דיש לומר אפילו הכא לא היה גובה כמו שמצינו באשה ובבעל חוב לפי סוגיית תו' פרק מי שמת ומה שתלה הדין באינו גובה בראוי היינו בשביל בכור שאינו נוטל אפילו ראוים הטובים. ומכל מקום הואיל ויש לפקפק קצת בזה אומר שאין צורך לכל זה כי יש לומר שאין כאן ראוי כלל כי הבנים אומרים שהם יורשים מאבי אביהם ולא מאביהם וראיה מתוספת דב"ק דתנן התם (דף ק"ח) הגוזל את אביו ונשבע לו ומת כו' הרי זה משלם לאביהם כו' ופירוש התו' לבניו של גזלן כו' ע"ש ואם כן לא הוי אפי' ראוי וק"ל. ומה שאמר פרק יש בכור דהוה ראוי ר"ל הכח ביד הבנים לבא משני כחות אם טוב להם לירש מאבי אביהם ורע להם לירש מאביהם שגזל אז יכולים לומר אנו מאבוה דאבוה קאתינא וכשטוב להם לבא מכח אביהם ורע להם כח דאבי אביהם שהיה יכול לומר הבכור מכח אבי אני בא וקצת ראיה לזה לשון הגמרא דפרק מי שמת שיש לבנים השני כחות דקאמר ומאי קושיא מצי אמרי מכח אבוה דאבוה קאתינא כו' עכ"ל הגמרא. ואי על כל פנים שהדין שכחם מאבוה דאבא ולא מאבא למה לה לגמרא להאריך ולומר מצי אמרי מכח אבוה דאבוה הל"ל הלא הם באים מכח אבוה דאבא אלא לשון יכולין לומר משמע שהכח בידם לברור מה שירצו וק"ל. ואם כן בנדון דידן יכולין לומר מכח אבוה דאבא קאתינא ואין כאן אפי' ראוי לגבי אבוה ביום מותם וק"ל. ועוד נראה לי להביא ראיה שזה הראוי גרוע הואיל ולא בא לידו מעולם משאר ראוים שהרי פסק המרדכי ריש פרק יש נוחלין בשם ר"י וריב"ק ור' מאיר ב"ר מרדכי ורבי אפרים דשכר פעולה שמעולם לא בא לידו נראה דהוי ראוי לכולי עלמא ואינו גובה לכתובת ולא למזונות עכ"ל. הרי אעפ"י שאשה גובה בראוי מתקנת הגאון ואילך כמו שפסק המרדכ"י שם לעיל מזה הענין רק שחסר שם בדפוס וצריכים להגיה בו ע"ש מ"מ בשכר פעולה שלא בא לידו מעולם אינו גובה:
והנה הואיל והוכחתי לעיל שטעם ירושה אינו כלום וכאן אנו רואין שמה שלא בא לעולם לידו הוא ראוי גרוע ק"ו לנדון דידן שהוא גרוע יותר משכר פעולה ששכר פעולה בא מכחו רק שלא בא לידו ונכסי אבא דאבא אינו בא מכחו והאב היה יכול ליתנו במתנה וגם הם אינם יורשי מכחו שאין לומר שיהא נכלל בראוי סתם עד שיפורש וסמך לדברי ואף אם אין ראיה ברורה לדבר זכר לדבר שמהרי"ק פסק דפדיון שבוים אינו בכלל צדקה סתם דפדיון שבוים מקרי צדקה לא מקרי ומביא ראיה מריש עירובין פתח שער איקרי פתח סתמא לא מקרי וכן אפר שריפה מקרי כו' ומתוך כך פסק דיד בעל השטר על התחתונה. ונ"ל דה"ה לנדון דידן ראוי סתם לא מקרי אלא ראוי שלא בא לידו מעולם מקרי ויד בעל השטר על התחתונה ואם יאמר האומר הרי כתוב בתיקון שטרות של חצי זכר וכל לישנא דמשמעותיה לתרי אפי יהא נדרש לתועלת בעל השטר כו'. והרא"ש פסק בכלל ס"ח סי' י"ג שיש לדרוש כל לשונות של הדיוט הרגילים לכתוב מ"מ בכאן יש הוכחה ולא משתמש לתרי אפי הלא גם בזמן מהרי"ק כבר נתקן תיקון שטרות ואעפ"כ פסק דיד בעל השטר על התחתונה מתוך דלא מקרי סתם צדקה וה"ה לנדון דידן. ועוד בר מן דין ואף אי יהבינא לה לבת כל טענתה ולומר שאף במשמעות ראוי יכול להיות נכסי אבא דאבא מ"מ הואיל ולא שכיח שימות הבן קודם לאב אנו דנין אותו התנאי דוקא אמילתא דשכיח ולא אמילתא דלא שכיח שהרי כן פסק מהרי"ק בשורש ז' ומביא ראיה מדגרסינן בגיטין פרק מי שאחזו ההוא גברא דזבין נכסי לחברי' וקבל עליו כל אונס' דמתילד לסוף אפיקו ביה נהרא כו' עד מיגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבא אמר להו אונסא דלא שכיח הוא כו'. וכן פסקו כל פוסקי הלכות. עוד הביא מהרי"ק ראיה שהטור ח"מ מביא מה שכתב הרמב"ם וה"ה בכל תנאי ממון והיה בדעת המתנה כשהתנה כו'. הרי שאומדים דעת המתנה כו' ומתוך כך פסק מהרי"ק על שטר שהתנו זה עם זה שיתנו בצדקה שוה בשוה. ופסק שלא התנה על פדיון שבוים דלא שכיח. וא"כ ק"ו נדון דידן דלא שכיח שהאב יחיה אחר מיתת בנו ועוד אפי' אי ליכא כל הני טעמא דלעיל ואף אם בפירוש התנה שיתן נכסי אביו הראוים לו נ"ל דהיתומים פטורים כי מי יכול לידע כמה היה לו לאבי אביהם בשעת כתיבת השטר חצי זכר או קודם מות אביהם שהיה ראוי לאביהם כי בודאי מה שהרויח אבי אביהם לאחר מות אביהם דהוה אינו ראוי במות אביהם אין שייך בתנאי זה כמו שמבואר בפירוש רש"י שהבאתי לעיל שפירש על אי מרישא ה"א דהוה ספק ראוי ואם כן על הבת לברר מה היה לו לאבי אבי' ואפי' היו ימים מועטים ביניהם דאימר מציאה אשכח כי אין להוציא ממון מספק כל שכן בנדון דידן שהיה יותר משש שנים שמת אבי אביהם אחר אביהם שאין להוציא ממון מספק. אף כי בקרקעות היה אפשר לידע כמה היו לו אבל נוסח שטר ח"ז שאין לבת בקרקעות כלום רק במטלטלין ובמעות ואם תקשה הלא אמרו בגמרא שאין הבכור נוטל בנכסי אבא דאבא מה צורך לומר הלא אי אפשר דיש לומר אפילו היה עדות ברורה מה שהיה לו כשמת אביהן או בקרקעות מה שאין כן בנדון דידן ואם כן מי הוא זה שיוציא ממון מספק הנ"ל ע"ד ממה שהבנתי מתוך ספרי חז"ל כתבתי. והש"י יציל אותנו משגיאות:
בהיות שכנגדי היה חולק עלי קצת כתבתי למקצת חכמי דורינו והסכימו על ידי הזקן כמהר"ר קלמן ז"ל מווירמשא אשר משכן כבודו ובית מדרשו היה בק"ק לבוב וגם חתנו הגאון כמהר"ר ליזר ז"ל וגם האריכו בראיות. והם בידי:
זה כתבתי שנית להגאון מהר"ר מאיר מפדוואה אחר ששלחתי לו פסק הנ"ל המתחיל הובררנו לדון:
המאיר לארץ ולדרים, הוד קרנו יגדל לדור דורים, הוא אהובי ה' הר"ג כמהר"ר מאיר יזיי"א וכאל"ש:
אהובי מכתב דמר הגיעני ושמחתי כעני מוצא שלל רב והנה מכ"ת כתב אלי איך שבא לידו הפסק. וא"כ לא בא ליד מר איגרת שלומים שיחדתי למר ובו כתוב התנצלות מה מי הביאני הלום לשאר ברוחי הבושה ולשלוח פסק קמי מר כי מן הראוי לשאול שאילת ולא לפסוק קמי מר ומ"מ הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני אדבר עוד דברי ואשוב למר על ראשון ראשון מה שכתב מר וז"ל אהובי בכך לא תוכל לדחות לשון כולל ר"ל לחלק בין ראוי לראוי. פשיטא הכח ביד הפוסקי' לפסוק מכח סברא או מכח ראיה לומר מזה יגבה ומזה לא יגבה אבל לומר במקום שנזכר סתם לשון ראוי שר"ל ראוי טוב ולא ראוי גרוע לא מצאתי ולא נראה לעשות כלל לפרט הלא לא מצא מעלתו שבתלמוד או בפוסקים הוציאו לשון המשנה דבכורות ממשמעות לומר שמה ששנו דכתובות אשה או בכור אינו נוטל בראוי שר"ל דוקא ראוי גרוע אבל ראוי טוב יגבה. וזה בעבור שנזכר סתם לשון כולל עכ"ל. אהובי מר בודאי בדיק לן מר בזה שהרי בפירוש כ' המרדכי ריש פרק יש נוחלין וז"ל אף על פי שהורע כח בעל ובכור לענין מלוה דחשבינן לגבייהו ראוי לגבי כתובת אשה חשבינן לה מוחזקת ואשה גובה ממלוה כדתנן פרק הכותב מי שמת והניח אשה וכו' עד כאן לשון המרדכי הרי בפירוש אעפ"י ששנו המשנה אינו גובה בראוי גובה ממלוה וכי יעלה על הדעת שעל משנה שלימה יש לחלק ועל לשון הדיוט אין לחלק ובזה הענין מחלק המרדכי שבמלוה גובה האשה ובשכר פעולתו שלא בא לידו אינו גובה ומסיים על כל הנ"ל וכן נמצא בתשובות רבי יודא ב"ר קלונימוס ורבי משה ב"ר מרדכי ורבי אפרים מבונה וגם סמוך לזה כתב המרדכי תשובת מהר"ם על ספר שנגנב כו' עד לא גרע ממלוה אף על גב דחשבינן ליה ראוי לגבי בכור גבי כתובת אשה לא חשבינן ליה ראוי כו' ומה שכתב מר שנראה להוכיח מן השטר שרצה לרבות דבר זה דאם לא כן מה הוצרך ללשון זה לומר הן ראוי כו' עד אלא לטפויי אתא כו'. אהובי אמת שהרא"ש פוסק שדורשין לשון הדיוט הכתוב בשטרות אבל בנוסח זה נראה שבא לפרש אף כי הוא פשוט רק לשופרא דשטרות כמו שמוכח מנוסח זה שכתב לפני זה הן כסף הן שוה כסף וכי צריך לאותו תנאי ואף אם לא כתב מהיכא נמעיט אלא ודאי בא לפרש אפי' דבר שלא נוכל למעט מכל מקום רצה לפרש גם כן נוכל לומר שבא לפרש מלוה וכיוצא בו אף על פי שלא נמעט אותו מכל מקום בא לפרש. ולפי הנראה מה שכתב הרא"ש שדורשין לשון הדיוט היינו היכא שפשוטו שאינו לצורך כלל או צריכין אנו לומר שבא לטפויי וק"ל:
ומה שכתב לי מר וז"ל מעלת הכהן חלק עוד לדון מכח אומדנא שהמוריש לא כיון למילתא דלא שכיחא שהבן ימות קודם האב הלא דבר מצוי הוא הרבה פעמים שהאב קובר בניו וכמה גמלי סבי טעונים משכי דהוגני עד כאן לשונו. אהובי מר אני כתבתי דלא שכיחי כי יותר שכיח שיקבר בן האב אבל שלא יהא בנמצא לא כתבתי והראיה שהבאתי ממהרי"ק תוכיח שכתב שבסתם צדקה לא כיון לפדיון שבוים דלא שכיח אף על פי שפדיון שבוים גם כן מצוי רק דלא שכיח כמו סתם צדקה וכן נאמר בכאן כי זה מפורסם שאינו מצוי זה כזה. ומה שהביא מר מהגמרא כמה גמלי סבא כו' אהובי לא יהא תורתינו הקדושה אלא שיח שלהם שהרי כתוב בתורה והתנחלתם אותם לבניכם ולא אמר והתנחלתם סתם שהיה במשמע אב לבן ובן לאב אלא צריכים אנו לומר שדבר הכתוב בהווה ובאמת אין הספר אומר רוב גמלי סבא אלא כמה רצה לומר שגם זה מצוי אבל שיהא שכיח זה כזה לא ואין לומר שלכך אמר הכתוב והתנחלתם אותם לבניכם בקרקע א"א להיות לבן אלא מאב כי אף אם קנה מכל מקום חוזר ביובל ואין זה אחוזה לכך אמר והתנחלתם אותם לבניכם כי לאב יש לו בירושה. חדא שיכול להיות בנפל לו מאבי אמו ועוד הרי הכתוב מדבר בעבדים כנעניים שהבן יכול לקנות כמו האב וק"ל. והשיב לי הגאון הנ"ל אחר כך שאין לסמוך על דעתו לעת עתה כי מעיין התלמוד אינו בידו בעונותינו הרבים ר"ל שהיה בעת שנשרפו הספרים על ידי שגזרו במדינות לועז בעונש גוף שלא ילמדו התלמוד וספר שמצאו שרפו בעונותינו הרבים:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |