שו"ת רדב"ז/ז/כט

שו"ת רדב"ז ‏ ז כט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת   חלק ז - סימן כט   רדב"ז

שאלת ממני אודיעך דעתי על ענין אביגיל עם דוד דאמרו בפ"ק דמגילה ובירושלמי דסנהדרין שתבעה דוד והוציאה לו כתם לאמר שהיא נדה וכו' כדאיתא התם ואיך יעלה על לב לומר שדוד שהיה בחיר אלקים היה רוצה לבא על א"א וכשראה שהיתה נדה חזר בו והלא א"א במיתה ונדה בכרת ולאיסור א"א לא היה חושש ולאיסור כרת היה חושש. ותו אמרו ברוכה את לה' וכו' אשר כליתני לבא בדמים תרי דמים דם נדה ודם נבל ולמה לא שבח אותה על שמנעתו מלבא על א"א. ותו דאמרו התם שגילתה אביגיל את שוקה והלכו לאורה ג' פרסאות היאך אותה צדקת גלתה את שוקה לפני דוד והתוס' הקשו קושי' זו ולא תירצו כלום ולא ראיתי לאחד מן המפרשים דברו בזה כלל. ואם במעשה דבת שבע אמרו כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה איך אפשר דיאמרו שתבע א"א בעבירה:

תשובה הקושיא שהקשו בתוס' איך גלתה אותה צדקת את שוקה עוד הקשו קושיא אחרת דמחזי כגוזמא לומר שהלך לאור שוקה ג' פרסאות ותירצו דנמצא בספרים המדויקים שנקוד בהם לאורה כלומר לאור שלה פי' נתאוה לה דוד והלך באור החמימות ג' פרסאות עכ"ל. והקושיא הא' לא חזר לתרצה לפי שאפשר לתרץ דלא גלתה את שוקה לכתחילה אלא שהיא היתה יורדת בסתר ההר והרוח גילה את שוקה והיא לא היתה יודעת שאחרים רואים אותה שהרי בסתר ההרים היו יורדים ולא ראו אלו את אלו עד שפגעה בהם וכ"נ מהכתובים והגוזמא תירצו אותה ולעיקר השאלה היה אפשר לומר דס"ל לדוד דכיון שנגמר דינו דנבל להריגה מפני שמרד במלכות הרי אשתו למלך (עיין ב"ר פ' ל"ה) כשאר נכסים וכי היכי דשאר נכסים מחיים שרו למלך ה"ה לאשתו דגברא קטילא הוא וטועה היה בזה דבשלמא שאר נכסים מותרים מטעם הפקר אבל איסור א"א אינו נפקע אלא בגט או במיתה ואפשר דהיה סובר כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעו רבנן לקידושין מיניה וכן אמרו כל המורד במלכות ויגמר דינו למיתה יהיו קידושין למפרע מתנה ודוד טועה היה לא מזיד ח"ו. כ"ז כתבתי להראות פנים לפשטי הכתובים. אבל מה שאני מאמין הוא כי אביגיל פלגש היתה לנבל וקי"ל פלגש בלא קדושין וכתובה ולפיכך תבעה דוד שמותרת היא ולא נמנע אלא מפני כרת של נדה ואע"ג דהכתוב קורא אותה אשתו דכתיב ולאביגיל אשת נבל וכו' משום חשיבותה קורא אותה אשה. ותו שכך היה המנהג באותו זמן לפלגש קורין אשה דרך כבוד וכן תמצא בענין פלגש בגבעה דכתיב ויקח לו אשה פלגש וכתיב ויקם אישה וילך אחריה ומזה הטעם ניחא נמי מהקושיא שהקשו בתוס' שגלתה את שוקה כדי שיסתכל ביופיה וישאנה ואילו היתה א"א לא היתה עושה כן שהרי מנו אותה בכלל הנביאות אלא שידעה שעתיד נבל למות ותנשא לדוד זהו שאמרה וזכרת את אמתך ואמרו בגמ' דבני מערבא היא כיון שפקרה עצמה פגמה הכתוב כי מתחילה קורא אותה אביגיל ועתה אבינה ואפשר כי בתחילה שגלתה את שוקה להכי נתכוונה ולא היל יכול דוד ליקח אותה בעודו נבל חי אעפ"י שהיתה פילגש מפני שהיו מחמירים בה באותו זמן כאילו היא אשה ומעשה פלגש בגבעה יוכיח וכתב ותזנה עליו פלגשו שאעפ"י שהיא פלגש קרו ליה זנות מ"מ לא היתה א"א גמורה ודוד היה יודע זה ולפיכך תבעה והראת לו הכתם שהיא נדה ופירש מפני איסור כרת שבה ואין לנו לתלות דבר מגונה כזה בדוד משיח ה' מדעתינו שאפי' מה שמפורש בכתובים מעשה בת שבע דקדקו רז"ל כמה דקדוקים שלא חטא כ"ש בדבר שאין לו זכר בכתוב. וכי תימא משום דלא בא הדבר לידי גמר לא חשבו דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה הא ליתא שאם המניעה היתה מצדו לפי שנתגבר על יצרו ניחא אבל לא היתה המניעה אלא מפני שהיתה נדה והנפש המתאוה קצה בה שהרי הנכרים מרחקים הנדה ומקרבים שאר העריות אלא מאי אית לך למימר שלא היתה א"א או משום דפלגש היתה או תנאי היה בנישואיה ולא נתקיים התנאי והיה זה מפורסם אצל דוד ומשו"ה תבעה והיא לא השיבה לו א"א אני אלא טמאה אני וזהו שאמר הכתוב אשר כליתני מבא בדמים ולא אמר לה אשר כליתני לבא על א"א. עוד אפשר לפרש כי היא היתה יורדת בסתר מקום חשך ובלילה דכתיב אם יותר לנבל עד אור הבוקר והוא ואנשיו היו באים מכנגדה ויורדים בסתר ההר אלו מזה ואלו מזה והיא לא ידעה שהיו באים כנגדה וכתיב ותפגוש את דוד וכו' וכדי להאיר בחשך גלתה את שוקה שהיה מבהיק להאיר לה באפילה כי נעריה הלכו לפניה ודוד ואנשיו הבאים לקראתה כנגדה ראו האור ההוא ולא ידעו מה הוא והלכו לאור ההוא ג' פרסאות היא יורדת מן ההר מזה והם יורדים מההר מזה עד שפגעו בה למטה וכל מה שהיו יורדים היה האור ההוא מתקרב אליהם ועתה ניחא קצת ממה שהקשו התוס' שהוא גוזמא וכשפגעו בה וראו את יופיה נעשו כלם בעני קרין כדאיתא בירושלמי והוא ודאי כסתה את שוקה כשהרגישה בהם ודוד המלך נתן עיניו בה לישא אותה אחר שיהרוג את נבל אבל היה הדבר קשה בעיניו בחושבו שהיא פרוצה שעשתה מעשה הזונות לגלות את שוקה ותבעה לבדוק אותה ולדעת הטובה היא אם רעה לא ח"ו לעשות מעשה שאפי' היתה רוצה לא היה עושה מעשה וגם לא היה נושא אותה והיא לא רצתה והראתה לו דם נדתה והכיר דוד שלא היתה רוצה ובזה הבין שלא היתה פרוצה וגם לא היתה מופקרת. ומ"ש אח"כ אשר כליתני לבא בדמים דמשמע דאם היתה רוצה היה בא עליה אזיל דוד לשיטתה כפי מה שהבינה בדבריו כפשטן שדעתו היה לבא עליה אבל בלבו לא היה אלא לנסותה ולבודקה אם היא ראויה לו אחרי מות נבל. ומה שיאמת לך זה הוא כי מלשון הגמרא במגילה משמע דאפילו אחר שהראתה לו הכתם אמר לה השמיעי לי ואיך יעלה בדעת שהדבר שאפילו הנכרים מרחיקים אותו היה דוד מתאוה אלא ודאי לנסותה היה מתכוין מפני שראה בה פריצות גילוי השוק. וא"ת מנא להו לרבנן למדרש שגלתה את שוקה בשלמא שתבעה דוד למדו ממה שאמרה ולא תהיה זאת לפוקה ולמכשול מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע אלא שגילתה את שוקה מנ"ל. וי"ל דתיבת ותפגוש אותם דרשי שהיא יתירה והכי איתא בירושלמי ותפגוש אותם גלתה את שוקה והלכו לאורה ותפגוש אותם הקרו כלם עכ"ל. כ"ז כתבתי ללמד שיש לנו לחזור ע"כ צדדי וצדדי דצדדי ללמד זכות על משיח ה' כאשר עשו רז"ל על ענין בת שבע. הנלע"ד כתבתי דוד ן' זמרא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף