שו"ת רדב"ז/ב'שלז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
שאלת ממני החכם המעולה לעיין על שטר מתנה הנעשה בסינים ועל שני הקונדריסים אשר באו עליה וכבר נשאלתי על מתנה זו מזמן מרובה וזה לשוני בתשובתי סי' ב' אלפים קכ"ב עמדתי על שטר מתנה זו וחזרתי על כל צדדיה ולא ראיתי צד לבטלה והרי הוא שרירא ומקויימת ומתוך פשיטות הדבר אמרתי שמא לא נסתפקו אלא אם הקרקעות בכלל המתנה או לא והוכחתי שם בראיות שאין הקרקע בכלל המתנה ומאחר שכולנו מוסכמים בעיקר הדין אין דרכי לחטט אחר דברי זולתי אבל כ"ת מחזיק בערפי על כרחי ועל אפי ולכן עליכם לא תכבד אכפי ויהיו לרצון אמרי פי. ואחוה דעי והכרעתי ואם אינה מכרעת והנה בתחלה רצה החכם הפוסק לבטל המתנה לפי שלא סיים בה מה שנתן לדעת הרב ן' מיגש ותלמידו הרמב"ם ז"ל והעלה וז"ל ועכ"ז לע"ד יודה הרמב"ם בשטר זה שמתנתו מתנה אם מצד שהקנה לו מטלטלין אגב קרקע ובקרקע סיים ע"כ. עוד נתן טעם לקיים המתנה לפי שכל נכסיו ידועים לבנותיו וכו'. ואני אומר אם הבנות ידעו בני הבנות מי ידעי ותו דמשום האי אומדנא דמסתמא הבנות ידעי לא הוה לן לאפוקי ממונא מחזקת היורש כי ההיא דאמרינן גבי גמל האוחר בין הגמלים. עוד כתב וכ"ש אם יהיה זה לדעת בעל הטור וכו'. ולא ידעתי למה תלה הדבר בבעל הטור והלא חכמי הדורות נחלקו עליהם ואמרו דלא בעינן סיום כלל וכן כתב בעל מ"מ אבל לפי האמת אין אנו צריכים לכל זה שאין לך סיום גדול ממה שכתוב בשטר המתנה מעות ומטלטלין וכ"ת דאין זה סיום כיון שלא הזכיר סכום המעות ומשקל הכסף והזהב וסכום הבגדים והשטרות הא ודאי ליתא שהרי כתב הרמב"ם ר"פ כ"א המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים אם היה מינו ידוע אע"פ שאין מדתו ומשקלו ידוע קנה וכו' שאם לא תאמר שמה שכתוב בשטר הוי סיום א"כ קשיא דידיה אדידיה ואין לחלק בין נותן למוכר חדא דהמקנה לחבירו קאמר וכולל בין מקנה במכר או מקנה במתנה ותו דכ"ש הוא אם הקונה שנתן מעות סמכא דעתיה כ"ש מקבל המתנה. עוד עשה החכם הפוסק נ"ד מחלוקת בין הריא"ף ובין הרא"ש וכתב ואין לחוש לדברי הרא"ש במקום הריא"ף והרמב"ם אשר אנו סומכים על פיהם תמיד במלכות הזה ע"כ. ותמהתי איך נתחלף לו כותב כל נכסיו במשייר מנכסיו כנ"ד שהרי שייר שארית הכרם חוץ מארבע אמות בו ואפילו במטלטלין שייר ק"נ סולט' כמבואר בשטר המתנה ועד כאן לא פליג הרא"ש אלא בכותב לבת כל נכסיו אבל אם שייר פשיטא ופשיטא דקנתה ואפי' בן בין הבנים דאיכא למימר טפי לא עשאו אלא אפטרופוס אם שייר כל שהו בין בקרקע בין במטלטלין זכה הבן במתנה כ"ש בת בין הבנות אפילו לדעת הרא"ש וכן כתב הוא ז"ל וז"ל ומה שכתב בת בין הבנות הויא מתנה לא ידענא מנן ליה דמשמע מדבעיא ליה בבת אצל הבנים אלמא דבת בין הבנות פשיטא ליה דהוי כבן בין הבנים ע"כ. ודבר מוסכם הוא דבן בין הבנים אם שייר הויא מתנה וכן כתוב בהגהה באשרי ואין ללמד עליו זכות בזו ולומר שחשב שמתנה זו הויא בלא שיור שהרי כתב בסמוך וז"ל שהרי פה שייר לו כל שהו בשדה המסויימת אשר נתן להם ד' אמות קרקע מתנה ממנה ע"כ אלא על כרחין יש לנו לומר שחשב שהרא"ש אמרה אפי' במתנה המשויירת ולא היא כדכתיבנא וגם הרא"ש לא אמרה כחולק ממש אלא דמשמע ליה הכי. ולא ידענא למה קרא החכם הפוסק לכל שארית הכרם כל שהו ותמהתי עליך כי היכי דתפסת עליה בהך דפרנסה אמאי לא תפסת עליה נמי בהאי. עוד הביא דברי הריא"ף והרמב"ם דשיור כל שהו בין במקרקעי בין במטלטלי הוי שיור וכתב ואנחנו אין לנו אלא דבריהם עם היות שהרא"ש כתב שם בפסקיו שצריך לשייר כדי פרנסתו וכו' ועשה המתנה שלנו מחלוקת פוסקים וגם בזה נתחלף לנו בריא בש"מ שהרי נ"ד מתנת בריא היא כאשר מפורש בשטר ויפה תפסת עליו בזה. וכן כתב הרא"ש בעצמו וז"ל וכן לענין שיור נמי מסתבר דשכיב מרע בעי כדי פרנסתו דמידי הוא טעמא אלא משום אומדנא וכו'. הרי לך בהדיא דלא חלק עליו אלא במתנת ש"מ ולא בבריא דבבריא אפי' כל שהוא הוי שיור לכולי עלמא ואם תשאל לפי פי' הרא"ש מ"ש גבי ש"מ דבעינן כדי פרנסתו ומ"ש בבריא דסגי בכל שהו י"ל דשכיב מרע לא גמר ויהיב אלא שחושב שימות ולפיכך כשמשייר מפני הספק לא הוי שיור אלא כדי פרנסתו אבל בריא הנותן גמר ויהיב מתנה גמורה שאין דרך הבריא לעשות אפטרופוס אלא משום דלא איפשטא בעיין בעינן שיור וסגי בכל שהו דאי לא דקים ליה בנפשיה שיוכל להרויח פרנסתו לא הוה יהיב כל נכסים לאחריני אבל היכא דיהיב בלא שיור כלל איכא לספוקי שמא לא נתכוין אלא לעשותו אפטרופוס אפילו מחיים מוקמינן נכסי בחזקת היורשים ומה שהקשה הרא"ש על הריא"ף ז"ל נראה לתרץ דלרבותא בעי בת בין הבנים דאיכא למימר טפי לא עשאה אלא אפוטרופס דאי לאו דקים ליה דבניו אינם חריפין או בלתי נוהגים כשורה והבת חריפה ובקיאה בטיב משא ומתן לפיכך איכא למימר דלא עשאה אלא אפטרופא או דלמא אין דרך לעשות הבת אפטרופא כלל וכ"ש בת בין הבנות דקא מבעיא ליה. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דוקא בת בין הבנים קא מבעיא ליה אבל בת בין הבנות פשיטא ליה דהויא מתנה וכן הבנתי מתוך לשון רשב"ם ז"ל ע"ש. ולענין דינא לא נפקא מינה מידי דקי"ל דאפילו בת בין הבנים קנתה וכ"ש בת בין הבנות מטעמא דאמרן וכל זה הוא לפי גירסת הרא"ש ז"ל אבל הרי"ף לא גרס בבעיא בת בין הבנים ותמהתי איך מקשה עליו לפי גרסתו. ומעתה אשא ואתן על מה שכתב כ"ת שרצה לדמות נ"ד לשטר מברחת ואינו נוח לי כלל דהא תנן בכמה דוכתי המחלק נכסיו לבניו וכו' ואמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפטרופוס וכן הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי ולפי דברי כ"ת כולהו הוו מבריחים וליתא דהא ודאי לא דמו דשטר מברחת איכא גילוי מלתא שלא היה דעתה ליתן אלא כדי להבריח הנכסים מבעלה אבל בכל הני דעתו ליתן אלא שנותן לזה ולא לזה או שנותן לזה יותר מלזה וכל מה שכתב כ"ת על הקדמה זו לא אדבר בו כי בטוח אני שתודה על האמת שאין הנ"ד דומה לשטר מברחת כי תמצא זה מבואר בכל המפרשים בלא עיון דק. ונשאל לפני הריא"ף ז"ל מה הפרש בין המברחת נכסיה מחמת שהיא רוצה להנשא ובין המבריח נכסיו כשהוא רוצה לישא אשה כדי שלא ישתעבדו נכסיו לאשתו. תשובה לא מצינו הברחה באיש כלל לפיכך אם נתן כל נכסיו במתנה מתנתו קיימת ואין דנין בו דין מברחת ע"כ. ומה שכתב כ"ת משם הטור שאם קנו מידו הויא מתנה רוב הראשונים והאחרונים חלוקים בזה ובעל מגיד משנה כתב ויש מי שכתב שאם קנו מידו אין קנין לאפטרופסות וזה הלשון מורה שהוא סברת יחיד והרמב"ם כתב בהדיא אע"פ שקנו מידו ומודה אני שיש בלשון השטר כמה לשונות וחיזוקים שמורים שלא נתכוון לעשות אפטרופוס אבל תרעא כיון דרווח רווח דהויא מתנת בריא ובשיור והרי היא מקויימת לכ"ע וזה היה דעתי בתשובתי הראשונה שחזרתי על כל צדדי מתנה זו ולא ראיתי צד לבטלה אלא שאין דרכי למלאת הנייר ולהטריח הקולמס בדברים פשוטים. עוד ראיתי לכ"ת שכתב פעמים שלש והחזיק כל אחד בחלקו משמע מדבריך שאתה רוצה לומר כיון דבעיין דבריא לא נפשטה אם החזיק ותפס לא מפקינן מיניה שכן פסקו כל הגאונים דכל תיקו דממונא אי תפס לא מפקינן מיניה ואם לזה נתכוון כ"ת חזור בך שאם לא היה שם שיור אפילו אי תפס מפקינן מיניה ודקדקת כן מדהשוה הרמב"ם ש"מ ובריא לענין זה והלא ש"מ פשיטא דלא קנה ואלו בבריא בעיא דלא איפשטא והוא רגיל לומר בכל בעיא דלא איפשטא אי תפס לא מפקינן מיניה ואם דין ש"מ ובריא אינם שוים לענין דינא איך השוה אותם. וכן יש ללמוד ג"כ מלשון הריא"ף שכתב ולא איפשטא בעיין ולקולא עבדינן ולא עשאה אלא אפטרופא ואם איתא הכי הוה ליה למימר ולא איפשטא בעיין הלכך לא קנתה ולהכי כתב ולקולא עבדינן ולא עשאה אלא אפטרופא להשוות בריא לש"מ דאפי' תפס מפקינן מיניה. והטעם כיון שנפל הספק בשטר יד בעל השטר על התחתונה ונשארו הנכסים בחזקת היורשים והשתא תירצו מה שכתוב בהגה"ה וז"ל צ"ע דרבא בעי לה בריא היאך ולא איפשטא ע"כ. שוב ראיתי שכתוב בנ"י בבעיא אחרת דרבא אשר למעלה מזאת וז"ל ואפילו תפס מפקינן מיניה דלאו דידיה שקיל וכיון דדבריו בטלים נמצא שהיורשים האחרים מוחזקים בנכסים ע"כ. וה"ה לבעיא דידן ולפיכך אמרתי כי מה שבא בקונדרס שהחזיקו כל אחד חלקו לאלומי מלתא בעלמא הוא. ומה שכתב כ"ת על מה שכתב החכם הפוסק שאנו נוהגים על פיהם במלכות הזה וכו' לא כתב כן אלא לאפוקי מאותם המקומות שנמשכים אחר האשרי בכל דבריו שחשב שהרא"ש חולק בנ"ד וליתא כדכתיבנא והמתנה מקויימת לדברי הכל. והנראה לעניות דעתי כתבתי. דוד ן' אבי זמרא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |