שו"ת רדב"ז/ב'קמז
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
|
< הקודם · הבא > |
שאלתני ידיד נפשי על הסכמה שחתמו קצת חכמים שכל מי שלא הגיע לארבעים שנה אע"פ שראוי להורות שלא ידון ולא יורה באומרם שהיא הסכמת כל הפוסקים ונידו והחרימו על זה היש לחוש לה או לא:
תשובה לא ביארת אם נשארו בעיר ב"ד [משלשה] שהגיעו להוראה ולמ' שנה שאם לא נשארו ב"ד של שלשה הראויים מה יעשה ישראל מי יורה להם ואפילו יהי' שם אחד או שנים בעינן ב"ד של שלשה וליכא. גם לא ביארת אם היחידים והקהל קבלו אותם דפשיטא שהם יכוליי לדון אע"פ שלא הגיעו לשנים ולהוראה וזה ברור אין צריך ראיה. גם לא ביארת אותם שלא הגיעו למ' אם נטלו רשות מרבם או לא ולכן אני צריך לבאר כל החלוקות ודעתי בהם גרסינן פ"ק דע"ז מאי דכתיב כי רבים חללים הפילה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שהגיע להוראה ואינו מורה ועד כמה עד מ' שנין והא רבא אורי פירוש וכל שנותיו לא הגיע למ' ומשני התם בשוין ופרש"י ז"ל שאין בעירו גדול כמוהו והדבר ידוע שהיו בימי רבא כמה וכמה גדולים שהגיעו להוראה ומפני שהיה רבא גדול מהם או שוה להם אע"פ שלא הגיע למ' היה מורה אבל אם לא היה שם מי שראוי להוראה לא הוה פריך תלמודא והא רבא אורי אטו בר קשא דמתא מורה וא"כ הדבר ברור שאם יש מי שהגיע להוראה ולא בא לכלל שנים ויש מי שבא לכלל שנים ולא הגיע להוראה זה שהגיע להוראה עדיף טפי וזה פשוט לכל בעלי עינים. ומשני תלמודא התם בשוין כלומר הא דאמרינן דעד מ' אל יורה דוקא ביש גדול ממנו אבל אם אין גדול ממנו אע"פ שיש שוה לו מותר להורות. ומ"מ אם יש בעיר שנים שוין בחכמה הגדול בשנים עדיף לענין הוראה כפי מה שנראה מפשט הסוגיא ומפרש"י ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל לא הזכיר חילוק זה כלל ובבית יוסף נתן טעם לדבר והעולה מדבריו דאע"ג דלא הגיע למ' אם הגיע להוראה יכול להורות ע"ש. אבל מה שאני סובר בזה שהשמיט הרב חילוק השנים שהוא סובר שלא נאמר זה אלא בזמן שהיו לומדים על פי השמועה ואין אדם עומד על דעת רבו עד מ' שנה ואיכא למיחש שמא יטעה אבל האידנא שכבר יש כמה הלכות פסוקות וכמה ספרים וכמה שאלות לגאונים ז"ל אם הגיע להוראה יכול שפיר להורות מתוך הספרים אפי' בפחות ממ' שהרי יכול לעמוד על מש"כ בספרים וגדולה [מזו] כתוב בהגהה שכל פסק שאדם רואה בפירוש בספר מספרי הגאונים יכול להורות אפי' בימי רבו ואפילו תלמיד גמור רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו ולא ידמה מילתא למילתא מדברי עצמו ע"כ. ודעתי שאין הרמב"ם חולק על זה דלא איירי אלא בזמן שבא לסמוך על ראיותיו ואפילו אם תרצה לומר שהוא חולק יספיק טעם זה לומר למה השמיט חלוק של השנים וכ"ש בזמננו זה שמצויים דינים ופסקי דינים ותשובות וחידושים ותוס' שיכול להורות מה שכתוב בהם ואפשר שמטעם זה השמיט הטור מה שכתב הריא"ף ועד כמה עד מ' שנין וגם אביו העתיק לשון הריא"ף ולמה השמיטו ומעשים בכל יום שהבחורים מורים הוראות ואין פוצה פה ומצפצף ומיום בואי פה באו אלי כמה קונדרסים מצפת תוב"ב מורים והם בחורים ומהטעם שכתבתי. אלא יקשה מהריא"ף והרא"ש שהם העתיקו לשון הגמרא וא"ת אמאי לא כתבו תירוצא דתלמודא דמוקי לה בשוין וי"ל דאינהו מפרשין ארבעים שנה משעה שהתחיל ללמוד ולא משעה שנולד כדפרישית וכן כתבו התוס' פרק היה נוטל וא"כ כבר הגיע לקרוב יששים דפי' ללמוד היינו מזמן שהתחיל ללמוד תלמוד וא"כ אפילו שיש גדול ממנו יכול להורות דאלת"ה לעולם לא יורה אלא אחד והוא הגדול בחכמה. ומשום דתלמודא פריך מרבא שלא הגיע לארבעים הוצרך לתרץ דפחות ממ' אל יורה אלא בשוין אבל קושטא דמילתא דמ' שנין דאמרינן היינו משעה שלמד וכיון דאית ביה תרתי לטיבותא דהגיע להוראה והגיע קרוב לישישים חכמה פשיטא דיכול להורות אפילו שיש גדול ממנו בחכמה נמצא לפי שטה זו דמיעוטא דמיעוטא איכא במצרים שיהיו בו ב' תנאים הללו שהגיע להוראה ושיהיה בן מ' שנה משעה שהתחיל ללמוד תלמוד אלא מאי אית לך למימר דהיינו דוקא מדינא דתלמודא שהיו לומדים מפי השמועה אבל אחר שנתנו הספרים ליכתב משום עת לעשות מותר להורות דכיון שהגיע להוראה שוב לא יטעה. תדע דעיקר הטעם הוא משום ההוא תלמידא דטעה בין מי בצים למי בצעים ואם היה קורא בספר לא היה טועה טעות זה וכ"ש בזמננו זה הילכך לדעת כל הפוסקים אם הגיע להוראה יכול להורות אע"פ שלא הגיע למ' זהו דעתי ואפי' תרצה לומר שהוא מחלוקת פוסקים אם הסכמה זו הסכימו עליה הכל הרי היא כשאר הסכמות שעושין הקהלות ואם לא הסכימו הכל הרי היא בטלה ואפילו אחד יכול לעכב דמצי למימר פלוגתא היא וכ"ש במצרים דאתריה דהרמב"ם הוא ולא הזכיר זה החלוקה. וגדולה מזו אני אומר שאפי' לדעת החושבים שזה דעת כל הפוסקים שאם לא הגיע למ' שנה אל יורה אפילו אחד מאותם שהגיעו להוראה יכול לעכב שלא היתה התקנה אלא עליו שלא יורה אבל אין זו עבירה שאחרים מצוים להפרישו וגם לא אמרו שאם לא הגיע למ' שנה שיהיו הוראותיו בטלות כאשר אמרו במי שנוטלים שכר לדון אפי' אחד יכול לעכב דמצי למימר קים לי בגויה שלא אטעה כ"ש אם בא להורות מתוך הספר:
עוד דע שאין הדברים אמורים אלא במי שקובע עצמו להוראה אבל אם שואלין ממנו אקראי בעלמא מותר להורות וכן משמע מלשון הרמב"ם שכתב לקבוע עצמו להוראה וכו' משמע שיושב בקבע ופשוט הוא שזה דעתו. עוד אני אומר שאין הדברים אמורים אלא בזמן שלא נטלו רשות מרבם או שמת אבל אם נטלו רשות מרבם יכולים להורות דעיקר טעמא הוי משום כבוד הרב או משום שמא יטעה בלשונו כההוא תלמיד או שמא יטעה בעיונו ואי לאו דקים ליה ביה דלא טעי לא הוה יהיב ליה רשותא ועל זה סמכו בדורות הללו שהבחורים מורים הוראות אע"ג דלא בקיאינן בהו אם הגיעו להוראה או לא דעל הרשות של הרב אנו סומכין. וכן יש לדקדק מדברי הרב שכתב אפי' הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם אסור להורות עד שימות רבו אלא א"כ נטל רשות מרבו ולא כל מי שמת רבו מותר לישב ולהורות וכו' ומדשבקה לנטילת רשות דסליק מינה משמע דאם נטל רשות מרבו מותר להורות דסתמא לא יהיב רשותא אי לאו דקים ליה בגויה ודוק ותשכח. והוי יודע דלא בעינן הגיע לכלל הוראה לכלל שנים אלא כשבא להורות בהיתר ואיסור ופסול וכשר טמא וטהור שאם יטעה נמצא סומכין עליו. אבל לדון דיני ממונות לא חיישינן דאם טעה בדבר משנה או בדבר הכתוב בפוסקים חוזר ואם טעה בשקול הדעת משלם מביתו כפי החלוקים שכתב הרמב"ם פרק ששי הלכות סנהדרין וכ"ת מי שנטל רשות לא יחוש לבקש אם טעה או לא איהו דאפסיד אנפשיה דבשלמא באיסור והיתר סומכין אבל על הפסד ממון אין סומכין עד שיודע להם דיפה פסק ומטעם זה לא הזכירו אלא גבי הוראה ולא גבי דייני ממון תדע דהא יחיד מומחה דן יחידי אבל ג' אע"פ שאינם מומחין דנין את האדם בעל כרחו ואי בעינן שהגיעו להוראה אין לך מחאה גדולה מזו והכי אמרינן נמי ב' שנכנסו לבקר את החולה וצוה בפניהם כותבין ואין עושין דין ואם היו שלשה רצו כותבין רצו עושין דין וכי בעינן שיגיעו להוראה וז"ל הרב פ"ה מהל' סנהדרין אבל השלשה אע"פ שאינם סמוכים והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם אלהים הרי ההודאה בפניהם הודאה וכו' ואם הגיעו להוראה הדיוטות קרי להו. ומ"מ מודה אני דלקבוע ב"ד של שלשה בעינן שיהיו חכמים אע"פ שלא הגיעו להוראה כללא דמילתא דעתי הוא שבזמן הזה אפי' שלא הגיע למ' יכול להורות אם הגיע להוראה ואם לא הגיע להוראה יכול להורות מתוך מה שנמצא כתוב בפוסקים ובתשובות אבל לא ידמה מילתא למילתא ואם נטל רשות מרבו מורה מן הסתם. ולענין הדין ג' חכמים יכולין לדון אע"פ שלא הגיעו להוראה ואם קבלום הצבור לא גרע מנאמן עלי אבא נאמן עלי אביך וכו'. ולענין ההסכמה אם הסכימו הכל הרי היא כשאר הסכמות דרשאין בני העיר להסיע על קיצותן ואם לא הסכימו הכל הרי היא כחרס הנשבר ואפי' אחד יכול לעכב ולמיעוט הפנאי ולנחץ המוביל לא יכולתי להאריך בראיות ותן לחכם ויחכם עוד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |