שו"ת רדב"ז/א'תקצא
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וחמש מאות ותשעים ואחד - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן רכז]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(רכז) שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ד' מהלכות ממרים וז"ל זה שחלק על ב"ד הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת בין שהיו הם אוסרים והוא מתיר בין שהיו הם מתירים והוא אוסר הרי זה חייב מיתה עד כאן. ומשמע מדבריו שאם היה זקן ממרא מחמיר שנהרג וקשיא דהא קרא כתיב לעשות ומשמע דדוקא כשהורה לעשות מעשה להקל הויא הוראה אבל הורה להחמיר בשב ואל תעשה אין זו הוראה:
תשובה קושטא דמלתא הכי הוא דלא מחייב אלא א"כ הורה להקל והכי משמע מהא דאמרינן בפ' אלו הן הנחנקין גבי עבור חדשים דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ואי להאי גיסא נמי קא שרי חמץ בפסח משמע דבכל הצדדין בעינן שיתיר חמץ בפסח. והכי איתא בהדיא בריש הוריות דאמרינן אין חייבין עד שיאמרו להם בית דין מותרים אתם ורב דימי מנהרדעא אמר עד שיאמרו להם מותרים אתם לעשות מ"ט לפי שלא נגמרה הוראה אמר אביי אף אנן נמי תנינא הורה לעשות חייב הרי שהם לומדים מזקן ממרא להוראת ב"ד שאין חייבין עד שיורו לעשות. וכן משמע נמי מדברי הרב ז"ל בעצמו בפרק הקודם שכתב כמה פעמים עד שיורה לעשות כהוראתו או יעשה כהוראתו. ומה שכתב בפ' זה בין שהיו הם מתירין והוא אוסר מיירי בהנהו גווני דמפרשי בגמרא דאי להאי גיסא שרי ואי להאי גיסא שרי ובכולהו איכא לפרושי הכי ועיין בגמ' בדברי רש"י והתוספות ז"ל ותמצא דכולם איכא למימר הכי דמתוך שהוא אוסר דבר זה נפיק מינה היתר כגון שאוסר הזקן לדון בב' אלא בג' והוציאו ממון ב"ד של ב' נמצא לדעת הזקן הממון ההוא גזל בידו ואם קדש בו את האשה אינה מקודשת לדעתו ואם בא אחר וקדשה מקודשת לשני ואם הדין הוא כשמואל דאמר ב' שדנו דיניהם דין אלא שנקרא ב"ד חצוף הממון שהוציאו אינו גזל בידו ומקודש לראשון ולא לשני וכן תמצא בכולם כמו שביאר אותם הרב ז"ל בעצמו באותו פרק אבל אם היה המחלוקת בדבר שאינו מביא לידי קולא כלל והזקן מחמיר כגון שהורה שחלב חיה אסור באכילה לא נעשה זקן ממרא שהרי אינו מורה לעשות אלא שב ואל תעשה לא תאכל חלב חיה ולא נפיק מינה קולא כיון שלא אסר אותו בהנאה וכן כל כיוצא בזה:
ולענין אם רצה הזקן להחמיר על עצמו בכיוצא בזה והחכמים האחרים מתירים כתבו בשם הרמב"ן ז"ל שקודם שהרצה דבריו לפניהם שפיר מצי להחמיר על עצמו ואם אחר שהרצה דבריו לפניהם ובטלו דבריו המתירים הענין ההוא אסור לו לנהוג איסור בעצמו והכי מוכח במסכת הוריות ובירושלמי ע"כ. ואני אומר דעבר אדאורייתא דכתיב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא ועבר נמי אמאי דאמרה תורה אחרי רבים להטות ומרבה מחלוקות בישראל שמי שרואה אותו נוהג כן ינהוג כמוהו ונמצאת תורתינו כשתי תורות לפיכך אני אומר דיש לחכמים למנוע אותו שלא ינהוג מנהג זה אעפ"י שהוא מחמיר. הנלע"ד כתבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |