שו"ת רדב"ז/א'תקמד
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וחמש מאות וארבעים וארבעה - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קע]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(קע) שאלת ממני אודיעך דעתי במה שכתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות גזלה ואבדה וז"ל מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות בעלים ואעפ"י שהרי נכנס בהם לעיר ואין דרכו בכך ובעיא היא בפרק אלו מציאות וסלקא בתיקו ואמאי אזיל בה לחומרא כיון דהוי ספק בממונא:
תשובה אם אין לך עליו קושיא אלא זו זו אינה קושיא דספיקא דאורייתא הוא דאמרה תורה לא תוכל להתעלם השב תשיבם וקא מספקא לן אי הוי זקן בכלל או לא ומשום הכי פסק לחומרא אלא אדרבא יש קושיא על אותם שפסקו להקל ולא יחזיר ועדיין אבאר זה בעה"י. אבל יש קושיא על דברי הרב ז"ל הוא מה שתמה הר"ן ז"ל הכישה נתחייב בה. פרש"י ז"ל הואיל והתחיל להחזיר נתחייב בהשבה גמורה ולפי זה ה"ה לכלים דטעמא דמלתא כיון שהתחיל במצוה גומרה וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' גזלה ואבידה ויש לתמוה עליהם ז"ל משום דבפרק הספינה משמע דלא אמר רבא הכי אלא בבעלי חיים משום דאנקטינהו נגרי ברייתא עכ"ל. ואנן גברא רבה חזינא ותמיהא לא חזינא דמאן לימא לן דדוקא בבעלי חיים פשיטא ליה לרבא משום דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל בשאר כלים מספקא ליה משום דכיון דהתחיל במצוה גומרה ואנן פסקינן לחומרא מטעמא דאמרן דאי מפשט פשיטא ליה אמאי מסקינן לה בתיקו נפשוט דדוקא בבעלי חיים אבל בשאר כלים לא. וכ"ת משום דלא בעי למפשט מדברי אמורא מ"מ הו"ל לתלמודא לפרושי דבעיין לא שייכא אליבא דרבא אלא מאי אית לך למימר דלא ידעינן בכלים מאי דעתיה דרבא אי מספקא ליה או פשיטא ליה דלא יחזיר:
שוב ראיתי שכתב נמוקי יוסף וז"ל וצריך לי עיון על תמיהת הרב ז"ל דהכא ודאי אפי' בכלים איירינן דדרכו להחזיר בשדה לאו בבעלי חיים דוקא איירי וקי"ל דחייב ע"כ. והריא"ף ז"ל כתב דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר בעיא ולא אפשיטא הילכך לא יחזיר בעיר. משמע מתוך לשונו שחייב להחזיר בשדה וכשיגיע לעיר יניחנה דכיון דלאו בעלי חיים נינהו לא הפסיד לבעלים כלום. ויש מי שפירש בדברי הרב שאינו חייב להתחיל בשדה כדי שלא יתחייב לגמור בעיר אבל אם התחיל בשדה והזיזה ממקומה חייב להחזירה אף בעיר. והנכון הוא מה שכתבנו. וכן נראה שכתב על לשון הריא"ף ז"ל ונראה דבספרו היה כתוב מי אמרינן בשדה מיהא דרכו לאהדורי או דילמא השבה מעליא בעינן וכיון דלא מחייב בעיר לא מחייב אפי' בשדה ופסק לחומרא דבשדה מחייב ואינו מזלזל שם בכבודו ולא דמי להכישה נתחייב בה דלא אנקטה נגרי ברייתא דאדרבה הוליכה למקום המשתמרת יותר מבשדה ע"כ. וזה נראה הנכון שבפסקים דבשדה מתחייב בדיניה ובעיר אינו רשאי מפני שמזלזל בכבוד התורה. ואם רוצה לעשות לפנים משורת הדין יעשה כר' ישמעאל ויותר מממונו ולא מכבוד תורתו. ואפילו לפי הפירוש השני לעולם פוסק הרב ז"ל לחומרא שאם התחיל בשדה חייב להחזיר אפילו בעיר דלא שאני לן בין ב"ח לשאר דברים. והוי יודע שאפי' אם יש מי שפוסק דלא מחייב לאהדורי לא בשדה ולא בעיר לא קשיא משום דס"ל דאפי' שלא נפשטא בעיין רבא פשיטא ליה דדוקא בבעלי חיים משום דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל שאר כלים אפי' התחיל להחזיר אם ירצה מניחה והולך לו. אבל הנכון הוא מה שכתבנו דהוי מלתא מציעתא דבשדה כדיניה וחייב ובעיר כדיניה ופטור ואינו רשאי משום כבוד התורה ותו לא מידי. הנלע"ד כתבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |