שו"ת רדב"ז/א'תקמא
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וחמש מאות וארבעים ואחד - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קסז]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(קסז) פרק ששי מי שנשבע שבועת ביטוי ונחם וכו'. לאו בכל שבועת ביטוי איירי אלא בנשבע להבא אבל לשעבר משעה שיצאת יצאת לשקר ומה תועיל החרטה לשעבר ומ"מ כבר נהגו להתיר אפי' לשעבר כדי להקל מהעונש ובתנאי שעשה תשובה כיון דליכא האידנא ב"ד סמוך ללקות בפניהם כי המלקיות שעושין בזמן הזה אינם אלא מכת מרדות ולפיכך צריך להקל מעליו עונש חומר השבועה. נשאל לחכם או לג' הדיוטות דמסברי להו וסברי. דאלו הדיוטות דעלמא אין מתירין שבועות ונדרים כדאי' בס"פ כל הפסולין במס' בכורות וכבר נהגו העולם שאין מתירין אלא בג' אפי' שהם חכמים. ומתירין לו ויהיה מותר לעשות וכו'. וא"ת פשיטא שיהיה מותר לעשות מה שנשבע עליו דאלת"ה למאי הלכתא מתירין לו וי"ל דה"א דיועיל התרת חכם לענין שלא יעבור על לא יחל דברו ולא ילקה אבל לא שיהיה מותר לעשות לכתחלה מה שנשבע עליו קמ"ל. ודבר זה אין לו עיקר כלל בתורה וכו'. זהו שאמרו היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו אלא כך למדו ממשה רבינו מפי הקבלה וכו'. ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו. ומה שאמרו חכם מתיר לעצמו היינו נדוי או חרם אבל לא שבועה ונדר. ואין אדם יכול להתיר שבועה או נדר במקום שיש גדול ממנו. אין העולם נזהרין בזה ולא ידעתי על מה סמכו ומ"מ אם התירוהו מותר ויכולין להתיר מדעת הגדול דלא עדיף מתלמיד עם רבו. זה שנשבע הוא שיבא לפני החכם וכו'. דעת הרב ז"ל דאין מתירין ע"י כתב והטעם מבואר כי צריך חקירה ואי אפשר לחקור הדבר יפה מתוך הכתב כיוצא בזה אמרו גבי עדים מפיהם ולא מפי כתבם תדע דעד כאן לא קא מבעיא לן בגמרא אלא בבעל אבל אחר פשיטא שאינו נעשה שליח וכ"ש ע"י כתב דלא וזהו שכתב ז"ל זה שנשבע לאפוקי שליח הוא שיבא לאפוקי שלא ישלח חרטתו ע"י כתב. והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו. זוהי בעיא בגמרא הבעל כאשתו או דילמא משום דקשה עליו נדרי אשתו חיישינן שמא יוסיף בחרטה ופשטינן דאי מכנפי אין ואי לא מכנפי לא דאיכא למיחש מתוך שטרח לכנופינהו שיוסיף על החרטה שאמרה לו אשתו. וא"ת אי מהאי טעמא כ"ש איניש דעלמא דנעשה שליח לחרטת חברו דלא חיישינן שמא יוסיף בחרטה דמאי איכפת ליה וכן דעת התוספות דנעשה שליח לחרטת חבירו ואפי' דלא מכנפי ויש לתרץ לדעת הרב דאיניש דעלמא פשיטא לן דאינו נעשה שליח דבעינן שיבא הנשבע בעצמו לפני החכם כדי שיביישו ולא יהא רגיל בשבועות וכדי שיחקור החכם היטיב על החרטה אבל הבעל קי"ל בכל דוכתא הבעל כאשתו ואי לאו משום דחיישינן שמא יוסיף על החרטה לא הוה מיבעיא ליה לרבינא מידי. וכן משמע מהירושלמי דבעינן שיבא הנודר או הנשבע לפני החכם המתיר ולא ישלח חרטתו ע"י חברו וא"ת יפר לה הבעל ומה היה צריך רבינא לשאול אם יוכל להיות שליח לחרטה כבר תרגמה רש"י ז"ל כגון שלא הפר ביום שמעו א"נ כגון שלא היו נדרי ענוי נפש. ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו. אע"ג דנעשה שליח לחרטת אשתו אי מכנפי אינו מתיר נדרי אשתו שאשתו כגופו ומתוך שקשה עליו נדרי אשתו לא יחקור היטב בחרטה כי אין אדם רואה חובה לעצמו כמו שאין אדם מתיר נדרי עצמו. ובזה תירצו מה שהשיג עליו הראב"ד ז"ל פי' שלא מדרך חרטה דעתו ז"ל שאם יש חרטה יכול הבעל להתיר וסברת הרב נכונה בטעם. ועוד יש לי ראיה כשבא רבינא קמי דרב אשי אמאי לא אמר ליה תתיר לה את והרי רבינא אדם גדול היה ואי יהיב ליה רביה רשות מותר ואמאי בעיא תלתא דמכנפי אלא ש"מ לא אבעיא להו אלא לחרטה אבל פשיטא להו שאין הבעל נעשה שליח להתיר לאשתו והתם ע"י חרטה הוה. ואכתי איכא למידק מאי לשון אינו נעשה שליח וכו' הכי הל"ל אין הבעל מתיר נדרי אשתו וי"ל דאגב דנקט לשון שליח לעיל נקט נמי הכא ולאו דוקא והנכון בזה דאתא לאשמעינן דאע"ג דשמעו אחריני חרטת אשתו אינו נעשה להם שליח להתיר לה לפי שהיא כגופו ונמצא כאלו מתיר לעצמו וה"ה אם נתן הגדול או רבו רשות להתיר את אשתו אחר ששמעו חרטתה אינו נעשה שליח להתיר לאשתו ואפשר שלמדה הרב מהך עובדא דרבינא שהרי לא שמע רב אשי חרטתה ועשה אותו שליח להתירה אלא אמר לו אי מכנפי אין ואי לא לא ורבינא גופיה לא מבעיא ליה אם נעשה הבעל שליח להתרת אשתו לפי גרסת רבינו דגריס לחרטת אשתו אבל יש ספרים דגרסי להתרת אשתו והא דלא קאמר תלמודא ש"מ ארבע דאין הבעל נעשה שליח להתרת אשתו משום דלא שמעינן לה להדיא. וחוזר ואומר לו שרוי לך או מותר לך וכו'. ולא בלשון הפרה והטעם לפי שלשון הפרה משמע בלא טעם כמו את בריתי הפר אבל לשון התרה משמע שצריך טעם דהיינו חרטה ולישנא דקרא הכי משמע דגבי בעל ואב נקט לשון הפרה לפי שהם מפירין בלא טעם ואפי' בעל כרחה אבל גבי חכם דהיינו ראשי המטות נקט לשון מחילה לא יחל דברו אבל אחרים מוחלים לו. ותו דלשון הפרה משמע שמבטל הנדר והיינו דאמרי בעל מיגז גייז ולשון התרה משמע שמתיר הקשר כאלו לא היה והיינו דאמרינן חכם עוקר הנדר מעיקרו. ומתירין וכו' שאין הדבר הזה דין וכו'. וא"ת דהכא משמע דמיושב עדיף טפי ואלו בתוספתא תניא אין נשאלין לנדרים אלא מעומד לא קשיא דהתם איירי במי שבא לישאל על נדרו בעינן מעומד אבל החכם המתיר מיושב עדיף טפי אבל מתירין אפי' לכתחלה מעומד ולשון נשאלין לא קשיא דהוי כמו אין שואלין והכי אורחיה דתנא בכמה דוכתי ושיעור הל' המתירין לא יהיו נשאלין על הנדרים עד שיהיו השואלים מעומד. לפיכך נשאלין לשבועות ולנדרים בשבת הואיל ואינו דין שהרי הקרובים כשרים להתיר אע"ג דקי"ל אין דנין בשבת מתירין נדרים ושבועות בשבת אם הם לצורך השבת ואם אינם לצורך השבת [לא] דלא טרחינן לצורך חול:
ראובן שהשביע את שמעון וכו' אין מתירין לו אלא בפני ראובן שהשביעו וכו'. תפס הרב טעם מפני החשד ודוקא לכתחלה אבל אם התירוהו מותר ואיכא מאן דפסק דוקא שעשה עמו טובה כגון יתרו עם משה ונבוכדנצר עם צדקיה אבל אם לא עשה עמו טובה מתירין לו שלא בפניו אפי' לכתחלה משמע דתפס טעמא מפני הבושה עיקר ומ"מ לכל הטעמים צריך להודיעו מפני החשד ונראה שדעת הרב ז"ל דבכל אדם אפי' שלא עשה עמו טובה אין מתירין לכתחלה אלא בפני המשביע ואין סומכין שיודיעוהו אח"כ דלמא לא יודיעוהו ואיכא חשדא ולפיכך לא חלק הרב בין אם עשה עמו טובה או לא עשה והיכא דעבד עמיה טובה ועברו והתירוהו איכא פלוגתא דרבוותא אם מותר או לא ודעתי נוטה להחמיר דפוק חזי מה אירע בצדקיהו ובסנהדרין אשר התירוהו. ודוקא היכא דליכא דררא דממונא אלא טובה בעלמא אבל אי איכא דררא דממונא לכ"ע אם התירוהו אינו מותר וכן כתב הרשב"א בתשובה וטעמא דמסתבר דאי לא תימא הכי לא שבקת חיי לכל בריה שאם ישביע את חבירו על ממון ילך אצל ג' הדיוטות ויתירו לו ונמצא זה מפסיד. ואפי' היה שמעון קטן או נכרי וכו' למד מיתרו ונבוכדנצר וכ"ש קטן. א' הנשבע וכו' ואפי' נשבע בשם המיוחד וכו'. לאפוקי מדעת קצת הגאונים שלא היו נזקקין להתיר שבועה שיש בה הזכרת השם והרב ז"ל סמך אדרב דאמר הלכתא פותחין בחרטה ונזקקין לאלהי ישראל וכן הסכימו רוב הפוסקים וכן נהגו ברוב גלילות ישראל. נשבע על דעת רבים וכו'. לא פי' הרב כמה רבים וסתמא דמלתא סמך על רב נחמן דאמר כמה רבים ג' חדא דקי"ל כרב נחמן ותו דהוי מילתא מציעתא דמיעוט רבים שנים ואיכא ר' יצחק דאמר עשרה ומנקט מילתא מציעתא עדיף. כיצד נשבע ותלה שבועתו וכו'. כתב הראב"ד ז"ל יש כאן דברים של תימה שאם נשבע המוהל או השוחט שלא יהנה מבני העיר על דעת רבים ימול להם וישחוט להם בחנם ולא יהנה מהם ומאי מצוה איכא בהיתר נדרו עכ"ל ואני שמעתי ולא אבין וכי עבדם הוא שיכולין לכופו שיעשה להם מצות אלו בחנם והכא במאי עסקינן שאינו רוצה לעשות בחנם. ואי לאו דמסתפינא הוה אמינא דאפי' אם רוצה לעשות בחנם מתירין לו דאסיא במגן מגן שויא וכיון שאינו נוטל שכר לא יעשה המצוה כתקנה הילכך נתינת שכרו הוי בכלל המצוה שמתירין לו בשבילה. והכי משמע לי מהך עובדא דההוא מקרי דרדקי דהוה פשע בינוקי ואהדריה רב נחמן משום דלא אשכח דדייק כותיה ולא ראינו שאמר לו רב נחמן אם רוצה לעשות בחנם אלא התירו סתם כשאר נדרים דעלמא דלדבר מצוה שוה הוא נדר שהודר על דעת רבים לשאר נדרים וסתם מקרי דרדקי לא עביד בחנם ולא שאלו רב נחמן אם רוצה לעשות בחנם לפי שאפי' היה רוצה לעשות בחנם היה מתיר לו כדי שיטול שכר ויעשה המצוה על מתכונתה. מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו וכו'. היינו דרב נחמן דאמר פותחין בחרטה. אין פותחין בנולד. כתבו קצת מפרשים דוקא בנולד שאינו מצוי ותדיר אין פותחין אבל בנולד המצוי פותחין ומהאי טעמא פותחין לאדם בעניות משום דשכיח. וטעמא דמילתא כיון דהוי מילתא דשכיח ואלו היה נמצא בשעת הנדר לא היה נודר רואין אותו כאלו היה בתוך הנדר ולא ידע אותו הנודר נמצא שהוא כנדרי טעות. ואם בא בדרך חרטה אין לדקדק בו שהרי נעקר הנדר מעיקרו. וכן נ"ל לדקדק מהמשל שכתב הרב ז"ל שאין הדבר מצוי שיעשה חברו סופר דסתמא דמילתא סופר היה להם בתחלה ולא שכיח שיעבירוהו או שימות דוק מינה אי הוי מילתא דשכיח פותחין לו אע"פ שהוא נולד. ודע דלא אמרינן אין פותחין בנולד אלא כשמתחרט מהנולד ואילך אבל מתחרט מעיקרא פותחין לו בכל נולד שהרי נעקר הנדר מעיקרו וכן יש ללמוד מדברי הרב ז"ל שכתב הואיל ועדיין לא ניחם וכו' דוק מינה הא ניחם על שבועתו עקר אותה מעיקרא ופותחין לו אפי' בנולד ומתירין לו. אבל אם נחם הוא מעצמו וכו'. דוקא אחרים אין פותחין לו בנולד אבל הוא פותח לעצמו בנולד אפי' שאינו מתחרט אלא מהנולד ואילך והכי איתא פרק ד' נדרים בכמה עובדי והטעם כיון שנהפכה דעתו מעצמו מפני הנולד הוי כאלו עקר הנדר מעיקרו ומתירין לו. מי שנשבע על דבר וכו'. מעשה היה באחד שנשבע ואמר שכ"ז שיתיר שבועה זו תחזור ותחול ונשאלתי על זה מחכמי שאלוניקי והעליתי באותה תשובה בראיות ברורות שמתירין לו השבועה והתנאי ושוב לא תחול ושוב ראיתי בתשובות שנדפסו בקרוב להר"ן ז"ל שנשאל על כיוצא בזה והאריך הרבה עיין שם. נשבע שלא ידבר עם פלוני וכו' צריך לתת טעם למה הוצרך הרב לכתוב ד' דינין הללו והלא כולם מטעם אחד הם שאין מתירין הנדר או השבועה עד שתחול וי"ל דאי מקמייתא שתלה התרת שבועתו בשתיית היין ה"א דלא ישאל על השניה עד שתחול משום דאפשר שתחול או שלא תחול שהרי אפשר שישתה או שלא ישתה אבל תלה שבועתו בזמן והזמן עביד דאתי וה"א הוי כאלו חל כי הגלגל ודאי חוזר והכי אמרינן גבי המוכר פירות דקל שאני פירות דקל דעבידי דאתו והוי כאלו הגיע הזמן ומתיריו לו מיד קמ"ל וזהו שכתב לפיכך אם היה עומד בניסן וכו'. ובדין השלישי השמיענו אע"פ ששתי השבועות על ענין אחד וסד"א יכול להתיר השניה מקודם קמ"ל נשאל על הראשונה וכו'. ובדין הרביעי השמיענו אע"ג דקי"ל נדרים חלים על דבר מצוה והנזירות הוא נדר מכלל הנדרים והוי כאלו נדר בנזירות שלא יהנה לפלוני וחלו השבועה והנזירות יחד וסד"א יוכל להתיר הנזירות תחלה קמ"ל ישאל על שבועתו תחלה ואחר כך על נזירותו. שבועה שלא אוכל היום וכו'. מכאן יש ללמוד כי מי שנשבע על דבר אחד שבועות הרבה יכולין להתירם כולם ביחד בלשון רבים וכבר הארכתי בזה בתשובה על מעשה שהיה והוכחנו הדבר מכאן והודו החולקין והטעם דאע"ג דאמרינן אין שבועה חלה על שבועה הנ"מ לענין שאם עבר עליה אינו חייב אלא אחת אבל לעולם השבועה מתלא קליא וקיימא שאם יתיר הראשונה חלה השניה ומשום הכי יכול לשאול על השלישית תחלה וברור הוא. מי שנשבע שבועת בטוי להבא וכו' ולא עוד אלא אפי' כפתוהו על העמוד ונשאל וכו'. וטעמא הוי כיון שעדיין לא לקה הוי שיור ויכול לישאל על שבועתו ופטור ואע"ג דאמר שמואל כפתוהו על העמוד ורץ פטור ומשמע דכפיתה לא הוי שיור הא תריצו לה בגמ' התם רץ הכא לא רץ כלומר התם נתבזה ע"י מרוצתו והוי כאלו לקה ולא הוי שיעור אבל הכא לא רץ ואכתי איכא שיורא ונשאל על שבועתו וש"מ תרתי דהכא אם רץ ליכא שיורא והוי כאלו לקה ואינו צריך עוד שאלה וש"מ שאם התחילו להלקותו שוב אין נשאל על שבועתו ומלקין אותו מלקות שלימה וכן נראה מלשון הרב שכתב והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו והרי זה פטור משמע שאם התחילו כבר אין מתירין לו ומיהו משמע שאם חייב שתי מלקיות על שתי שבועות ולקה ראשונה נשאל על השנייה וזה פשוט:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |