שו"ת רדב"ז/א'תקלה
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וחמש מאות ושלושים וחמישה - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קסא]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(קסא) שאלת ממני אודיעך דעתי עלה דהא דאמר רבא אין אונס לעריות שאין קישוי אלא לדעת ומייתי לה פרק הבא על יבמתו וקשיא לך דאמרינן המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי משמע דאיכא קישוי שלא לדעת וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות והוא ז"ל כתב בהלכות סנהדרין הך דרבא דאין קישוי אלא לדעת:
תשובה הדבר ברור שיש קישוי שלא לדעת אפילו כשאדם ניעור כאשר ירבה הזרע באיברי המשגל וזה מפורסם מאוד והיינו הך דכתב הרב בהלכות דעות ולפיכך יתקשה האדם כשהוא ישן אע"פ שלא הרהר בשום אשה ושני דרכים אלו לא שייך למימר בהם איסור שהרי אין הדבר לדעתו שהרי באונס הדבר בא. ויש דרך אחרת והוא הבא ע"י הרהור באשה וכיוצא בזה ועל זה אמרו המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי לפי שיבוא להוציא שכבת זרע לבטלה א"נ כגון אלו המנאפים ביד ומביא עצמו לידי קישוי. עוד יש דרך אחרת מורכב מאונס ורצון כגון שאנסוהו ואיימו עליו לבוא על הערוה והוא מתקשה על זה אמר רבא אין קישוי אלא לדעת ולפיכך אין אונס לערוה והיינו דאמרינן עלה דמתני' הבא על יבמתו בין במזיד בין באונס וכו' אונס דמתניתין היכי דמי אילימא שאנסוהו עכו"ם ובא עליה והא אמר רבא אין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת ואוקמינן למתניתין בישן כלומר שנתקשה כשהוא ישן ואנסוהו עכו"ם ובא על יבמתו ודחינן להאי אוקימתא ומוקמינן לה כגון שנתקשה לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה למדנו דהא דרבא קושטא היא וליכא מאן דפליג בה. וכתבו התוספות אין לפרש במאיימין עליו להרגו אם לא יבוא מעצמו על הערוה דא"כ אפילו יש קישוי שלא לדעת תיפוק לי דג"ע יהרג ואל יעבור כדאמרינן פרק בן סורר ומורה אלא איירי כגון שהעכו"ם מדביקין אותו על הערוה ואי אפשר לו להשמט אם לא ע"י שיהרג וקאמר רבא דיש לו ליהרג אם יודע שאי אפשר לו אם לא יתקשה דאין קישוי אלא לדעת וחשיב כעושה מעשה אבל וכו' והרי אתה רואה כמה פי' זה דחוק. ותו קשה דילמא ימסור עצמו ליהרג על הספק שמא יתקשה או לא והיאך אפשר שידע שוודאי יתקשה כדי שימסור עצמו הלכך הנדון דברים כפשוטן כגון שאיימו עליו להרגו אם לא יבא על הערוה ודקא קשיא להו לתוס' תיפוק לי דגילוי עריות הוא לא קשיא דרבא תרתי קאמר איו אונס לעריות ואם אנסוהו לבוא על הערוה יהרג ואל יעבור אבל אם עבר ולא נהרג לא ידענו מה דינו אם חייב מיתת ב"ד או לא ולפיכך אמר רבא אין קישוי אלא לדעת ונהרג עליה כאלו לא היה שם אונס כלל והרי זה נכון ולכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל פ"ב מהל' סנהדרין וז"ל איש שאנסוהו עד שבא על הערוה חייב מיתת ב"ד שאין קשוי אלא לדעת ע"כ. ומדכתב שאנסוהו עד שבא על הערוה משמע שאנסוהו שיבא מעצמו על הערוה לא שהדביקוהו על הערוה ועלה מייתי אין קשוי אלא לדעת אבל לענין יהרג ואל יעבור לא אצטריכינן להאי טעמא וברור הוא שזהו דעתו ז"ל. אבל אם הדביקוהו על הערוה ונתעורר הטבע מפני קירוב הבשר ונתקשה ועשה מעשה קרוב אני לומר שהוא פטור ממיתת ב"ד דאנוס הוא דקי"ל דאפי' באותן עבירות שאמרו יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג פטור ממיתת ב"ד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |