שו"ת רדב"ז/א'תפה
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף וארבע מאות ושמונים וחמישה - חלק ה ללשונות הרמב"ם סימן קיב]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(קיב) שאלת ממני אודיעך טעמו של הרב שכתב בספר המצות בשורש ט' בלאוי העטיפ' כגון נא ומבושל וכן זג וחרצן וכן שאור ודבש ולא יבא עמוני ומואבי וכל אלמנה ויתום לא תענון לא תטה משפט גר יתום לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וכן יין ושכר אל תשת ולהבדיל ולהורות ובכל אלה פסק הרב לוקה על כל אחד לבדו ולוקה מלקות אחד על כולם ומונה אותם בלאו אחד והביא ראיה מפלוגתא דאביי ורבא דאפליגו בכמה דוכתי דאביי סבר לוקין על לאו שבכללות ונדחו דבריו ורבא סבר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי חדא מיהא לקי וא"ד חדא נמי לא לקי משום דלא מיחד ליה בלאו דחסימה. וקשיא לך מנא ליה לרב ז"ל לפסוק כאיכא דאמרי קמא דהא קיי"ל בכולי תלמודא הלכתא כלישנא בתרא:
תשובה כבר קדמך הרמב"ן ז"ל שכתב וז"ל ובאוכל נא ומבושל באו שתי הלשונות הלשון הראשון אמרי שלוקה על שתיהן אחת והלשון השני פטרו מכלום א"כ הראוי לנו לפסוק הלכה שהוא פטור ממלקות לגמרי מפני הלשון שפוטר ואומר דאפילו חדא נמי לא לקי הוא לישנא בתרא והלכה כלישנא בתרא ועוד דספק נפשות הוא ופטור ועוד דבגמרא דסנהדרין כך התבאר שאין לוקין על לאוין שבכללות כלל ובין שעשאם כולם כאחד בין שעשה אחד מהם אינו לוקה כלל וא"כ למה אמר הרב כי האמת הוא שלוקה אחת עכ"ל. הרי שלא הספיק להרמב"ן קושיא הראשונה דאיכא לתרוצי דמסתבר כלישנא קמא דלא משוי פלוגתייהו דאביי ורבא מן הקצה אל הקצה. ותו דלישנא דרבא הכי דייק דקאמר אין לוקין על לאו שבכללות על הכללות אינו לוקה אבל על הפרט לוקה דלפום לישנא בתרא הכי הוה ליה למימר אין לוקין עליו ותו לא. ותו דסתם לאו למלקות אתא היכא דאית ביה מעשה דכל הלאוין שלא נתקן הכתוב לעשה לוקין עליהם וכיון דהני לאוי אית בהו מעשה ולא נתקן הכתוב לעשה לא יצאו מכלל שאר הלאוין שלוקין עליהם והכא נמי היה ראוי שילקה על הפרטים בפני עצמם אלא מפני שכללן הכתוב אין לוקה על כל פרט ופרט אבל חדא מיהא לקי דהכי מסתבר טפי. ומה שהקשה הרמב"ן דספק נפשות הוא לא הבנתי דבריו שאין זה ספק אלא מחלוקת אמוראים וא"כ בא ונאמר שכל שיש בו מחלוקת אמוראים או תנאים לא ילקה עליו ובשלמא היכא דאיפסיקא הלכתא בהדיא כחד ניחא אבל היכא דלא איפסיקא בהדיא אמאי מלקינן ליה לימא תביא ראיה דהלכתא הכי ותלקנו אלא מאי אית למימר דסמכינן על הכללים המסורים בידינו מחכמים ז"ל פלוני ופלוני הלכה כפלוני. וכ"ת שזו היא כוונת הרמב"ן ז"ל אמאי קרי ליה ספק פלוגתא הוה ליה למימר. ותו דזו היא קושייתו הראשונה דקי"ל כלישנא בתרא וצל"ע. אבל הרמב"ם ז"ל סובר שזה כלל ג"כ מסור בידינו דהיכא דמסתבר טעמיה אע"ג דהוי לישנא קמא פסקינן כוותיה ולא אתי לאו דחסימה אלא למעוטי לאו שניתק לעשה א"נ לאו שאין בו מעשה אבל לאו של העטיפה לא נתמעט מלאו דחסימה. ויש לפרש קושיית הרמב"ן ז"ל הכי לא מיבעיא אם תפסוק הלכה כלישנא בתרא אלא אפילו שלא תפסוק הלכה כלישנא בתרא מ"מ ספיקא הוי דלא ידעינן כמאן נפסוק והוי ספק נפשות והרב ז"ל סובר דלאו ספיקא הוא דמסתבר טעמיה דלישנא קמא כדכתיבנא. ומה שהקשה מהך סוגיא דארבע מיתות לא ידעתי מה מקום יש לקושיא זו שהרי הרב כתב שהם שני מיני לאו שבכללות כגון נא ומבושל ובכיוצא בו ששני הדברים מפורשים אלא שכלל אותם בלאו אחד ובאלו פסק הרב כלישנא קמא דחד מיהא לקי. המין השני הוא כגון לא תאכלו על הדם שלא נתפרשו בכתוב האיסורים שכולל הלאו ובהכי מודה הרב ז"ל שאינו לוקה כלל כאשר כתב בפירוש בשורש הנזכר ובהכי איירי הך סוגיא דפ' ארבע מיתות עלה דתנן אבל המגפף והמנשק המכבד והמרבץ דנפקי כלהו מלא תעבדם ועלה מייתי הך דלא תאכלו על הדם דדמי לה ממש ואמרינן עלה ואמר ר' אבין בר חייא ואי תימא ר' אבין על כולם אינו לוקה משום דהוי לאו שבכללות ובהכי סלקא סוגיין והרב מודה בזה וכיוצא בו אבל במין הראשון לא איירי סוגיא דפ' ארבע מיתות והטעם כדכתיבנא. וכן כתבו התוספות בהדיא וז"ל אפילו למאן דאמר בסוף פרק כל שעה דלקי אנא ומבושל משום צלי אש ואזג וחרצן משום כל אשר יצא מגפן היין הנהו מיפרשי טפי מקרא דלא תעבדם דלא מפרש קרא דאיירי במגפף ומנשק ע"כ. ויש ליתן טעם לקושייתו של הרמב"ן ז"ל לפי שהרב ז"ל הביא ראייה מהך סוגיא דפ' ד' מיתות לדחות דברי אביי משמע דשני מיני לאו שבכללות שוין הם דאם יש לחלק מה ראיה היא לדחות דברי אביי שאני התם שאין האיסור מפורש בכתוב אלא כיון שהביא ראיה מהך סוגיא משמע דס"ל דשוין הם והתם מסקינן בהדיא דלאו שבכללות אין לוקין עליו. והרב ז"ל סובר דאביי בכל לאו שבכללות מחייב מלקות ומש"ה מייתי ראיה מהך סוגיא דפ' ד' מיתות לדחות דברי אביי מדמסקינן לאו שבכללות אין לוקין עליו אבל לדידן דקי"ל כרבא דלא לקי מודה רבא במין ההוא דלא מפורש בכתוב הפרטי דלא לקי אבל היכא דפריש קרא כגון נא ומבושל או זג וחרצן או שאור ודבש וכיוצא בהם לקי מיהא חדא כלישנא קמא. והוי יודע שאפי' באותו המין השני התוספות וקצת מפרשים סוברים שלוקין על מה שהוא פשט הכתב לבד ואין כן דעת הרב ז"ל ונ"ל להביא ראיה לפסקו של הרב ז"ל דהא רב יהודה ורב הונא תרוייהו ס"ל דלוקין על לאו כיוצא באלו דאיפליגו החובל רחיים ורכב רב יהודה אמר לוקה שתים ורב הונא אמר לוקה שלש משום כי נפש הוא חובל והלא בלאו אחד נאמרו וליכא למימר דהני אמוראי ס"ל לאו שבכללות לוקין עליו דהא מוקמינן אביי ורבא דתרוייהו פרק המקבל ועד כאן לא פליגי אלא אם לקי נמי על נפש הוא חובל אבל על רחיים ורכב כ"ע מודו דחייב תרתי. ומהך סוגיא משמע דמודה אביי במין הראשון של לאו שבכללות שלוקין עליו ואיכא למימר דשאני התם דאמר קרא כי נפש הוא חובל והוי כאלו כתב לא תחבול רחיים ולא תחבול רכב והשתא ניחא הא דתניא חבל זוג של ספרים וצמד בקר לוקה שתים דשאני לאו דלא תחבול. ודע כי הרב ז"ל גורס בכל הסוגיות אביי אמר לוקין ורבא אמר אין לוקין וקיי"ל כרבא בר מיע"ל קג"ם ופלוגתא דרב יהודה ורב הונא וברייתא דאייתינן לעיל פשטייהו משמע כלישנא קמא ואפשר דעל זה סמך הרב ולא חייש ללישנא בתרא בהצטרפות הטעמים שכתבנו לעיל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |