שו"ת רדב"ז/א'שח
|
< הקודם · הבא > |
[סימן אלף ושלוש מאות ושמונה - חלק ד סימן רלז]
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה עוד שאלת על ראובן שנתן לשמעון אבנים ומרגליות למוכרם במקום אחד ואמר לו אל תמכרם בפחות מכך וכך והלך שמעון וצירף אותם עם סחורתו ומכר הכל ביחד ועלה סכום מכירת האבנים יותר מהסך אשר אמר לו ראובן וראובן טוען כי היתר הוא שלי. ושמעון טוען כיון שאמרת לי תמכור בכך וכך שמתי אותם לעצמי. וצירפתי אותם עם סחורותי וטרחתי בהם הרבה והריוח הוא שלי יורה המורה הדין עם מי:
תשובה הדבר ברור שהדין עם ראובן שהרי שליח הוא שאע"פ שנתן לו רשות למוכרם בכך וכך היתר הוא לבעלים כל שכן שאמר לו לא תמכור בפחות מכך וכך. ומה שטוען אני שמתי אותם לעצמי אינו כלום דאמרינן ליה מאן שם לך. ותו דשליח הוא ולא שותף ומזלו של ראובן גרם וכל שכן אבנים טובות שבזמן שימצא מי שחפץ לקנות מעלה בדמיהן הרבה. וכיצד עושין שמין הסחורות שצירף עם האבנים והיתר נוטל ראובן וידו על העליונה שאם לא נשאר כפי השומא אשר שם לו משלים לו שמעון משלו שהרי פשע ועבר על דעתו וזה פשוט. וזה לשון הרמב"ם ז"ל בפרק שני מהלכות שלוחין הסרסור שליח הוא אלא שהוא נוטל שכר שליחותו לפיכך אם שנה דעת הבעלים משלם מה שהפסיד. כיצד ראובן שנתן חפץ לשמעון הסרסור ואמר מכור לי זה ואל תמכור בפחות ממאה והלך ומכרו בחמשים משלם החמשים מביתו. מכר במאתים הכל לראובן וכן כל כיוצא בזה עד כאן. ודברים ברורים הם לא היו כדאי לשאול עליהם:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |