שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות/פג
|
< הקודם · הבא > |
לחתני הרב המאה"ג מו"ה יעקב משה אב"ד ור"מ דק"ק פילא.
על עסק הריב שבין השותפים בוודאי כפי החלטת הש"ך סימן צ"א ה"נ בנ"ד תליא באם שניהם רגילים לדייק היטב ישבע הנתבע שבועת מודה במקצת, ואם שניהם אינם רגילים לדייק הוי רק כטענת שמא ואין על הנתבע שבועת מודה במקצת, ואם התובע דייק והנתבע לא דייק הוי כנ' ידענו ונ' לא ידענא משואי"ל. ונ"ל אף בנתבע ג"כ דייק יש לדון טובא דהא עיקר דיוקא מהרא"ש מלישנא דמתני' חנווני על פנקסי כיצד לא שיאמר וכו' דלמא התחיל בלשון חנווני ע"פ והוצרך לבאר לא שיאמר וכו' ויטעון ע"פ אלא שיאמר במפורש נתתי, א"ו דגם באומר נתתי על ידי פנקסי נשבע ונוטל ובא מתני' לומר לא שיאמר ר"ל דלגבי איש אחרינא הוי ג"כ בירור ע"י פנקסו שכתוב בו שפלוני חייב לו אלא דווקא בחנווני דהוי רגליים לדבר כיון שציוה לו הבעה"ב ליתן והוא כתב בפנקסו שנתן יכול לישבע שנתן, ומזה למדנו שאדם רגיל לכתוב כל עניניו בפנקסו בדיוק היטב דהוי טענת ברי על פי פנקסו עיי"ש, ואם כן י"ל דהראי' רק בדמיון הוי ע"פ דמסתמא לא עשה מעשה לכתוב מה שאינו אבל בהיפך לדון עפ"י פנקסו במה דלא כתוב י"ל דדלמא שכח מלכתוב ואינו דומה שב ואל תעשה לקום ועשה, והרא"ש בעצמו סוף כלל ק"ג כתב דאין להוציא מיתומים בטענת פנקס דשמא נתפרע ולא נמחק, והביא ראיה מירושלמי שהו בתוס' יבמות דקט"ו ע"ב ד"ה אימר אשתלויי.
והב"י סימן ק"ו מחו"מ ד' כתב זה בשם הרשב"א בתשו' דחיישינן שמא פרע ולא מחק הכתב וכתב הב"י עלה ועיין בתשובת הרא"ש בסי' צ"א, כנראה דרמז דנראה קצת סתירה על דברי הרשב"א מתשובת הרא"ש שבסימן צ"א דיכול לטעון עפ"י פנקס או דצריך לחלק דשם ליכא חשש פרעון וכמ"ש הש"ך סס"י ק"ו. ופלא בעיני דהא הרא"ש בעצמו בסוף סק"ג כתב ג"כ כדברי הרשב"א אלא אלא דבתשובת הרא"ש סק"ג סי' ב' ששאל השואל בתרתי, הא' שנמצא כתוב בפנקסו שהשכין לו הנכרי ע"פ ט"ו ר"ט והנכרי אומר שהי' על י' ר"ט אם יכול לישבע, הב' שהנכרי תובע משכון א' ורוצה לפרוע כך וכך והוא אומר שלא מצא בפנקסו הלואה על משכון זה, אם יכול לישבע שלא הלוה, והרא"ש השיב דאדם שכותב בפנקסו בדקדוק יכול לישבע עי"פ ומוכח כן מהדא דחנווני על פנקסו, ותשובת שאלה שנייה יוצאה מכלל תשובה זו מדין א' לשניהם עכ"ל הרי מבואר דגם יכול לטעון עפ"י פנקסו במה דאינו כתוב בפנקסו, ותיכף אח"ז כתב הרא"ש תשובה הנ"ל דאין להוציא מיתומים בטענת פנקס דשמא נתפרע ולא נמחק. ולכאורה הם דברים סתורים דכמו דחיישינן לדשכח מלמחוק הכי נמי נימא דשכח מלכתוב ההלואה, ובהכרח צריכים לחלק דבסימן ב' מיירי במי שדרכו שלא לשהות זמן מה ודייק לכתוב תיכף ומיד את כל המאורע, ובאידך תשובה מיירי שדרכו לשהות מעט, וזהו לכאורה ראי' ברורה לדברי הש"ך שבסס"י צ"א בשם מהריב"ל.
והנה באמת דברי הרא"ש הנ"ל דחיישינן דתפרע ולא נמחק דהביא ראי' לזה מהירושלמי לכאורה קשה דהא מרא בשמעתתא בההיא דינא בירושלמי הוא ר' יוסי דלמא רק ר"י לשיטתיה דסבר במתני' דפ"ד במעשר שני והוא ביבמות שם דחיישינן שמא פינן ואשתלויי אשתלי למחוק. אבל למאי דפסקינן כת"ק כמ"ש הרמב"ם פ"ו דמעשרות דהוא מעשר שני והיינו דאמרינן ביבמות אם איתא דפינן מיכפר הוי כפר הרי דלא חיישינן דשכח למחוק, ואולי יש לומר דמשמע להרא"ש דדינא דירושלמי כיון דלא מצינו חולק משמע דהוי לכ"ע, והיינו דלהוציא מיתומים חיישינן דשכח למחוק אבל במתני' דמ"ש דהוי ספק איסור חיישינן לחומרא. (ועדיין אינו מיושב לי כ"כ דהרי בסוגיא דיבמות שם פרכינן ומי חיישינן שמא פינן והתנן וכו' ומאי פרכינן דלמא לחומרא חיישינן שמא פינן אבל בשומשמי' אין מוציאין מספק אע"כ דס"ל להש"ס דממתני' משמע דהוא וודאי תרומה ומעשר שני ובאם קידש בזה אשה אינה מקודשת למ"ד מ"ש ממון גבוה, א"כ יקשה טפי הא מה על הרא"ש דכ' דחיישינן דאשתלי.) ועכ"פ אף אם נידון בכוונת דמשוינן ליה לספק אה אמרינן אשתלוי אשתלי אינו מספיק בזה בתורת דברי הרא"ש הנ"ל דכיון דחיישינן לדונו בספק שכח שלא להוציא מיתומים איך הותר לו לישבע וצריכים אנו לחילוק הנ"ל בין אם דרכו לכתוב מיד ובין אם דרכו לשהות קצת, ואף דלפ"ז י"ל דגם באם אין דרכו לכתוב מיד לא הוי כנ' ידענא, ואין לדון אותו למשואי"ל דלהוציא ממוחזק הוא דחיישינן אבל לא שלא להחזיק מ"מ י"ל כיון דבגדר ספק הוא וממילא א"י לישבע וחייב לשלם, ואך כ"ז מספיק ליישב סתירת הרא"ש, אבל מ"מ לא ידענא מנ"ל להרא"ש ללמוד זה מחנווני על פנקסו, דדלמא דווקא לדון במה דכתב ע"פ אבל לא לדון במה דאינו כתוב ודלמא אף בדרכו לכתוב מיד דלמא אזדמן לו איזה אונס ולא הי' לו אפשרות לכתוב מיד וכדאמרינן רפ"ב דכתובות.
וחפשתי ומצאתי בעזה"י להמהריב"ל שתמה על הרא"ש, ואחר כך כ' דאף להרא"ש בוודאי רק בדרכו לכתוב מיד, והרי לדעתו לספק לדינא אף בדרכו לכתוב מיד, ומ"מ לדינא פשיטא דא"א לסתור דברי הרא"ש מכח קושי' ואף אם מקרי ספיקא דדינא י"ל דאין זה בכלל משואי"ל כיון דזהו ספיקא דרבוואתי אם יכול לשבע ואף דאנן מורין לו מספק דאינו רשאי לשבע מ"מ א"צ לשלם דשמא הדין דרשאי לשבע וא"כ לדינא אפשר דפטור בלא שבועה וצריך לישבע שעכ"פ א"י בהיפוך שחייב לו. מ"ש חתני הרב דאף באינו רגיל דהוא בכלל משואי"ל י"ל יכול להשביע להתובע בגלגול, בוודאי בפשוט וכך הוא אבל באמת לבי מהסס בכל פעם ששגור בפי כל כששותפים באים לחלוק שכל אחד יכול להשביע לחבירו שבועת שותפים, והרי דעת ר"ש והרמ"ה דבשבועת שותפות בעינן הודאה במקצת ובסמ"ע סי' צ"ג סק"ז כתב דגם דעת המחבר כמ"ש בסימן ר"ץ, ובסמ"ע שם סק"ב כתב דהמחבר אזיל לטעמיה דס"ל דבשבועת שמא הללו, א"צ להיות יודה במקצת, וזה תמוה הא אדרבה דעת המחבר דצריך להיות מודה במקצת כמ"ש הסמ"ע עצמו סק"ז ג"כ י"ל דיכול לומר קים לי דצריך הודאה, וכן מצאתי בכנה"ג סימן צ"ג בב"י אות כ' אבל הרשב"א סימן ק"נ ומהר"א ששון סימן קי"ד והראב"ד ז"ל בתשובת כ"י ומשפט צדק ח"א סימן ע"ג כתבו דיכול המוחזק לומר קים לי כרש"י ואין משביעין אותו בלא הודאה עכ"ל, ואף דבכנה"ג שם כתב בשם הרדב"ז ח"א סימן ר"ב דאף לרש"י מ"מ לבתר דתקן היסת בכופר הכל גם בשותף אף דליכא הודאה צריך לישבע היסת אף דטענו שמא עיי"ש, וכ"כ סימן צ"ג בפירוש דברי רבינו ישעי' שבטור ומדמי ליה לתיבה פרוצה, וכן מוכח לענ"ד לכאורה מדברי הגהת ש"ע סימן פ"ז סי"א מיהו התובע יכול לומר איני חפץ ממך רק שבועת היסת ולא שבועת שותפים, ולכאורה דבשלמא בעלמא דגם בלאו שבועת המשנה מחוייב עכ"פ היסת שייך לומר כן דל שבועת המשנה השבע לי היסת אבל הכא דבלאו שבועת שותפים דמתניתן אין עליו היסת כלל דטענת שמא א"כ כיון דאינו חפץ בשבועת השותפים אפילו היסת ליכא אע"כ דהכלל הוא דחז"ל תקנו דבשותפים הטענת שמא אלים כמו ברי וממילא יש עליו חיוב היסת כמו בעלמא, וא"כ בכופר הכל חייב עכ"פ היסת דזהו ממילא נכלל בתקנה דהוי כטענת ברי, אולם עכ"ז תמהו דהא מפורש בהיפוך בש"ע סי' ר"ץ סי"ט שכתב שם אבל אם לא הי' טענה או כפירה והודאה השיעור הזה אם טוענים אותו וודאי חייב לישבע היסת, הרי גם להיסת בעינן שיטעון וודאי אבל בשמא א"י להשביע רק בשיעור ב' כסף ואיכא כפירה והודאה וצ"ע לדינא.
מ"ש חתני דאם מכר בהקפה אחר המחאתו אם צריך לשלם מה שהי' מרוויחים אם הי' מוכרים אז שלא בהקפה, לענ"ד פשוט דלא תליא במה שהיה יכולים להרוויח אלא דתלי בשיווי הסחורה דזה שמוכר בהקפה שלא כדת הוי כמזיק ושורף הסחורה דאין משערין מה שהי' יכול להרוויח אלא במה דשוה בשוק בשעת השריפה ואם קנו בשעת הזול ונתיקר דידוע הרווח נלע"ד שצריך לשלם דהוי כמזיק בשעת היוקר ופשוט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |