שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/י
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד הרב רבי יעקב נ"י.
מ"ש מעכ"ת להוכיח דבהוציא העובר ידו ונמצאת האם טריפה דמהני שחיטת עצמו גם להתיר היד, ממ"ש רש"י חולין (דף ס"ט) וליכא לאוקמי בשוחט שלמים בירושלים והוציא העובר ידו, דא"כ גם הבהמה אסורה משום שחוטי חוץ, הא מ"מ נ"מ אם מהני שחיטת עצמו להתיר ידו, אע"כ כנ"ל וכדעת הפר"ח (סימן י"ד:):
לענ"ד כוונת רש"י כך הוא, דהא האיבעיא רק אם נימא כיון דמהני מחיצות ירושלים לגבי האם, ממילא הוי גם העובר גם היד הכל תוך המחיצה, וזהו שייך בהכניס בעזרה ושוחנוה דמהני מחיצת ירושלים לגבי האם לאכלה שם, אבל בשחטה בירושלים דנאסרה משום שחוטי חוץ ולא הועיל המחיצה לגבי בהמה זו ליכא למבעיא כלל אף דהוי מחיצה לגבי שאר קדשים קלים, מ"ע לגבי בהמה זו לא הועיל כלום, וראיה לזה דא"כ גם בהמת חולין מצי למבעי בשחטה בירושלים אם הוי מחיצה לגבי העובר, כיון דהוי מחיצה לבהמת קדשים, אע"כ דדנין רק על אותה הבהמה, א"כ מנה לי שהבהמה חולין או שהיא שלמים, ואסורה משום שחוטי חוץ:
ואף אם נימא דמ"מ דנין על שעה שהוציא ידו, כיון דבאותו פעם היו מחיצות ירושלים ומחיצה לגבי האם לענין דבידו להכניסה לעזרה ולשחטה ולאכלה בירושלים א"כ אף דאח"כ שחטה בירושלים ונאסרה, מ"מ כבר נעשה מחיצה לגבי האם, מ"מ י"ל דשטחיות דברי רש"י כך הוא, דבתחילה כתב דמיירי בהכניסה לעזרה, היינו דמה"ת לן לדחוקי דמיירי בשחנוה בירושלים, ולענין שחיטות עצמו, בודאי יותר טוב לפרש כפשוטה, בהכניסה בעזרה ושחטה, אלא דבזה כתב רש"י דאיבעיא רק למ"ד יש לידה לאברים, עי' מהרש"א, וע"ז כתב רש"י וליכא לאוקמי בשוחט שלמים בירושלים והוציא ידו, דבזה לא כתב רש"י והחזירה רק הוציא ידו, והיינו דבא לומר דמנ"ל דהאיבעי' רק למ"ד יש לידה לאברים, דלמא מיירי בשחטה בירושלים והאיבעיא בלא החזירה, ונרויח דהאיבעיא לכ"ע אף למ"ד אין לידה לאברים, ע"ז כ' רש"י דלא כרויח מידי, דגם אם מיירי בשחטה בירושלים, ע"כ איירי בהחזירה, דאל"כ הא נאסר האם בשחוטי חוץ, ירצה דאף בשעה שהוציא ידו, הי' ירושלים מחיצה להאם וכנ"ל, הא א"מ כיון דגם בשעת שחינוה דאז נסתלק המחיצה מהאם, ועדיין היד ובחוץ מקרי עתה הוציא ידו לחוץ, והיינו דבתחילת השחיטה דליכא תקכה עוד להכניסה לעזרה ולגמור השחיטה דמ"מ נאסר למפרע משום שחוטי חוץ, כדאיתא חולין (דף כ"ט ע"ב) היכא דשחט סי' אחד בחוץ וכו', ואף לפירש"י שם דמיירי רק בעוף, הא מ"מ למ"ד ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף דאמרינן שם דאפילו שחנו מיעוט סי' בחוץ דאסור ממילא גם בבהמה אסורה, וכיון דמרא דשמעתא בסוגיא (דף ס"ט) הוא אביי, ואביי לשיטתיה דס"ל זבחים (דף ל') דישנו לשחינוה מתחילה ועד סוף, ממילא כששחט מעט, ותו לית ליה תקנה לשחנוה בעזרה, נסתלק מחיצת ירושלים לגבי האם והיד דעודהו מבחוץ הוי כהוציא ידו עתה קודם גמר השחיטה, א"כ נצטרך לפרש דהאיבעי' בהחזירה, דבזה שייך שפיר לומר דבאותו פעם כשהי' היד מבחוץ קודם החזרה הי' ירושלים מחיצה להאם וכנ"ל, א"כ עדיין לא מרויחים מידי דמוכרחים לומר דהאיבעי' רק למ"ד יש לידה לאברים, וקונוב דברי רש"י סובבים להוכיח דהאיבעי' רק למ"ד יש לידה לאברים:
מ"ש מעכ"ת נ"י על דברי צל"ח פסחים שכתב דלר"י דס"ל כבוש אינו כמבושל, אנו הוי כרותח דמליחה, מש"ה הוי בב"ח חידוש, דאי תרי וכו', דזה לא יתכן לשיטת רש"י ריש סנהדרין דבצלי ליכא בב"ח, זהו טעות, דמ"ט הך גופא הוי חידוש דבצלי שרי, ומ"ש מעכ"ת דבשלמא אי אמרינן כבוש כמבושל ממש שפיר שייך חידוש, דבבישול אסרה תורה ובכבוש מותר, אבל אי לא הוי כבוש רק כצלי ליכא חידוש כלל, דלא אסרה תורה היתר בהיתר בצלי כ"א בבישול עכ"ק אין בזה טעמא וממשא כלל, דאף אם כבוש כמבושל לא הו ענין בישול ממש, אלא דבלוע בכולו כמו בישול, וא"כ נימא נמי דכך אסרה תורה רק בבישול, אע"כ דעיקר החידוש דמה לנו בבישול, וזה החידוש דהבליעה בלא בישול אינו אוסר, וה"נ בצלי, ופשוט:
מ"ש מעכ"ת להקשות בב"מ (דף מ"ט) ומודה ר"י במתנה מועטת, דלמאן מודה, הא רב ס"ל דבכל ענין מותר לחזור, אישתמיט אורומ"פ הרשב"א בגיטין (דפ"ג) במה דאמרינן שם מודה ר"א במגרש וכו' הביא ראיה מהך דבב"מ דמצינו לשון מודה אף דאינו מודה לבר פלוגתא אלא דקאמר דמוציא מדברי עצמו ומחלק עיי"ש:
ואדאתן לההיא סוגי' אזכיר מה דתמוה לי דברי הר"ש סוף שביעית במתני' דקתני כל המקיים דבריו רוח חכמים נוחה הימנו, כתב הר"ש הא כל שאינו מקיים דבריו אין רוח חכמים נוחה הימנו, ולא משום דאיכא איסור דאמרינן פרק הזהב דברים אין בהם מחוסר אמנה, מבואר דהר"ש רוצה לתרץ דלא תקשי לרב ממתני' זו, ולזה תירץ דאיסור ליכא, א"כ משמע דלרב אף דאין בהם משום מחוסרי אמנה, מ"מ אין רוח חכמים נוחה הימנו, אבל תמוה לי, דהא בסוגיא דבב"מ פרכינן עלה דרב מברייתא דרשב"ג דקתני אין ר"ח נוחה הימנו, הרי דלרב ליכא משום אין רוח חכמים נוחה ממנו, וצ"ע:
ובזה מיושבים דברי רש"י ד"ה שלא ידבר א' בפה וכו' דנקט דלרב דלא הוי מחוסר, היינו בב' תרעי, ומה דפרכינן מרשב"ג מוכח לומר דדומיא דרישא במי שפרע דמיירי אפילו בב' תרעי, ה"נ בסיפא דאר"ח מיירי כן, ומ"מ קשה מנ"ל לרש"י כן ולא כפשוטו, דלרב אפילו בחד תרעי כי הי' פיו ולבו שוים רק עתה חוזר מדעתו, ולפי הנ"ל ניחא, דהי' קשה לרש"י אמאי לא פרכינן יותר ממתני' סוף שביעית, אע"כ דרב בב' תרעי, וא"כ י"ל דמתני' בחד תרעא, לזה פרכינן רק מדרשב"ג מכח דומיא דרישא:
ויעויין ברש"י כתובות (דף פ"ו ע"א ד"ה פריעת ב"ח וכו') דכתיב הין צדק, וקשה לי, הא בשמעתין מסקינן דהכתוב מיירי רק שלא יאמר אחד בפה ואחד בלב, א"כ בבע"ח בשעת מעשה הי' בלבו לפרוע, ואם חזר בו אח"כ אינו בכלל זה, ואולי דדוקא לרב משנינן הכי אבל לר"י דס"ל דיש בדברים מחוסר אמנה לא משנינן הכי, ועי' בהרי"ף שכתב להך אוקימתא דשלא ידבר, ועי' בהר"ן דגם לר"י מוכרחים לכך דאמר רק דיש בדברים מחוסר אמנה, אבל לא דעובר בעשה דהין צדק, וצ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |