שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קנא
|
< הקודם · הבא > |
לידידי הרב רבי שכנא בק"ק ארנסוואלד.
מה דהקשה ידידי רומעכ"ת במ"ש המג"א (סי' ק"א ס"ב) להוכיח דאין יוצאים ידי תפילה בהרהור, דאל"כ הו"ל לתקן דבעל קרי יהרהר התפילה דבע"ק רשאי להרהר, דלאו כד"ד, ע"כ דאינו יוצא ידי תפילה, ולדבריו עדיין קשה לרבינא דסבר הרהור כדיבור א"כ יצא ידי תפילה בהרהור, דאפילו ידי ק"ש יצא, א"כ הו"ל לתקן דיהרהר בתפילה, דגם לרבינא אין איסור לבע"ק בהרהור כדאמרינן כדאשכחן בסיני כמ"ש תוס' שם:
הקושיא מתחלקת לב' פנים, הא' בלישנא דהמג"א דבע"ק רשאי להרהר, דלאו כד"ד, דזהו שפת יתר, דאף למ"ד הרהור כד"ד מותר להרהר כדאמרינן כדאשכחן בסיני, הב' דבאמת הקושיא במקומה עומדת לרבינא יתקנו דבע"ק יהרהר דכדיבור דמי, ולזה נראה דבקושיא הא' י"ל דהמג"א מאלם קושייתו, דלרבינא אינו מפורש כ"כ דבע"ק מותר בהרהור, די"ל הא דאמרינן כדאשכחן בסיני, היינו אף דלא העמידו דבריהם במקום מצוה דאורייתא, והתירו לקרות שמע בהרהור, מ"מ לא רצו להתיר גם הדיבור אף דהרהור כדיבור, מ"מ כיון דאשכחן בסיני שהי' ע"י דיבור לא רצו להתיר מה דמפורש באיסור מסיני, אולם עדיין אינו מיושב, דעכ"פ למה דמשמע מתוס' להדיא כדאשכחן בסיני, היינו דאיסור קרי הוא רק בדיבור לא בהרהור, א"כ יקשה דבע"ק יהרהר בתפילה, ולזה נ"ל דאף דרבינא ס"ל הרהור כד"ד, היינו מדאורייתא יוצא בזה ידי בהמ"ז וק"ש, אבל מ"מ מצד תקנת חז"ל צריך להוציא בשפתיו ואינו יוצא בהרהור, ומש"ה בק"ש ובהמ"ז מהרהר כדי שיצא עכ"פ ידי חיוב דאורייתא אבל בתפילה דעיקרו דרבנן, וכיון דמצד תקנת חז"ל המצוה רק להוציא בשפתיו, ההרהור כמאן דליתא, דהא מ"מ אינו יוצא בזה חיובו מדרבנן, ומרווחנא בזה מה דהקשה בטורי אבן במגילה דלרבינא קשה מתני' הכל כשרים לקריאת המגילה חוץ חש"ו, הא כיון דשומע ממילא יוצא מדין הרהור, וכן בההיא דסוכה מי שהי' אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן וכו', ולדברינו ניחא, דמכל מקום מדרבנן אינו יוצא בהרהור:
אולם עדיין קשה לי בהא דאמרינן ברכות (דף כ' ע"ב) א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן, נ"מ לאפוקי רבים יד"ח, הא רבינא לשיטתיה דהרהור כד"ד, אף אם אשה בבהמ"ז דרבנן, מ"מ מדאורייתא יוצאים האנשים בברכתה להם, דעכ"פ הוא בכלל הרהור, אלא דמדרבנן אין יוצאים ולגבי דרבנן נימא אתי דרבנן ומפיק דרבנן ויהי' יוצא מדין שומע כעונה, ואפשר לדחוק, דבאמת רבינא לא אמר הנ"מ לענין להוציא אחרים יד"ח, אלא דנ"מ לענין אם ספק בירכו בהמ"ז, וכמו דהקשה בשו"ת שער אפרים, אלא דסתמא דהש"ס קאמר דנ"מ לאפוקי רבים יד"ח, כיון דהפשיטות מההיא דאשה מברכת לבעלה הוא בדרך זה, והנ"מ זו והפשינות אזלא לפי ההלכה דקיי"ל הרהור לאו כד"ד, כמ"ש רבינו יונה, ועדיין צ"ע [אאב"ה שמעתי מכבוד אאמ"ו הגאון נ"י שעמד בקושיא בענין זה בדברי תוס' ברכות (דף כ"א ד"ה והרי תפילה) וא"ת ואמאי שבק וכו' ותירוצם דחוק, ואין התחלה לקושייתם, למ"ש תוס' שם ד"ה בע"ק וכו' פי' אפילו בהרהור כדמשמע בגמ', ביאור דבריהם, הא דלא הוכיחו בפשיטות דאי איתא דמהרהר, א"כ אין חילוק בין ק"ש לברכותיה, וצ"ל דהי' אפשר לומר דמתני' ה"ק מהרהר ואינו מברך לפניה ולאחריה, ומיירי הכל בברכות, ולא נזכר דין דק"ש במתני' וכדאיתא הכי בירושלמי לזה כתב שאין הפירוש כן כדמשמע בגמ', והיינו דהא דמשנינן שאני תפילה דלית בה מ"ש, הרי מבואר דבברכות הרהור אסור כמו תפילה, וע"כ הא דקתני מהרהר קאי אק"ש, ומה דקתני ואינו מברך, היינו דאינו מהרהר, ולפ"ז ממילא ליתא לקושיית תוס', דלא הו"מ להקשות ממתני' די"ל דלמא באמת קאי אברכות דמהרהר ולזה הקשה דמ"ש מתפילה, ותירצו דק"ש דאית בה מ"ש, ומוכח באמת דמהרהר קאי אק"ש]:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |