שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קנ
|
< הקודם · הבא > |
ביצה דף כ"ד ע"ב, אר"פ הלכתא נכרי שהביא דורן לישראל וכו', בסוגיא זו קשה, א) קושיית הר"ן על רש"י דנקט הטעם דאסורים משום מוקצה דמחובר, הא בלא"ה אסור משום גזירה שלא יהנה ממלאכת יו"ט, דמה"ט אסורי' לערב, ב) קושיית תוס' ריש מכילתין (דף ג') דשם איתא דפירות הנושרים אסור משום גזירה שמא יעלה ויתלוש, והכי משמע דמשום מוקצה הוא, ותרי טעמי למה, ג) מנ"ל לרש"י דמוקצה דמחובר אפילו ר"ש מודה דאסור, דלמא ר"פ ס"ל כר"י דגם בעלמא אמרינן מגו דאתקצאי לבה"ש, אבל לר"ש גם מוקצה דמחובר שריא:
ונלענ"ד דעל קושיית הר"ן הנ"ל נראה ליישב דהנה הפוסקי' נחלקו במלאכת תלישה וטחינה וצידה ביו"ט אם הוא דאורייתא, דאף דמלאכת אוכל נפש מותר הני גריעי כדהביאו תוס' בשם הירושלמי דדרשינן מלישה ואילך וכו' ע"ש בפרק ג' או דהך דרשא אסמכתא בעלמא, ומה"ת כל מלאכות הותר לצורך א"נ, אלא חז"ל אסרו להנך מלאכות מטעם דדרך לעשותו לימים הרבה, ורוב הפוסקים ס"ל דהוי דרבנן, וכן פסק בש"ע או"ח סי' תצ"ה ס"ב, ועיין בר"ן ר"פ אין צדין דמשמע דס"ל בדעת רש"י דצידה דהוי דרבנן ומשמע ה"ה לקצירה וטחינה דלא מצינו חילוק בין מלאכות אלו, ומלישנא דרש"י דג' ויתלוש דהוי איסורא דאורייתא דהיינו קוצר שהוא אב מלאכה, אין לדייק דס"ל דאסור ביום טוב מדאורייתא, דהרי באמת להפוסקים דהוי דרבנן צ"ל הא דגזרו שמא יעלה ויתלוש, היינו דגזרו שמא יתלוש הרבה לצורך חול, או בפשוטו יותר דגזרו פירות הנושרים ביו"ט אטו שבת, ובשבת אסורים דשמא יעלה ויתלוש, וכזה ממש מצינו (דף י"ח ע"א) גבי טבילת כלים, וכן בשבת (דף כ"ג) עיי"ש בתוס' א"כ שפיר דרש"י ס"ל תלישה ביו"ט אסור רק מדרבנן, ופירות הנושרים היינו אטו שבת, ובשבת הוי תלישא דאורי' ורש"י בא לפרש רק דתלישה בעצמותו הוי מלאכה, דהא מלאכת קוצר שהוא מאבות מלאכות, א"כ י"ל דהי' קשה לרש"י דמ"ש בתחומין דמותר לישראל אחר, והיינו דבמלאכה דרבנן לא אסרו לאחרים כמ"ש רש"י, הא ה"נ במינו במחובר נעשה רק מלאכה דרבנן, דהא תלישה ביו"ט רק דרבנן, ולזה הוצרך רש"י לומר דביומו אסור לכ"ע משום מוקצה, א"כ ממילא לבתר דאסור מדרבנן משום מוקצה בודאי לא יאכלם שום אדם, וליכא צורך א"נ, והוי התלישה איסור דאורייתא, מש"ה לערב אף דאסור רק משום שלא יהנה אסור לישראל אחר, כיון דנהנה ממלאכה דאורייתא, דהתלישה ליכא בירך א"נ, דהא אסור לאכול ג"כ משום מוקצה, וק"ל:
אך עדיין קשה קושיית תוס' דלמ"ל מטעם מוקצה הא בלא"ה אסור משום שמא יעלה ויתלוש וממילא לא הוי א"נ, ונעשה מלאכה דאורייתא, ולזה נראה ליישב קושיית הר"ן בדרך אחר, ויתיישב ג"כ קושיא זו, והיינו דהרמב"ן במלחמות בשבת פ' שואל כתב הא ביש במינו במחובר אף דהוי ספק דרבנן דשמא הביא הנכרי מתלוש היינו דהוי ישל"מ וספיקו אסור:
אמנם כבר כתבנו במק"א בארוכה דדברי הרמב"ן תמוהים, דהא מסוגיא פ"ק דביצה (דף ג') ר"פ אמר האי תנא דליטרה קציעות וכו', ר"א אומר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דבר שיל"מ וכו', מבואר דר"פ דמוקי בספק טריפות י"ל דספק דרבנן ביש לו מתירין מותר, א"כ ר"מ דהוא מרא דשמעתא דנכרי שהביא דורן יקשה לשתרי מטעם ספק דרבנן, ומכח קושיא זו כתב רש"י דהוי מוקצה, והיינו דבמוקצה ספיקו אסור, דבמוקצה חמיר כמ"ש תוס' ישנים (דף ג' ע"ב) והא דלערב אסור בכ"ש ואינו מותר מטעם ספק דרבנן, י"ל כיון דביומו הוי בכלל ספק דאורייתא וגם הדין לחומרא דהביא ממחובר הוי כמו ודאי, וממילא אף דלערב נעשה דרבנן, מ"מ אסור כיון דבתחילה היה הספק בדאורי' ויש לדמותו למ"ש הש"ך בשם מהרי"ל דספק טריפה שנתערב ברוב או שנעשה אינו בן יומו, אף דמה"ת מותר מטעם ביטול ברוב, ומדרבנן בעינן ס' אטו מינו, או באינו ב"י מותר מה"ת והוי ספק דרבנן מ"מ אסור כיון דהספק טריפה. קודם שנתערב וקודם שנעשה אב"י היה הספק בדאורייתא, ובאמת אינו דומה ממש להתם דהתם האיסור הבלוע והתערובות הוא האיסור טריפות, ואותו ספק כבר היה לחומרא לדונו כטריפה ונשאר האיסור טריפות במקומו ולא הותר ע"י ביטול ברוב או אב"י כמו כל איסורי ודאי, אבל האיסור דלערב הוי משום שלא יהנה, ואותו איסור לא הי' בשום פעם אסור מספק דאורייתא אלא דביומו אסור משום ספק מוקצה דאינו מצד שנעשה מלאכה, דאף בנשרו מעצמם אסור משום מוקצה, והיינו דנין להחמיר רק לדונם שהיו מחוברים בה"ש אבל לא דהנכרי תלשן בשביל ישראל, ואותו איסור דאסרנו מספק דהיינו מוקצה זה פקע מבערב, והוי רק איסור אחר שלא יהנה דמשום אותו איסור לא היינו דנין ביומו לאסרו מספק, והחילוק נכון] ואך מ"מ אף דליכא ראיה ומהריב"ל, מ"מ י"ל דרש"י ס"ל כן מסברא, כיון דהיינו דנין ביומו מכח ספיקא דאורייתא דהיו בה"ש מחוברים וממילא מסתמא לא נפלו מעצמן וניכר דנכרי תלשן מש"ה אסורים לערב בכ"ש, גם י"ל בסגנון זה דרש"י בא לתרץ לפי הצד שכתב רש"י שבת (דף קנ"א) דגרסי' תניא כוותי' דשמואל דספיקו מותר לערב גבי חלילים וגבי מרחץ, והיינו אף דבאמת קיי"ל כר"א דישל"מ ספיקו אסור, צ"ל דבאיסור כ"ש קיל מאד ולא גזרו חכמים בספק, ויקשה אמאי הכא בהביא דורן מספק אסור לערב ודוחק לומר דר"פ ס"ל כרב שם בשבת כיון דההלכה כשמואל, לזה כתב רש"י לתרץ דהכא גרע כיון דביום היינו דנין לחומרא מחמת ספק מוקצה ממילא גם לערב אסור, ושאני התם גבי חלילין ומרחץ דביומו ליכא למידן עלה דהפסד ל"ש בשבת, וכן רחיצת חמין בשבת אסור, ואנו דנין רק לענין לערב בכ"ש, בזה לא גזרינן בספק ונכון:
לפי"ז נראה ליישב קושיית תוס' הנ"ל דלמ"ל ב' טעמים, והיינו למ"ש רש"י ביצה (דף ל"א) גבי בית שנפחת, דמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי עיי"ש, והנה אם נידן דרש"י ס"ל תלישה ביו"ט מדאורייתא שרי דהוי מלאכת אוכל נפש, וקשה איך כתב רש"י דאסורים משום מוקצה דמחובר הא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן דלא אמרי' מגו דאתקצאי, ולזה י"ל דחז"ל אסרו הפירות שנתלשו ביו"ט משום שמא יעלה ויתלוש, וכיון דאסורים לאכול ממילא לא הוי מלאכת א"נ והוי התלישה מלאכה דאורייתא, וממילא אסורים ג"כ באיסור מוקצה, ולפ"ז ניחא דצריך ב' טעמים, דאלו משום מוקצה לחוד יקשה אמאי הוי מוקצה הא הוי מוקצה מחמת איסור דרבנן ויהי' מותר לאכילה, והי' התלישה רק איסור דרבנן, לזה צריך לטעמא מחמת שמא יעלה ויתלוש, אך מה"ט לבד דשמא יעלה ויתלוש היה הדין בנכרי שהביא דורן דלשתרי מטעם דהוי ספק דרבנן לזה צריכים לטעם מוקצה, והיינו לבתר דאסרו משום שמא יעלה ויתלוש, ממילא אם הי' בה"ש מחובר אסורים משום מוקצה, דהא התלישה מלאכה דאורייתא, ואמרינן מגו דאתקצאי, מש"ה בנכרי שהביא דורן אסור כיון דאלו ידענו דתלשן נכרי היום היו אסורים משום מוקצה, ממילא בספק הוי ספק מוקצה דחמיר כעין דאורייתא וכנ"ל ודו"ק:
ולקושי' ג' הנ"ל נראה לענ"ד למ"ש תוס' סוכה (דף י' ע"ב) דהקשו דבב' יו"ט של גליות דנולדה בזה מותרת בזה נימא מגו דאתקצאי [והיינו דשמא היום יו"ט, ומ"מ הי' אסור לאכול ביום הא' מספק דשמא הוא יו"ט] ותירצו דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, ולפ"ז י"ל דהא קשה לרש"י, דהא לערב בודאי הוא לערב יו"ט הראשון, דלערב יו"ט ב' ליכא טעם לאסור, ויקשה אמאי מותר ביום שני נימא מגו דאתקצאי, דהא זהו לא מקרי מוקצה מחמת יום שעבר, דהא גם בלילה אסור בכשיעור כדי שיעשו, ועי' במאור דכתב כן דהוי מוקצה מגו דאתקצאי בה"ש, ואף דרש"י לשיטתיה דמוקצה מחמת איסור דרבנן לא אמרינן מגו דאתקצאי, היינו דהאיסור דרבנן מבחוץ כמו בית שנפחת וכן בטבל בעבר ותקנו דמשכחת לו היתר אכילה אם יעבור על איסור דרבנן ויפחת הבית ויתקן הטבל דיהי' האכילה בהיתר בה"ש, אבל הכא בפירות אלו להם היתר אכילה בתוך כדי שיעשו, ואף דאם יאכלם עובר רק איסור דרבנן, מ"מ לא משכחת בהם היתר אכילה כלל, בזה בודאי אמרינן מגו דאתקצאי, מזה הוכיח רש"י דר"פ לא ס"ל כר"י ולא אמרינן מגו דאתקצאי רק במוקצה דמחובר בזה גם לר"ש אסור וק"ל:
ובההיא עניינא תמוה לי בסוגיא דשבת (דף קנ"א ע"א) לרש"י דס"ל שם דמה דקתני לא יספוד בהם היינו לעולם דבמת החמירו לאסור אף אחר כד"ש, א"כ איך אמרינן עלה ת"כ דרב ממרחץ, דלמא במרחץ אסור מספק דהוי ישל'מ דהא לאחר שיעורו בכדי שיעשו יהי' שרי, אבל בחלילים דהאיסור הוא לעולם י"ל כשמואל דספיקו מותר, כיון דלא הוי ישל"מ, וצ"ע:
וכעין זה ק"ל בעירובין (דף ל"ב ע"א) אר"נ מנא אמינא לה דקתני טעמא, מנ"ל דלא סמכינן כלל בדאורייתא, דלמא החזקה זה אינו בירור גמור רק דרך רוב, ובחדש דהוי דבר שיל"מ לא סמכינן עלה להפוסקים דבדבר שיל"מ לא אמרינן מרובא פריש ולל"ק הראיה דמוכח דעדיף מרוב וכמו אנן סהדי, אבל בהיפוך מנ"ל לר"נ למידק דלא סמכינן כלל על חזקה זו, דלמא רק בישל"מ לא סמכינן, וכה"ג יש לעיין חולין דף פ"ו ע"א) מ"ש רישא ומ"ש סיפא, וע' בתוס' שם, דברישא באמת סמכי' על הרוב דמעשיהם קלקולא אבל בסיפא לענין או"ב הוי דבר שיל"מ ולא סמכינן על הרוב וצ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |