שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קכח
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד ידידי הרב רבי משה אב"ד דק"ק שאנלאנק.
מ"ש רומעכ"ת להקשות בש"ע חוה"מ סי' ל' דאמאי תלי' דטעו בעבורא דירחא הא בסנהדרין מוכחים מזה דאזלי' בתר רוב בדיני נפשות, וא"כ בממון דלא אזלינן בתר רובא לא אמרינן הכי:
לא קשה מידי דהתינח באם זה העיד לא לוה כ"א בב' בחודש, וז"א לא לוה כ"א בג' בחודש י"ל דלא תלינן דטעו בעיבורא דירחא והוי הכחשה ואין לנו ב' עדים על מנה, אבל בההיא דש"ע דמעידים בסתם ולדידן בפני הב"ד הם מעידים על ב' הלואות ואין כאן הכחשה כלל, אלא דבאנו לדון כיון דתובע רק מנה הוי הודאת בע"ד דאחד מהעדים פסול, בזה אמרינן דוקא אם כפי דבריו אחד מהן פסול, משא"כ כיון דאפשר דטעו בעיבורא דירחא, דאף אלו לפי הודאתו שניהם עדים כשרים, דאף אלו לא אזלינן בתר רובא, היינו לענין לדון ע"ז העדות, דשמא העדות מוכחשת, אבל מ"מ פשיטא דכשרים להצטרף לעדות אחרת, כיון דאפשר דטעו אין נפסלים מספק, וא"כ דגם לפי התובע תרווייהו עדים כשרים לעדות אחרת, וכיון דלפנינו הב"ד יש לנו עדים מעליא על מנה מש"ה מהני, ודו"ק:
אח"כ ראיתי דהאורים ותומים בבסוף קת"ב עמד בקושיא זו, והוכיח מזה דקיי"ל לעיקר כמ"ש תוס' ריש סנהדרין דברוב גמור מוציאין ממון, אבל באמת מדברי הש"ע סי' רצ"ב והוא מתה"ד מבואר דאפילו ברובא דאיתא קמן אין מוציאין ממון, וכן באה"ע סי' ד' גבי אסופי, מבואר דבנגח תורא דידן לדידיה אף ברוב ישראל אינו משלם, הרי ג"כ דאפילו ברובא דאיתא קמן אין מוציאין ממון, לענ"ד נראה עוד ליישב, דלכאורה קשה במה דאיתא בש"ע שם דאם אחד אומר בב' ואחד אומר בד' דנשבע הלוה להכחיש העד, הא לפנינו יש ב' עדים על הלואה, כדין הלואה אחר הלואה, אלא דהתובע הודה דאחד מהם משקר, אבל לענין איסור שבועת שקר מה מהני הודאתו, ואיך מניחים אותו לישבע בשקר, וכמ"ש כעין זה הה"מ פ"ו ה"ג מהל' טוען, וחילוקו של המ"ל בין תובע לנתבע קשה מאד, גם מ"מ כיון דאם ישבע יפסול אח"כ לעדות הוי כמו חשוד ויהי' בו דין מחוייב שבועה ואי"ל, לזה צ"ל דאמרינן כיון דהעדים מעידים על ב' הלואות, מסתמא שניהם אמת ומה דהתובע תובע רק מנה הוי כמוחל לו מנה אחד, וממילא יכול לשבע על אידך להכחיש הע"א, וכיון שכן י"ל דבאחד אומר בג' ואחד אומר בד' כיון דהתובע תובע רק ק' אמרינן דטעו בעיבורא דירחא, ולא אמרינן דמחל, והוי לנו עדים על הלואה אחת, וא"כ נהי דאין מוציאין ממון ברוב, מ"מ לגבי זה דנין אותם לטעו בעיבורא דירחא:
מ"ש מעכ"ת להוכיח דפגימת כ"ש בסכין פסול רק מדרבנן מדלא משנינן בחולין (דף י"ד) בההיא דאר"ה מנינן לבדיקת הסכין, היינו ללמוד דפגימה כ"ש פוסל, לענ"ד הא זה עדיין לא מתיישב, דאמאי משני ל"נ אלא לבדיקת חכם וקרא אסמכתא לוקמי לענין פגימת כ"ש, וקרא אסמכתא, וביותר דבזה לא היינו צריכים לומר דהוי אסמכתא, די"ל דבימי הנביאים בימי שמואל, כבר הי' חומרא זו לאסור פגימת כ"ש, וכדמצינו בתוס' קדושין (דף ל"ח) דגזרינן כזית ראשון אטו כזית שני, הרי דבימי יהושע הי' כבר גזירה זו, [ובתיו"ט פ"ח דכלאים מ"ב למד מזה לענין כלאים טמאה עם טמאה ואינו מהדומה, דנהי דאפשר שהי' החומרא בימי הנביאים מ"מ מאן מפיס להירושלמי להקשות, דלמא לא הי' אז החומרא זו דכלאים, וכדמצינו במ"ל פ"ז מהל' בית הבחירה,] ודוקא לענין בדיקה לחכם דליכא רק איסור, רק משום כבודו הוצרכו לומר דהוי אסמכתא, אבל לענין פגימת כ"ש י"ל דהוי לימוד גמור, דגם בימי שמואל הי' חומרא, אבל באמת לק"מ דלשון מנין לבדיקת סכין מדלא אמר מנין לפגימת כ"ש דאסור, משמע דבא ללמוד חיוב הבדיקה, ולזה שפיר פרכינן פשיטא דאם בא ללמוד דין פגימת כ"ש, הו"ל לומר מנין לפגימת כ"ש, וממילא נאמר דצריך לבדוק, ואדרבא קצת ראיה בהיפוך, דאם הוי רק דרבנן י"ל דהוי מצי לאוקמי לענין פגימת כ"ש, והיינו דאף אם הסכין בדוק מפגימה גמורה צריך בדיקה משום כ"ש, והחידוש אף דהוא דרבנן מ"מ צריך לחוש לספיקו, ומ"מ גם זה יש לדחות בקל:
ומה דהקשה רומעכ"ת על תוס' נדה (דף ג' ע"ב) ד"ה איכא בינייהו למרמא וכו', דא"כ יקשה בסוגיא דקדושין דמאי פריך לשמואל, ממקוה, הא מכח רומיא דמקוה על נגע באחד בלילה מוכח דאם בעלמא ספק הוי במקוה ודאי, א"כ גם לשמואל ליכא קושיא:
לא קשיא מידי, דכך סברת תוס' דבנגעו דהוי ספק, היינו דאיכא חזקת חי, ולעומת זה הרי מת לפניך, מש"ה הוי ספק, מש"ה במקוה כשאנו דנין רק על המקוה, הוי ג"כ ספק, דנגד חזקת מקוה איכא חסר לפניך, וממילא שוב אזלינן בתר חזקת טמא והוי ודאי, משא"כ בההיא דשמואל פרכינן שפיר כיון דביומא דמשלם שית ליכא חזקה דנערות, ואעפ"כ הוי רק ספק מכח דבגרה לפניך, א"כ ממילא במקוה אף בלי חזקת שלימות הוי בגדר ספק, א"כ אף דאיכא לגברא חזקת טומאה נגד זה איכא חזקת שלימות, ויהי' רק ספק וק"ל:
ובסגנון זה ישבתי היטב קושיית תוס' העצומה בקדושין שם ד"ה ושמואל מ"ש ממקוה, והיינו דלרב ליכא קושיא, כיון דחזינן היכי דליכא חזקה דמעיקרא כגון ביומא דמשלם שית אזלינן בתר חזקה דהשתא, הרי דחזקה דהשתא מקרי חזקה אלא היכא דאיכא חזקה דנערות אלים מכח חזקה דהשתא ממילא במקוה אמרינן דהוי חזקת טומאה נגד חזקת מקוה, והוי ספק השקול, שוב אזלינן בתר חזקה דהשתא, משא"כ לשמואל דלא ס"ל כלל לחזקה דהשתא, שפיר פרכינן ממקוה ודו"ק:
ומ"ש מעכ"ת הרב נ"י להשיג על הכו"פ דבשכח הל' שחיטה דהוי ס"ס, דספק אחד מתיר יותר מחבירו לענין הבהמה דשחט רבע שעה מקודם דל"ש לשמא עתה שכח, אבל אידך ספק שמא מ"מ שכח שפיר מהני גם בבהמה זו, והקשה מעכ"ת דא"כ גם בסכין נימא הכי, דהספק שמא עתה נפגם שייך ג"כ בסכין קטן שאין בו כמלא צוואר חוץ לצואר משא"כ אידך ספק דשלא במקום פגימה שחט ל"ש בסכין זה זהו טעות, דבסכין דשחט עתה בסכין ארוך, דהא בקטן ליכא ס"ס, וא"כ איך שייך לומר דמתיר יותר אלו הי' הסכין קטן והא ס"ס שעתה ששחט בסכין גדול אין צד אחד מתיר מחבירו ובההיא דהכו"פ דמסתמא שוחט בתמידות ושחט זמן רב, וגם מזמן קרוב, והספק על כל הבהמות בזה שייך סברת הכו"פ הנ"ל:
אולם עכ"ז סברת הכו"פ אינו מחוור, דהתינח אם הי' כל השחיטות שוים דאם אני אומר דשחט שפיר אף שאינו בקי שחט כולם שפיר הי' שייך כן, אבל אחרי דאינו כן, ואפשר דפעם שחט שפיר ופעם לא, ואנו דנין על כל בהמה ובהמה ביחיד, א"כ כשאנו דנין הס"ס על הבהמה ששחט מזמן הרבה איך שייך לומר דהך ספק שמא מ"מ שחט שפיר מתיר גם הבהמה ששחט מזמן קרוב, הא אף אם אותה הבהמה שחט שפיר, מ"מ לא ניתרת זאת הבהמה דשמא זאת לא שחט שפיר, הגע עצמך בההיא דפ"פ מצאתי דכתבו תוס' דשם אונס חד הוא, אטו באם הי' דבב' נשים שנמצאו פ"פ ובאחת ידוע שהיתה משומרת ולא נבעלה מקודם בימי קטנותה דנתיר האחרת מס"ס דאחד מתיר יותר מחבירו, דספק קטנה לא שייך בזאת האשה וספק באונס שייך גם בה, א"ו דהא בורכא כיון דהם ב' מעשים ואין אחד תלוי באידך, דאף לצד שמא באונס עדיין אין ניתרת האחרת דשמא היא ברצון, וה"נ בשוחט, וברור:
ודרך גררא אזכיר לרו"מ מה דראיתי מלתא דתימא בכו"פ שם סק"ו ד"ה ובחידושי וכו', דטבל הוי ישל"מ, ובמחכ"ת שגג בזה, דלענין ספק ל"ש לדונו כדבר שיל"מ, דאנו אמרינן שמא כבר הפריש ואם יפריש שנית הוא מפסיד בהפרשתו, ודוקא לענין ביטול אמרינן כיון דיכול להפריש ממקום אחר על המעורב ואינו מפסיד כלום ע"י התערובות מאלו הי' בעין, מש"ה אמרינן לדונו כבעין ולא לבטל, והכי מוכח, דהרי כמה פוסקים בנכרי המביא בצים לשוק בי"ט דלא אזלינן בתר רוב דנולדים מקודם דהוי דבר שיל"מ, א"כ יהי' דמאי אסור מדינא דנהי דרוב ע"ה מעשרין, הוי דבר שיל"מ, א"ו כנ"ל, כיון דראוי לדון שכבר הופרש אם נחייב להפריש שנית הוי הפסד, וק"ל:
וביסוד הדין בנ"ד נראה לענ"ד דלית דין צריך בושש דהכלים שנתבשל בהם משחינות ר"ה משעה שנמצא אחריו פגימות דאסורים, אבל מה שנתבשל בהם מקודם, נראה לענ"ד לסמוך להתיר בכלים שאינם ב"י כן נראה לענ"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |