שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/קו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר ב קו

תשובה קו
לידידי הרב הדיין המצויין מהו' שמואל נ"י בק"ק פרידלאנד:

מה שהקשה בגיטין (דף ל"ג ע"ב) ד"ה דתנן אין כותבין, וא"ת היכי מוכח וכו' ועוד דתנן רפ"ב וכו', דהא תוס' כתבו בסוגיין (דף ד') ד"ה רבה אית ליה דרבא וכו' דכיון דתקנו משום לשמה תקנו ג"כ משום איחלופי, א"כ עדיין קשה דלמא תקנו בפ"נ משום דלכתחילה בעי' לשמה וכיון דתיקנו כן תקנו ג"כ משום אחלופי ומשום הכי פסול משום אחלופי כמו לרבא אפשר לומר דזהו רק למסקנא דרבה אית ליה דרבא, והאמירה דבפנ"ח הוא משום קיום, אבל לס"ד דלא תקנו כלל לרבה משום קיום ל"א דאתי לאחלופי, ואף דמבואר ברפ"ה דלרבה באתיוה בי תרי, וא' אמר בפ"נ וא' אמר בפנ"ח דפסול משום אחלופי, כמ"ש תוס', אף דהתם אין אמירתו כלל משום קיום דהוי בפנינו גירשה דמהני עיי"ש, מ"מ כיון דבעלמא בפנ"ח ג"כ משום קיום למה דמסקינן דרבה אית ליה דרבא, מש"ה יאמרו העולם דגם באתיוה בי תרי אומר בפנ"ח, משום קיום דחשו חז"ל דשמא זייף הבעל, ואף דתוס' כתבו בד"ה מאן האי תנא דדוחק לומר דכולה סוגיא וגם שינויא דר"א איירי רק לס"ד, מ"מ הא לפי מה דפרכינן בתר הכי מדר"נ דאומר הי' ר"מ אפילו מצאו באשפה כשר, והיינו אפילו לכתחילה לא בעי לשמה, ממילא פרכת הש"ס שפיר כתיבה לא בעי, וא"כ שפיר איצטרך לשקלא וטריא דסוגיא ושינויא דר"א למסקנא, אלא דקושיית תוס' היה רק למה דפריך בתחילה מן אין כותבין במחובר דדלמא גם לשמה בעי לכתחילה, והיינו הכל קודם דפרכינן מדר"נ, בזה שפיר תירצו דפריך ממתני' דלקמן דקתני פסול, וזהו באמת רק לס"ד דרבה לית ליה דרבא ול"ש לאיחלופי, ובזה מיושב מה דהניחו כאן בתימא, דבסוגיין משמע דלר"מ לא תקנו בפ"נ מהברייתא דלקמן דאמר ר"מ ולא אמר בפ"נ ובפנ"ח הולד ממזר, ומאי קושיא, הא י"ל דגם לר"מ תיקנו בפ"נ משום לכתחילה, וסוגי' רק ממתני' דלקמן דפסול, זהו ליתא לדר"מ, ומה דקתני בדר"מ הולד ממזר, היינו משום דלא אמר בפני נחתם, ולישנא דבפ"נ דקתני בברייתא דבאמת גם לר"מ תקנו בפ"נ משום לכתחילה ודוחק לומר דקושייתם רק לתירוצם הא' דמשום לכתחילה לא תקנו, ולפי הנ"ל דמ"מ קושייתם שפיר, דהא באמת אמר ר"נ דלר"מ לא בעי' לכתחילה לשמה:

ובזה מיושב היטב דברי תוס' לעיל ד"ה לפי שאין בקיאין לשמה וכו', דהא אמר לקמן בג' דרכים, ולכאורה תמוה דמ"מ פריך הש"ס שפיר והא איכא מחובר, דהא ממוליך ומביא ליכא ראיה דמחובר פסול בשחרור, דאף אם כשר מ"מ צ"ל בפ"נ משום לשמה, והא דנקטינן הקושיא דליתני מחובר ולא בהיפוך דליתני לשמה מה"ט דאף אם לשמה כשר מ"מ צריך בפ"נ משום מחובר, י"ל דזהו ודאי ליכא למטעי, דאם פסול מחובר ע"כ משום דילפינן מגז"ש לה לה מגט, א"כ ממילא גם שלא לשמה פסול, אבל בהיפוך שפור איכא למטעי דשלא לשמה פסול, לא מז"ש רק בפשוטו, דלה דבשחרור משמע ג"כ לה לשמה, וכדנראה להדיא מלשון רש"י (דף ט' ע"ב) ד"ה הא איכא מחובר, דבגט פסול דכתיב וכתב ונתן וילפינן שחרור מלה לה, ולא כתב רש"י כן מקודם בפרכת הש"ס והא איכא לשמה, א"ו דלענין לשמה ל"צ לגז"ש, אלא מלה דשחרור עצמו ילפינן לה לשמה, וזהו לכאורה תמיה גדולה על תוס', אח"כ הוגד לי שכך תמה הפ"י, ולפי הנ"ל ניחא, די"ל דתוס' אזלא לפי תירוצם השני דמשם לכתחילה ג"כ תיקנו בפ"נ, ומה דאמרינן אי ר"מ כתיבה לא בעי, היינו דקשה ממתני' דרע"ב דלא אמר בפ"נ פסול, ולפ"ז קושייתם כך דאי נימא דתקנת בפ"נ משום מחובר, ממילא גם לר"מ תקנו בפ"נ, דנהי דמשום לשמה לא תיקנו, דהא לפי המסקנא דמייתי מדר"נ דאומר הי' ר"מ וכו' אף לכתחילה לא בעי לשמה, מ"מ צ"ל בפ"נ משום לכתחילה דמחובר, ומה דמסקינן דמתני' דלא כר"מ, דאי משום לישנא דרבה דנקט משום לשמה ולא נקט מחובר היא גופא קשה, אמאי נקט רבה לשמה לנקוט מחובר דאתיא ג"כ כר"מ, היינו ע"כ הכל משום מתני' דרפ"ב דלא אמר בפ"נ פסול, ואף דלמסקנא דרבה אית ליה דרבא, י"ל כיון שתקנו בפ"נ משום לכתחילה דמחובר תקנו משום אחלופי ג"כ נצטרך לומר, דכיון דמשום אחלופי לחוד לא הי' מתקנים רק משום גררא דתקנו משום לכתחילה דמחובר, ממילא גם משום איחלופי אין ראיה לפסול דיעבד, דלא יהא טפל חמור מן העיקר, ולזה שפיר קשה מאי פרכינן והא איכא מחובר, הא מבואר בסוגיא דבפשוטו ראוי לומר דהך ברייתא דהתם הוא ר"מ, דמדחשיב בהו הך דערכאות, ומדסיפא ר"א ת"ק כר"מ, אלא לבתר דמשני על הפרכא דמחובר בפסולא דאורייתא לא קתני, וע"כ ערכאות הוי דרבנן דאתי כר"א פרכינן באמת והא מדסיפא ר"א רישא ר"מ, מבואר דמקודם היו סוברים דת"ק כר"מ, וא"כ מאי פריך והאיכא מחובר, הא הוא בכלל מוליך ומביא, דלר"מ צ"ל בפ"נ בגט אשה משום מחובר, ומוכח דבשחרור ג"כ במחובר פסול, דאלו מחובר כשר לא הי' צ"ל בפ"נ לר"מ, דהא אפילו לא בעי' כתיבה לשמה ודו"ק היטב:

גיטין (דף כ"ב ע"א) תוס' ד"ה ולא על נייר מחוק, לא זכיתי להבין, דבהוא על הנייר ועדיו על המחק, מה תועלת דמכשיר משום דע"מ כרתי] בהבאת ע"מ לפנינו, הא בלא"ה חזינן דלא זייפי' כיון דכתוב על הנייר בלי מחק, אלא דהחשש דיכולה לזייף ולמחוק ולכתוב מה דבעית, ולענין זה החשש מה מועיל שמביאה ע"מ, הא יכולה לזייף ולמחוק, ויהיו הוא ועדיו על המחק ויהי' הדין דכשר בלא הבאת ע"מ כמו כל גיטין דעלמא דאמרינן מסתמא נמסר כהלכתו, וכן מוכח דאם יהיה הדין דבשניהם על המחק בעדים שתביא ע"מ יהי' הדין דבהוא על הנייר ועדיו כשר בלא ע"מ דהא א"י לזייף, דאם תמוחוק תצטרך להביא ע"מ, אע"כ דבהוא ועדיו על המחק א"צ להביא ע"מ, וא"כ מה תועלת בהוא על הנייר ועדיו על המחק בהבאת ע"מ הא על העבר אין חשש, דהרי הנייר לפנינו בלי מחק, ועל להבא עדיין החשש דיכולה לזייף:

ואולי י"ל דבאמת חכמים מכשירים דקתני היינו דבהוא על הנייר ועדיו על המחק דמיירי מתני' א"צ להביא ע"מ ובהוא ועידיו על המחק צריכים להביא ע"מ, והא דלר"י הוא בהיפוך דבשניהם על המחק כשר ובהוא על הנייר ועדיו על המחק פסול ולא תקנו חז"ל בהיפוך דבשניהם על המחק פסול וממילא הוא על הנייר ועדיו על המחק יהי' כשר היינו לר"מ דאם מכשיר בהוא על הנייר ועדיו על המחק ממילא בשניהם על המחק יהי' פסול גמור בלי תקנה, דכיון דהחשש שמא הי' נייר וזייף לא הוי מוכח מתוכו ולא מהני ע"מ, יהיה הפסד להסופר באם יהיה לו נייר מחוק, ולזה תקנו דשניהם על המחק כשר, ומה דע"מ יפסול בהוא על הנייר ועדיו על המחק ליכא פסידא כ"כ להסופר, דזה אינו מצוי שיהי' לסופר נייר שמקצתו מחוק ומקצתו אינו מחוק, אבל לר"א הוא בהיפוך, דיותר טוב לתקן שיהי' הכל כשר שלא יהי' כלל פסידא להסופר, מש"ה דבשניהם על המחק צריכים להביא עדי מסירה בכדי שיהי' כשר גם הוא על הנייר ועדיו על המחק דליכא חשש שיכולה לזייף, דהא תצטרך להביא ע"מ, אבל אלו הי' מכשירים חז"ל בשניהם על המחק בלא ע"מ הי' הדין נותן דהוא על הנייר ועדיו על המחק והי' בזה פסידא להסופר, ואולם לפ"ז יהי' הדין לשיטת תוס' דשניהם על המחק כשר רק בע"מ, ובאמת משמעות האחרונים אינו כן, דהביא דברי הב"י לכל השיטות הוא ועידיו על המחק כשר בלא ע"מ, זולת לרש"י והעיטור, עיי"ש, גם דחוק לומר כן, דא"כ יהי' פלוגתתייהו דר"מ ור"א בתרתי, דבשניהם על המחק יהי' לר"מ קיל יותר דלגמרי כשר, ולר"א כשר רק בהבאת ע"מ וצע"ג:

בסוגיא דכתובות (דף) תמוה לי, הא דחופה לא מהני בה דהוי מקח טעות, דהא רבא דהוא מרא דשמעתא ס"ל דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום, עיי' פ"ק דכתובות (דף י"ב ע"ב) וא"כ לכאורה ה"נ הוי החופה טעות כיון דהחופה הי' בחזקת בתולה ונמצאת בעולה, וביותר לכאורה לכ"ע הכא הוי טעות, כיון דזינתה תחתיו ונאסרה לו הוי טעות גמור, וא"כ עדיין היא ארוסה ולא אשתני דינא וצ"ע:

והנלענ"ד למה דמבואר במ"ל בה"א פ"ה ה"ד ד"ה ואז חסר, דכל דיני תנאים צריכים ג"כ בתנאי על העבר עיי"ש, ויעויין בכתובות (דף ע"ג ע"א) מכדי כל תנאי ב"ג מהיכי ילפינן וכו' דלא אפשר לקיומי ע"י שליח לא הוי תנאי, ועי' תוס' שם ובכתובות (דף נ"ו ע"א) דהא דבעי' בתנאי דומיא דב"ג וב"ר משום דמדינא לא אתי דיבור ומבטל מעשה אלא דילפינן מב"ג וב"ר, מש"ה בעי' דומיא דהתם עיי"ש, לפ"ז ממה דהדין דגם בתנאי דלעבר בעי דיני תנאי מוכח דמסברא לא הוי מהני גם תנאי דלעבר, וצריכים ללמוד מב"ג וב"ר, הרי דמתנה ואמר ע"מ שאין לך עלי נדרים או מומין דחזינן דקפיד שלא ליקח אשה שיש בה מומין ונדרים, מ"מ מסברא לא מהני רק אם מתנה בכל דיני תנאי, וא"כ ממילא מוכח דכל מק"ט דעלמא היינו דאף בלא התנה אנן סהדי דקפיד והוי כהתנה ומהני מדין תנאי, אבל לולי דלמדנו מב"ג וב"ר דמהני תנאי לא הי' שייכות דינא דמק"ט, דלא עדיף מהתנה במפורש, ולפ"ז ניחא דהיכי דלא הוי טעות בקדושין רק בחופה דהיינו דזינתה באירוסין לא הוי מקח טעות דכיון דחופה א"א לקיימו ע"י שליח לא מהני ביה תנאי, ה"נ טעות לא מהני, ולא בטלה קנין החופה:

ולפ"ז מיושב קושיית תוס' שם ד"ה אמר רבא וכו', ולפ"ז הא דתניא לעיל צריך לדחוק וכו', ולפי הנ"ל ניחא די"ל דהברייתא כולה במש"ר, והא דקתני סרחה ולבסוף בגרה בחנק, היינו דהך תנא ס"ל כהך תנא דיבמות (דף נ"ג ע"א) דיש תנאי בחליצה, דלא בעי' אפשר לקיומי ע"י שליח, א"כ מהני תנאי בחופה וא"כ ליכא מש"ר חידוש, דהרי לא אישתני דינא דהא עדיין היא ארוסה דהוי מק"ט לגבי החופה דהוי כהתנה ע"מ שאינה בעולה, א"כ גם במש"ר בעי' דלא אישתני גופא, ומיירי הברייתא בין במש"ר בין בזינתה בעלמא בלא מש"ר, דהא קתני ברישא דבאו לה עדים בבית חמיו, היינו משום דלא אישתני דינא דעדיין היא ארוסה עשום דלגבי נשואה דחופה הוי מק"ט, אלא דלענין פתח בית אביה בעי לפרסם שהגידי לי' בבית אביה, וכן הא דקתני בסיפא סרחה ולבסוף בגרה מיירי אף במש"ר דליכא חידוש וכנ"ל, ואידך ברייתא ס"ל כאידך דיבמות דאין תנאי בחליצה, ולא מהני תנאי בחופה ול"ש מק"ט והוי מש"ר חידוש, אלא דרבא לא ניחא ליה דפליגי באשתני גופא לעשות פלוגתא חדשה באישתני, אבל לענין זה דפליגי ביש תנאי בחליצה פליגי בפלוגתא דתנאי ביבמות הנ"ל:

ומזה נ"ל להביא ראיה לשיטת רש"י בכתובות (דף מ"ח) ד"ה ולירושתה, דמסר לשלוחי הבעל לא הוי נשואין לשום דבר רק לענין ירושתה, וכ"כ הטור יו"ד (סי' רל"ד) מסר האב יצאה מרשות האב ואין הבעל יכול להפר לה עד שתכנס, ועי' במגיני שלמה שכתב בדעת רש"י והטור דבאמת מה"ת הוי כחופה, אלא דא"י להפר מחשש סמפון, ולענ"ד א"א לומר כן דמדכתב הטור יצאה מרשות אב, היינו ע"כ דאף דבאירוסין יכול האב להפר בשותפות הארוס, אבל במסר יצאה מרשות האב דאין בכחו להפר וגם הבעל אינו יכול להפר כיון דלא נכנסה לחופה, ואם איתא דהמסירה הוי חופה ממש אלא דחיישינן לסמפון אמאי אין הבעל והאב מפירים בשותפות, הא בממה נפשך אם לא יהי' סמפון הוא בעל ממש והפרתו הפרה מעליא, ואם ימצא סמפון הרי נתבטלו הקידושין למפרע ומהני הפרתו דאב ודוחק לומר בכוונת הטור דיצאה מרשות האב, היינו לענין הנדרים שנדרה קודם המסירה א"י הבעל והאב להפר אחר המסירה משום דמדינא הוי כחופה יפקע רשות אב ושוב א"י הבעל להפר מה שנדרה מקודם, דאין הבעל מפר בקודמין, ומ"ש אח"כ ואין הבעל יכול להפר עד שתכנס לחופה, היינו ע"כ בנדרים שנודרת אח"כ דבחופה יכול להפר, זהו מיירי בלא שותפות האב, ומחשש סמפון, גם לפ"ז הא מכל מקום יכול להפר אחר שמסרה, ונהי דהיא לא הותרה לעשות עתה מחשש סמפון, מ"מ יועיל ההפרה לענין אם יכניסנה אח"כ ויבורר דאין לה סמפון דאגלאי דלא הי' מק"ט מותרת אז מכח ההפרה היא, ולזה נראה עיקר כמ"ש הב"י דס"ל לרש"י והטור דמסירה מוציאה מרשות אב, ולא מקרי לזנות בית אביה לענין סקילה, וכן לא מקרי בנעוריה בית אביה לענין ההפרה, אבל מ"מ לא נכנסה לרשות הבעל, מש"ה גם הבעל א"י להפר, וממילא גם בשותפות דהאב א"י להפר, דיצאה מרשות האב לגמרי ולא נכנסה לרשות הבעל, ומה דקתני בברייתא דתנא בי' ר"י ונדר אלמנה וכו', אלא הרי שמסר, באמת גם קודם שנתאלמנה אין תקנה להפר נדרה, אלא דקרא אשמעינן דאפילו נתאלמנה אינה חוזרת לבית אביה, וכ"כ להדיא הרא"ה בשיטת רש"י אבל דעת תוס' וסייעתי' דמסירה הוי חופה ממש לכל מילי חוץ מתרומה עיי"ש, ולפי דברינו הנ"ל יש ראיה לרש"י, ויעויין בכתובות (דף ע"ג) והא ביאה דלא אפשר לקיומי ע"י שליח ומשנינן אתקוש הוויות להדדי, עי' פירש"י דאתקש קדושי ביאה לקדושי שטר וכסף, וקשה לי, כיון דמצינו מכח ההיקש דבביאה יכול להתנות נילף מזה דבעלמא כגון בחליצה דאף דא"י לקיים ע"י שליח תנאי קיים, ולולי פירש"י הי' נ"ל לפרש דהכי אמרינן איתקש הויות להדדי, דכל ענין הוי' אחד הוא, ונהי דמעשה הביאה א"א לקיים ע"י שליח, מ"מ כיון דהקדושין אפשר ע"י שליח ע"י דבר אחר כגון כסף ושטר מקרי יכול לקיים ע"י שליח:

לפ"ז אם נידון כשיטת תוס' הנ"ל דמסירה הוי כחופה א"נ אפשר נשואי ע"י שליח דהיינו שלוחי הבעל שלוקחים אותה לרשותם, וממילא אף בחופה ממש מהני תנאי כיון דשם חופה יכול ע"י שליח כגון במסירה והדרא קושייתינו לדוכתי' דמש"ר ליכא חידוש דהא הוי חופה בטעות ועדיין היא ארוסה, אע"כ דמסירה לא הוי כחופה להיות ברשות הבעל, ומקרי א"א לקיים ע"י שליח ולא מהני בי' תנאי מש"ה לית ביה דין מקח טעות וכנ"ל, ודו"ק היטב:

בהרא"ש פ"ג דמ"ק סי' נון, אבל אינו נוהג אבילותו, והכי קאמר, אעפ"י שחכמים עשו חיזוק בדבריהם כשל תורה, והעמידו דבריהם במקום עשה, כאן לא החמירו עליו, ואתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד דדבריהם ואעפ"י שלא עשו כן לענין שופר וכו':

תמוה לי מאד, למאי צריך הרא"ש לכנס בפרצה דחוקה לחלק בין שופר דעשו חיזוק לדבריהם בין אבילות דלא עשו חיזוק כשל תורה, הא חזינן דלפי מה דהביא הרא"ש תחילה שיטת הרי"ף והראב"ד דדייקי מסוגיא דהכא דאיכא אבילות דאורייתא, א"כ מוכח דאף בדאורייתא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, אלא דר"י הוכיח דליכא אבילות כלל מדאורייתא, אבל מ"מ יכול להיות הסברא קיימת דאף אם הי' מדאורייתא הי' הדין דנדחה עשה דיחיד דאבילות מפני עשה דרבים דיו"ט, וא"כ רווחא שמעתא שפיר, דגבי שופר כיון דבמלאכות דאוריתא אין עשה דשופר דוחה ל"ת ועשה דיו"ט ה"נ עשו שבות דבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם כאלו הוא דאורייתא, אבל באבילות ל"ש לומר דהעמידו דבריהם כשל תורה, דהא אף אם הוא דאורייתא ממש הי' נדחה מפני עשה דרבים, ומיושב יותר לישנא דאתי עשה דרבים וכו', היינו להמתיק דבאמת אם לא הי' אבילות דאורייתא נדחה מפני יו"ט גם אבילות דרבנן לא הי' נדחה דהעמידו חכמים דבריהם לזה נקט יסוד הטעם דעשה דרבים דוחה עשה דיחיד, דהיינו אם יעמידו חכמים כשל תורה, מ"מ נדחה האבילות דיחיד מפני עשה דרבים דיו"ט וצע"ג:

ומזה קשה לי ג"כ בסוגיא דפסחים (דף צ"ב ע"א) מצורע מאי היא דתניא וכו' ובתוס' שם ד"ה וארי וכו' וכן מוכח דגבי יולדת וכו', וגם ביבמות האריכו בזה להוכיח דר"י פירוש מפרש, וקשה לי, הא בפשוטו מוכח כן, דאם איתא דהברייתא ס"ל דהוי דאורייתא א"כ מוכח דעשה דפסח דיש בו כרת דוחה עשה דאורייתא דאין בו כרת, א"כ היאך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו דבריהן, מה ראי' דנהי דר"י לנפשיה סבר דבאמת אפילו עשה אין בו, אבל מ"מ מצי סבר ג"כ דאפילו הי' בו עשה, הי' נדחה מפני פסח, דהא הברייתא סבר כן, וא"כ ל"ש לומר דלא העמידו, דהא אף אם יעמידו שיהא כשל תורה, הא גם דאורייתא ממש נדחית מפני פסח, אע"כ מונח דר"י פירושי מפרש, וס"ל לסוגיא מסברא דעשה דאורייתא לא היה ראוי להיות נדחית מפני פסח אלא כיון דרבנן הוא נדחית ולא העמידו דבריהן לעשות כש"ת:

אמנם מ"מ קשה לי, הא האמת כן הוא דאף אם הוא דאורי' ראוי שיודחה מפני פסח, דמוכח כן בזבחים (דף ל"ג ע"ב) דאמרינן רבינא אמר למלקות אמר, ועי' תוס' שם, דהא עדיין איכא לאקושי דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ועוד הא בעי' בעידנא ותירצו דעשה שיש בו כרת עדיף הרי דפסח דוחה לל"ת ועשה דאורייתא, א"כ איך חשיב מצורע בכללא דלא העמידו, הא אף אם יעמידו דבריהם, יהא נדחה מפני הפסח וצלע"ג:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף