שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/ק
|
< הקודם · הבא > |
על קושיית רומעכ"ת בסוטה (דף כ"ג) מנחת כהנת לרבנן עבדי לה כר"א בר"ש, הא קיי"ל דבעל שנתן לאשתו מתנה אין הבעל אוכל פירות, ומבואר בש"ע דאם התנה עמה שתוכל למכור התנאי קיים, וא"כ יש תקנה בפשוטו שיתן לה בתורת מתנה, וביותר לרש"י דמיירי במנחת נדבה:
נראה לענ"ד, דעל מנחת סוטה ליכא קושיא, דהבעל הוא בעל הקרבן, ומביא משלו וכמ"ש הרמב"ם פ"ג הי"ב מהל' סוטה, אלא כיון דלכפרתה מביא מקרי ג"כ שלה, והכי דייקא לשון רש"י, והן הן דברי הירושלמי רפ"ב דסוטה, והובא בתוס' סוטה (דף כ"ג) דאיתא התם מנחתה מלמד שהיא קדשה לשמה כך קדשה לשמו, ותני ר"ח לקרב א"י מפני שותפתה דאשה, לאכול א"י מפני שותפתו דאיש, עכ"ל, והיינו דהירושלמי דן דמנחה זו צריך להיות קדושה לשמו ולשמה, והוא והיא כשותפים, ומביא ראיה מדתני ר"ח דא"י לא לקרב ולא לאכול, וא"כ בין כך ובין כך בין במביא משלו, צריך לקדש לשמה, ובין במנחה משלה לגמרי בענין שאין לבעלה רשות בה, מ"מ צריך שיהי' קודש לשמה, מש"ה מקרי מנחה של שניהם, ומ"ש מעכ"ת נ"י ובפרט לרש"י דמיירי במנחת נדבה, בלא"ה לק"מ, דמירי בהביאה שלא מדעתו והוא לא רצה ליתן לה במתנה, ואף אם בעידן ההקרבה רוצה הבעל בכך אפשר דלא מהני, כיון דכבר הוקדש בכלי:
על קושיית רמעכ"ת בסוטה (דף כ"ה) דפליגי בבעל שמחל על הקינוי אחר הסתירה הא ילפינן מסוטה דספק טומאה ברה"י ודאי טמא:
גם אנכי נתקשיתי תמיד בזה דאף לר"ש דס"ל דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא, מ"מ במה דמחל על קינוי איך נסתלק הספק איסור, ובהכרח לומר כיון דבלא קינוי לא הי' איסור כיון שמחל על הקינוי עוקר הקינוי למפרע, והי' כלא קינא מה שאין חולשת שכלי מגעת, דהא מכח הריעותא דנסתרה אחרי שקינא לה, זה מורה לספק דנטמאת, וא"כ מה מהני לענין זה מחילתו, הא סוף סוף בעידן הסתירה הי' הריעותא שהוליד החשש שנטמאה] הכי נמי אף דספק טומאה ברה"י ודאי טמא, לא דדנין דודאי נבעלה, דכל ספק נגע ברשות היחיד איך אפשר לומר כיון דהוא ברשות היחיד דודאי נגע, אלא דהתורה אמרה דספק זה יהי' דינו כודאי, והיינו כל זמן ששם ספק עליו, אבל כשמחל על הקינוי והוי כלא קינא אין כאן ספק לדונו כודאי, [ומידי דברי אזכיר מה שהרהרתי על קושיית תוס' נדה ריש מסכת ד"ה והלל וכו', וא"ת א"כ היכי ילפינן מסוטה דספק טומאה ברה"י טמא אפילו איכא חזקה, הא בסוטה אתרע חזקה, ותירוצם מוקשה מאד, ונ"ל דהא מבואר בסוטה (דף כ"ט) דדרשינן הקרא והבשר כל טהור טהור ודאי הוא דיאכל אבל ספק טהור לא יאכל, א"כ מזה שמעינן דאף באיכא חזקה ספיקו אסור, אלא משם לא ידעינן דספיקן כודאי, די"ל דהקרא קאמר דודאי טהור יאכל וטהור ספק לא יאכל, מספק, אבל לא הוי ודאי וא"כ י"ל כיון דעכ"פ ידעינן דלא אזלינן בתר החזקה, שוב ילפינן מסוטה דספיקו דינו כודאי, דבזה ל"ש לחלק דבליכא חזקה דספיקו כודאי, ובאיכא חזקה ספיקא אסור מספק, דזה אין סברא לומר דהחזקה יעשה אותה לספק, דממנ"פ אם ניזל בתר חזקה יהי' ספיקו טהור וכיון דטמא מספק ומסלקי להחזקה הוי כמו אין לו חזקה, ואי דא"כ הו"מ לומר הצריכותא בסוטה, דאי מסוטה הו"א דדוקא בליכא חזקה, זהו אינו קושיא כ"כ, דבלא"ה הו"מ לומר צריכותא אחרת, כמ"ש תוס' חולין (דף ט' ע"ב)]:
על קושיית רומעכ"ת בע"ז (דף י"ג תוס' ד"ה ואת סוסיהם) דהקשו הא צער בע"ח דאורייתא, ותירצו דיש כח לחכמים לעקור עיי"ש, הא למ"ש הרא"ש בשם הרי"ף דיש תקנה בפדיון א"כ בהקדיש והחרים דקיי"ל בהמה תעקר אמאי לא נכוף אותו לפדות בפרוטה:
לענ"ד הא גבי נושא ונותן בשוק של ע"ז דקיי"ל תעקר דמנשר פרסותיה ל"ש פדיון, דאין פדיון לע"ז, ובההיא דהקדיש והחרים דאמרינן דתיעקר, היינו דכונסים אותו לכיפה על זה לא הקשו תוס' קושייתם דזהו אינו כ"כ צער בע"ח וכדמוכח מהרא"ש שכתב בבכור בזה"ז אם בא הכהן להכניסו לכיפה אין שומעין לו משום ביזוי קדשים, ולא הזכיר משום איסור צער בע"ח, ומה דפרכינן בסוגיא דגם בהקדיש והחרים יהי' העיקור דמנשר פרסותיה, י"ל משום דסתמא מיירי אף במקדיש תמימים למזבח:
ובההיא עניינא קשה לי במה דאמרינן בסוגיא הנ"ל ולהוי כמטיל מום בבע"מ נהי דלא חזי לגופא חזיא לדמי', וקשה לי, הא מקור דין דמטיל מום בבע"מ היא בבכור שאחזו דם, ומשמע דלר"מ אסור להטיל מום בבכור בע"מ והא בבכור ל"ש דחזי לדמי דהא אינו תופס פדיונו וצ"ע:
על קושיית רומפכ"ת נ"י בע"ז (דף נ"ג ע"ב) ישראל שזקף לבינה הא פלוגתא דרבנן וריב"י (דף מ"ה) אם בעי' נטעו מתחילה לכך והיאך דבחצי יום עד שירד משה רבינו יהי' אשירות נטעו מתחילה לכך:
הנה לפי סוגיא הנ"ל עדיפא הו"ל למעכ"ת להקשות דהא לכ"ע ס"ל דנטעו מתחילה לכך אין עיקרו נאסרו, ופליגי רק אם הגידולים שלאח"כ נאסרו, וקרא דאשיריהם תשרפון דגם העיקר נאסר מוקמי לכ"ע בנטעו מתחילה לכך וא"כ הי' לו להקשות לכ"ע, אבל באמת מסקנת הסוגיא בע"ז (דף מ"ח) דתוס' לכ"ע נאסר, ופלוגתייהו אם עיקרן נאסר דלריב"י גם עיקרו נאסר, וא"כ קושייתו דמר רק לרבנן דס"ל דאין עיקרן נאסר, ונעל"ד למ"ש הר"ן בסוגיא דהרמב"ן הקשה דמאי ראיה דלמא אסרו במעשה, דהא קיי"ל דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, ותי' דעל ידי מעשה הוי כשל נכרי ומהני ביטול קודם שחזר ישראל ולקחן, והר"ן תירץ דר"י ס"ל כמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה עיי"ש, נ"ל כוונת הר"ן דבפשוטו יקשה, א"כ לדידן דקיי"ל דאוסר דבר שאינו שלו במעשה, לא יהי' הדין קיים דישראל שזקף לבינה אלא צ"ל דכוונת הר"ן דר"י הוכיח דלהתנא דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה דיקשה הקרא דואשיריהם תשרפון באש ומוכח לומר דגלי דעתי' דניחא ליה, וכיון דהדין זה מוכח עכ"פ להך תנא הכי קיי"ל דע"ז לא מצינו חולק, וכיון שכן י"ל דרבנן דריב"י דאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, ואשירות דאח"כ שנטעו מתחילה לכך ואסרו במעשה, ואך עדיין יקשה להרמב"ן הנ"ל, ונראה לענ"ד, די"ל דאותן אשירות דמעיקרא שנטעו לע"ז דנאסרו אלא דהי' מהני ביטול, ומ"מ קודם ביטול שם ע"ז עליהן בזה כשעבדו אותם ג"כ אח"כ כשאוו לאלקות הרבה דגלי דעתיה דניחא להו הוי כעבדן ישראל ונאסרו לענין דלא מהני עוד ביטול דאף שהם מחוברים, הנטיעה הי' לע"ז, ומכח העבודה שלאח"כ מקרי ע"ז דישראל ואין לו ביטול, ונולד מזה דין חדש, באילן שנטעו הנכרי לע"ז, ואח"כ השתחוה לו ישראל מדעת נכרי אין לו ביטול, כיון דמתחילת נטיעה הי' לע"ז, וכשעבדו אח"כ ישראל עדיין לא פקע מיניה שם ע"ז, וצ"ע:
ומ"ש מעכ"ת נ"י, ובפרט הרוב אשירות נטועים קודם ואחריו, ואמאי לא אזלינן בתר רובא, דלא מקרי קבוע כיון דאינו ניכר כמ"ש הפר"ח, הנה מלבד דלפי מ"ש הרבה נאסרו, אי מטעם דשל אחריו נאסרו במעשה, ולמ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה, הנטועים מקודם נאסרו דס"ל כריב"י דנטעו ולבסוף עבדו עיקרן נאסר, ואי מטעם דשל קודם כיון דהי' נטיעתן לע"ז, נאסרו בעבירה שלאח"כ בעידן דאיוו לאלקות הרבה, דלא להני להו ביטול, גם יש לומר דהא קבוע שא"נ מדין ביטול הוא, וכמ"ש הפר"ח והכא כיון דהאשירות דמעיקרא אסורים אלא דמהני להו ביטול, א"כ קודם ביטולן אסורים וליכא רוב היתר אלא אחר שיבטל כולם, אז המיעוט שנטעו בזמן הקצר בחצי היום יהיו בטלים ברוב, ובזה י"ל כיון דבשעה שנעשו אשירות דמעיקרא היתר הן מעורבים עם האיסור ולא ניכרים לעצמן לא מהני הביטול כמ"ש המרדכי סוף חולין לענין יבמה שרקקה דם הובא במ"ל פ"א הי"ד מהל' משכב ומושב, ומה דנקטו דבתחילת ביאתן לעולם הי' בתערובות, זהו לאו בדוקא אלא העיקר דצריך שיהי' ההיתר תחילה בלא התערובות, ונ"ל להוציא כן מלשון רש"י ג"כ כהמרדכי, ממ"ש בעירובין (דף ל"ז ע"ב ד"ה ותרומות מעשר בתוכו וכו') ומעתה אם אכלו לוקה עליו משום תרומה, ולכאורה קשה הא התרומה מעורב בכרי ולבטל, אע"כ משום דמעיקרא דהוא טבל הכל אסור, וכשנעשה היתר ע"י קריאת שם תרומה אין ההיתר לבדו ומערב מיד עם האיסור, דבכה"ג לא בטל כסברת המרדכי הנ"ל, ומה דהקשה הפליתי סי' ק"ב על המרדכי הנ"ל מההיא דבפרוטה בתוך כיס הקדש, במחכ"ת לא קשה מידי, דהתם היה הכל מתחילה היתר, ומה דהאיסור לא הי' ניכר בפ"ע זהו אינו מגרע, דהעיקר תלוי שיהי' חשיבות על ההיתר שהי' לבדו בלא תערובות איסור. כן נראה לענ"ד:
סנהדרין (דף ס"ט ע"א) רש"י ד"ה קנאה ובלבד שיקבל אביה גיטה, מבואר דס"ל לרש"י דקטנה נשואה יכול אביה לקבל גיטה, וכ"כ רש"י יבמות (דף ק"ט ע"א) [ותוס' קדושין דף י' ע"א נסתפקו בזה ומה דכתב רש"י קדושין (דף מ"ג ע"ב) ד"ה היא ואביה וכו' ודוקא מן האירוסין אבל מן הנשואין היא ולא אביה, צ"ל דזהו לא נמשך על מ"ש מקודם אבל קטנה אביה ולא היא, אלא דקאי על המתני' דקתני נערה המאורסה ע"ז כתבו דנערה נקט דאלו קטנה אביה ולא היא, וכן הא דקתני מאורסה משום דמן הנשואין היא ולא אביה, והיינו בנערה דמיניה מיירי מתני', ולכאורה תמוה מאד מסוגיא דקדושין (דף מ"ד ע"ב) הא נערה משוית שליח, ומשני דלית לה אב, ופריך והא מדסיפא ואם אמר אביה וכו' ומאי פריך לוקמי כפשטא ביש לה אב ובנשואה ומש"ה נערה משוי שליח דבנערה נשואה מפקא מרשות אביה, ובסיפא קתני שפיר ואם אמר אביה דבקטנה נשואה אביה מקבל גיטה. אח"ז ראיתי בפני יהושע שם כתב זהו דרך הוכחה על ספיקא דתוס' הנ"ל, אבל הקושיא סוערה על רש"י שכ"כ לקושטא דמלתא דקטנה נשואה אביה מקבל גיטה, והתמיה עצומה:
ונלע"ד דלפי"מ דס"ל לרש"י בקדושין קודם חזרה, דבקטנה אביה ולא היא ליתא לראיה זו, דהרי תוס' והר"ן שם הקשו על דברי רש"י אלו, דהאיך קתני במתני' קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה, ולס"ד דהש"ס מיירי ביש לה אב, הא אף בהגיע גט לידה לא מהני, והר"ן שם תירץ דלס"ד דנערה במקום אביה יכולה לעשות שליח, דאלימא ידה באמת בקטנה היא ואביה דאלימא ידה כמו באין לה אב. ורק למסקנא בנערה במקום אביה א"י לעשות שליח דלא אלימא ידה כיד אביה והטעם דהיא רק כשליח אביה, מש"ה ס"ל לרש"י דממילא קטנה אביה ולא היא, דקטנה א"י להיות שליח עיי"ש, לפ"ז ליתא לראיה הנ"ל דלפי"מ דדחי התרצן דנערה לא מצי לשוי' שליח לא הו"מ לאוקמי ביש לה אב ובנשואה דמ"מ יקשה עדיין דבקטנה דעדיין אף אחר שנשאת יד אביה קיימת לקבל גיטה הדין ממילא דאביה ולא היא, ואף בהגיע גט לידה לא תתגרש, מש"ה צריך לאוקמי באין לה אב וא"כ י"ל דרש"י בסנהדרין הנ"ל קאי לפי שיטתו קודם חזרה, דבקטנה אביה ולא היא, וליתא לראיה הנ"ל, ואין זה זה הצד דוחק דבלא"ה צ"ל דרש"י בסנהדרין קאי לקודם חזרה מדכתב ובלבד שאביה יקבל הגט, דמשמע דוקא אביה, ובממנ"פ אי בקטנה לגמרי דא"י לשמור גיטה, הא ס"ל לרש"י בקדושין וגיטין דאף ע"י אביה א"י להתגרש, וע"כ דמיירי בקטנה, דיכולה לשמור גיטה ואף על פי כן דוקא אביה מקבל גיטה, והיינו לפי מה דס"ל לרש"י קודם חזרה דאביה ולא היא ונכון כן נראה לענ"ד:
ביצה (דף ל"ג ע"ב) תוס' ד"ה פטור אבל אסור וכו', וע"ק דמשמע וכו', לא זכיתי להבין, דמהיכן משמע כן הא ר' יהודה הוצרך לתרץ דלא יקשה מהברייתא דמוכח מיניה דאוכלי בהמה יש בהם משום תיקון כלי, ובזה לא מצינו חולק, דנהי דבמה דס"ל להברייתא דבקוטם לחצוץ שיניו חייב חטאת מצינו דרבנן פליגי, וס"ל דהוי כל אחד יד, מ"מ בהך דין דמוכח מהברייתא דבאוכלי בהמה שייך תיקון כלי לא מצינו מאן דפליג, ומש"ה השיב לו ר"י דמיירי בקשים, ומ"מ אין הלכה כברייתא דקטימה חייב אלא כרבנן דהוי כלאחר יד, והוא פשוט לכאורה, ועל תירוצם קשה הרבה איך שייך אבל לדידך קשה דבקשים נמי קאמרת וכו' הא זהו קושיא אחרת על אידך מימרא דר"י דמפשח אלוותא, אבל על הך מימרא דאוכלי בהמה ליכא קושיא כיון דמיירי בקשים וצלע"ג:
ובחדושי אמרתי בלימוד הישיבה על מ"ש תוס' שם ד"ה רא"א נוטל אדם קיסם דוקא משלפניו וכו' דלענ"ד על רש"י ליכא קושיא כלל, דהא באמת ליתא שם בשבת הך לישנא דדוקא משלפניו, אלא בתוס' כ"כ דרך פירוש בפרכת הש"ס דדייק משלפניו אין אבל בשל חצר לא, אבל אין זה מוכרח, דהא י"ל דפרכת הש"ס לאו מדר"א אלא מדברי חכמים דאמרי מגבב משלפניו ומדליק, אבל לחצוץ בו שיניו לא אלא דתוס' לשיטתייהו דכתבו בדיבור שלאח"ז ד"ה וחכמים אומרים וכו', דטעמא דרבנן דאסור לחצוץ שיניו דשמא יקטום, א"כ ליכא קושיא מדברי חכמים, וע"כ דפרכת הש"ס מדר"א מש"ה דחו פירש"י בזה, והוכיחו שפיר דר"א דוקא משלפניו קאמר אבל רש"י לשיטתיה דס"ל דטעמייהו דרבנן משום מוקצה, י"ל באמת דפירכת הש"ס מדברי חכמים דאסרו משום מוקצה במקום כבוד הבריות, ואדרבא מאותו סוגיא ראיה ברורה לשיטת רש"י, דר"א לאו דוקא משלפניו קאמר, ובתחילה נקדים דמ"ש תוס' הנ"ל ד"ה וחכמים דטעמייהו מגזירה דשמא יקטום וכתבו וכן מסיק בגמ' אינו מובן, דאדרבא בהיפוך מוכח, דהא בברייתא דפלוגתא דר"א ורבנן, דר"א אמר נוטל קיסם משלפניו וחכמים אומרים לא יטול אלא מאבוס קתני עלה ושוים שלא יקטמנו וכו' וחכ"א אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות, הרי דחכמים דר"א דברייתא זו סבר דברייתא דקטימה הוי כלאחר יד, וממילא לא חיישינן לשמא יקטום, כדאמרינן בסוגיא עלה דרבנן דאמרי התם פטור אבל אסור הכא שרי לכתחילה, וא"כ הא דאסרי רבנן, דהתם ברישא ליטול מן החצר לחצוץ בו שיניו ע"כ משום דלא ניתנו עצים אלא להסקה, א"כ שפיר כתב רש"י הך טעם בדרבנן דמתני' דמה"ת נימא רבנן דר"א דמתני' לאו הנך רבנן דר"א דברייתא ולפ"ז י"ל ראיה ברורה לרש"י הנ"ל, דלכאורה תמוה בסוגיא דשבת דפריך מפלוגתא דר"א ורבנן דברייתא דלא יטול אלא מן האבוס, ואמאי לא פריך מפלוגתא דר"א ורבנן דמתני', וזהו לכאורה תמיה גדולה, ולהנ"ל ניחא דממתני' י"ל דטעמייהו דרבנן משום שמא יקטום, ולזה פריך מברייתא דרבנן ס"ל דקטומא הוי כלאחר יד. וממילא לא גזרינן לשמא יקטום, וע"כ האיסור דקיסם לחצוץ שיניו משום מוקצה דגזרינן אף במקום כבוד הבריות ומעתה אם נימא דר"א דוקא מלפניו קאמר, עדיין קשה לפרוך ממתני' דהא עכ"פ מדר"א מוכח מדשרי מלפניו ול"ג שמא יקטום הא דאסור בשל חצר משום מוקצה ובזה לא מצינו חולק, אע"כ דר"א לאו דוקא קאמר, ופירכא רק מדברי חכמים, והו"מ לומר דטעמייהו מגזירה שמא יקטום מש"ה פריך רק מהברייתא וכנ"ל, ולתוס' דהפרכא מדר"א קשה כנ"ל דלפרוך מדר"א דמתני' וצ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |