שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/פה
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד ש"ב הגר"ב דק"ק בערלין הרב רבי מאיר ווייל נ"י.
על מבוקש ש"ב רומעכ"ת הגאון נ"י לשום עין בדבריו בענין שנשאל באשה שנפלה למשכב, ואיזה ימים קודם העדרה אמרה לבנה וחתנה יש לי אצליכם איזה מאות ר"ט בהלואה יהי לכם אשר לכם חלק שוה בשוה ועתה שואלים לדינא אם מחוייבים להגיד לאביהם בעלה אם לא, והם יודעים שזה עשרים שנה היתה אחות אמם איזה שנים סמוכה על שלחן אביהם, בנסעה נתנה סך מסויים דמי מזונות, אמר אביהם חלילה לי לקחת, זאת קונם עלי, והאחות לא רצתה לקחתם ואמר לאשתו קחי לך את במתנה גמורה והי' המעות אצלה אחת אחת לקחתם ונתנתם לבנה בהלואה, ולפעמים הוציאה ערך ארבעים ר"ט, לפעמים אמר לה הבעל אביהם בדרך שחוק כ"כ מעות הוצאת יונתי תמתי, וכתב רו"מ ש"ב נ"י וז"ל ופשיטא דפסקינן הנותן מתנה לאשתו הבעל יורשה ומכרה ומתנתה בטל, אך במטלטלים מסופק הייתי בלשון הש"ע סי' פ"ה ס"ז, ובספר בית מאיר מוליד ממשמעות הרמב"ם דס"ל כהרמ"ה דמכרה ונתנה קיים, וא"כ ודאי יכולים לומר קים לי, והבית מאיר הוסיף דתוס' והרא"ש מודים במעות ע"ש ונ"ל מסברא כיון דהבעל חשב שכבר הוציאה כל אשר ניתן לה ונתיאש לבו מזה, הו"ל כנכסים שאינם ידועים לבעל דמכרה ונתנה קיים, ובסי' צ' בב"ש ס"ק י"ב מחליט בנותן מתנה לאשתו והלוותה לאחרים הלואתו בטל, ולא עמד עליו הב"מ, ולענ"ד אם כדברי הב"מ סי' פ"ה בודאי הלואתה הלואה ובעלה לא יכול למחות בה והו"ל ראוי, מכל הלין נ"ל להורות שהבנים חולקים כאשר צותה אמם, אך לא עלי דידי קסמיכנא עד יודיעני מעכ"ת ש"ב נ"י דעתו הרמה:
עוד טבעת אחת קנתה ממעותיה ומסרה להמשרתת שלה ואמרה לה תני זה לבתי, ומשמעות דבריה שאחר מיתתה ינתן לה, נ"ל דירושת הבעל קדמה, ולא יכלה המשרתת למסור להבת, גם ע"ז ימחול לחוות דעתו הרמה במוקדם, עכ"ל:
הנה מ"ש מעכ"ת בשם ספר בית מאיר דבמעות מתנתה מתנה, לדעתי גם הב"מ אינו מחליט זה, ואדרבא מבואר בתחילת דבריו דף נ"ג ע"א בסופו כאשר כל יסוד בניינו שלא להפריד בין הדבקים בלישנם דחז"ל שנאמר בלשון אחד בנותן מתנה לאשתו, וכן בטובת הנאה קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכי היכי דקנתה דמתנה לאשתו פירושו דנתינתה בטל, ה"נ קנתה דטובת הנאה אף דהוי מעות אלא דדעתו דמ"מ הרשות בידה לאכול המעות, ולדעתי הם דברים תמוהים דהיכן מצינו כיוצא בה דרשאה היא לאכלו ולכלותו, וליתן לאחר אינה רשאה, הגע בעצמך, הלא תוכל ליתן זכותה לאחר שיאכלם מיד ולא יבא לידי ירושה, ואם נחליט כדעת הבית מאיר כיון דהלשונות שוים גם הדין שוה, יותר נ"ל לומר דגם בטובת הנאה א"י לאכול המעות, והבית מאיר כתב בסופו דף נ"ג וז"ל אבל כבר הוכחתי בפשוט דזהו לא ס"ד, ואני בעניי לא ראיתי הוכחה מספיק בכל דבריו, דמ"ש בתחילת דבריו דף נ"ג ע"א דא"א לומר דצריכה ליקח מהדמים קרקע שיזכה הבעל בפירי פירות, א"כ איך אמר טובת הנאה שלה דהיינו כפירש"י שלא ילקח בהם קרקע עכ"ל, לא ידעתי דהדבר פשוט די"ל דתוס' ס"ל דט"ה שלה היינו הקרן שלה ואין להבעל רשות לאכלם בתורת פירות נ"מ, ומלשון רש"י שכתב דאין להבעל כלום אין ראיה די"ל דסבר כדעת הרמ"ה, דגם במתנה לאשתו הוי שלה לגמרי, הראיה הב' מנדרים פ"ח גבי עירוב זה אינו דלגבי העירוב שצריך שיהי' הפת שלה בודאי מזכה לה באופן דמהני ונתן לחלוטין, וכאילו פירש שיהיה בידה לאכלם, או כיון דאין דרך למכור פת מועט לסגל להוציא פירות בודאי על דעת אכילה נתן לה, גם מפרכת הש"ס בב"ק ותזבין אין ראי' כמ"ש הב"מ לשיטתיה דהוי כנכסים שא"י להבעל עיי"ש, ולענ"ד י"ל דהכי פרכינן ותזבין ותזקוף דמי המכירה בהלוואה וממילא עדיין לא חל זכות הבעל לירש מכחה דהו"ל ראוי ולא חל תקנת אושא, ויכולה לצוות ליתן ההלואה לנחבל, עכ"פ אף אם יהיבנא להב"מ שיטתו דוקא לכלות ולאכלו, אבל במתנה בטל כמו דפשיטא ליה להב"מ בעצמו לשיטת תוס' כתובו' (דף נ' ע"א) דמכירתה תליא בירושה ולא בזכות פירות, אלא דנראה מדבריו דהך סברא לאו פסיקא היא, די"ל דמכירה תליא בפירות, ולענ"ד לא מצינו חולק בזה, דהא לתוס' בתירוצם הא' וכן לרשב"א דבמתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומכירתה בטל, ובזה לא פליגי תוס' בתירוצם הב' [ומה דנראה דעת הב"מ בתחילת דבריו דסברת תוס' מכח אומדנא דלא נתן לה כח להפקיע הקרקע ממנו, זה אינו, דעיקר הטעם משום תקנ"א, אלא דבאו לומר דאף דאמרינן דזכות פירות מחל דנותן בעין יפה נותן, מ"מ הזכות תקנ"א לא מחל דל"ש בזה עין יפה לענין הפקעת הקרן ממנו,] זולת דנאמר דבמעות כיון דעכ"פ אינו מקפיד על הפקעת קרן דהא יכולה לאכלם, ממילא אמרינן בעין יפה נותן, דתהא יכולה למכור ומחל לה דין תקנ"א, וא"כ גם לסברת תוס' כתובו' (דף כ') י"ל אף דשייך תקנ"א, מ"מ מכח בעין יפה נותן במעות אמרינן דמחל לה באופן די"ל קצת כשיטת הב"מ, והיינו דיש לקיים תחילת דבריו דפירושו דקנתה בשניהם בנותן מתנה ובטובת הנאה כאחד, וגבי ט"ה ג"כ פירושו דאין מתנתה קיימת, ומ"מ י"ל גבי מתנה לאשתו במעות נתינתה קיים, והיינו דבט"ה אין נתינתה קיים משום תקנ"א אבל במתנה לאשתו היכא דחזינן דאינו מקפיד על הקרן כגון במעות דיכולה לכלותו ולאבדו, י"ל דנותן בעין יפה ומחל התקנ"א, אבל מ"מ אין לנו ראיה ברורה לזה דיכולה לאכלם ולכלותם, עד דנוליד מזה דין חדש, דיכולה ליתנם ולמכרם לאחרים, ובפרט דהב"ש מפשט פשיטא ליה בסי' צ' דגם במעות א"י ליתן לאחר, וכמ"ש מעכ"ת ש"ב נ"י, ומה"ת לחלוק בלי ראיה מכרעת, גם פשטא לישנא דהש"ע סי' פ"ה דגם בין קרקע בין מטלטלין, ועלה נקט דאם מכרה מה שנתן לה וכו' משמע דקאי גם אמטלטלין דמכרה בטל:
ונלענ"ד דג"כ אינה יכולה לכלות המטלטלין אלא ימכרו בהם קרקע, ויזכה הבעל בפירי פירות דהא בהא תליא וכנ"ל, וכמו דמצינו בש"ע סי' צ"ב ס"ה בכתב לה דין ודברים אין לי בפירותיך ובפ"פ דאוכל הפירות דפ"פ, וא"כ הפרי הא' לא נעשה נ"מ ואעפ"כ הבעל מוכרח לזכות בפירי פירות שלהם, ואף לדעת הרא"ש ר"פ הכותב דהוא דוקא בדשיירה אין ראיה להיפוך, דהרא"ש הא ס"ל דאף בכתב לה, סתם דו"ד א"ל בפירותיך ג"כ אין להבעל פ"פ רק בדשיירה, והרי התם דהפירי הא' יש לו דין נ"מ ממש וע"כ דהתם טעמא אחרינא הוא דאמרינן דמפירי הא' סילק עצמו לגמרי ואין לו בהם כלל, ומה דאוכל פ"פ היינו דהם נקראים פירות של קרקע הא' דלגבייהו לא סילק עצמו מהקרקע וא"כ הכא בנותן מתנה לכ"ע מוכר הבעל ולוקח בהם קרקע כדי לזכות בפ"פ וכפשטא דהש"ע סי' פ"ה:
מ"ש רומעכ"ת הג' נ"י דיכולים היורשים לומר ק"ל כהרמ"ה אינו נראת, כיון דדעת הרמ"ה יחידאה היא דתוס' והרא"ש והרמב"ן והרשב"א והה"מ והגהמ"י פכ"ב מה"א אות מ' דכולהו ס"ל דמכירתה בטל, [וכפי נוסחת הגמ' שבידינו מבואר להדיא דעת הגהמ"יי דאף במעות הכי הוא, אך קרוב בעיני דט"ס הוא רשום מקודם בדין נתן מתנה]:
מ"ש מעכ"ת נ"י עוד לצדד כיון דהבעל הי' סבור דכבר הוציאה נתיאש והוי כנכסים שא"י, דבר זה צריך ראיה גדולה דשאני נסכים שא"י דלא חל עליהם מעולם דין נ"מ ועליהם לא תקנו חז"ל, אבל בנ"ד כבר נכנסו בכלל נ"מ, וזכה בהם הבעל, גם אם באנו לומר כיון דשחק לזה ולא הקפיד גלי דעתי' דניחא ליה ומחל לה לגמרי, א"כ נצטרך לומר דגלי דעתי' דמעיקרא בעידנא דיהב לה נתן לה לחלוטין למכור וליתן, דגלוי דעת דעכשיו בודאי לא מהני, כיון דכבר הלותם לאחרים, ובשעת דהלואה הלוה נשתעבד להבעל ולא מהני היאוש לגבי הלוה כמ"ש החכ"צ בהגהותיו להט"ז חוה"מ סי' קס"ג, ואף אם הי' המעות עדיין בידה וגלי דעתיה שאינו מקפיד על שמוציאה מהם ואח"כ הלותם לאחרים, י"ל דלא מהני כיון דכבר זכה בהם הבעל, וידו עדיפא מידה לא מהני סילוק, כמו כל סילוק מן נ"מ לאחר נשואים דבעינן דוקא קנו מידו, וא"כ י"ל דשתיקה ושחוק לא הוי רק סילוק ולא מתנה, ומ"מ הי' אפשר לדון דמהני בנתנה לאחרים אחרי שנתיאש הבעל מהם, דהוי כמו יאוש וש"ר דקני בגזל, משא"כ בנידן דידן דהלואתה לבנה וחתנה לא נתנה להה במתנה עד אחר זמן רב אח"כ לא מהני היאוש דהלואה נשתעבד מיד להבעל, ואף להרמב"ם דש"ר ואח"כ יאוש קני, מ"מ דוקא בגזל הראשון דיצאתה קצת מרשות בעלים לא מקרי כ"כ גבי האחר באיסורא אתי לידי' משא"כ בנ"ד, ודמי לשומר שמסר לשומר ואח"כ מכר הראשון להשני החפץ ההוא דפשיטא דלא מהני יאוש, דשומר הב' נעשה מיד שומר דהבעלים, ומרשות בעלים אתי לידי' גם בגוף גלוי דעת יש לפקפק, דמה ששותק ואינו כועס על ההוצאה אין ראיה, דכמה פעמים אין בעל מקפיד כשמוציאי' מנכסים שלו, והוא מדכ"י שלום:
ועל הנוגע בענין הטבעת, בפשוטו נראה כדעת מעכ"ת כיון דבנתנה לא הוי תן כזכי, אמנם לענ"ד נראה לדון בנכסים שא"י דקיי"ל דהבעל אינו אוכל פירות ומכירתה ונתינתה קיימת רק דהבעל יורשה, בזה הוי רק כיורש דעלמא ואם נתנה במתנת שכ"מ מהני, כיון דבכה"ג ליכא דין תקנ"א, וא"כ אם הי' כאן מצוה מחמת מיתה דגם במקצת קנה או דשייך כאן מצוה לקיים דברי המת כדאיתא בסי' רנ"ב בהשליש מתחילה לכך מהני לגבי הבעל כמו לגבי יורש דעלמא, והדרינן לפלפולא הנ"ל דלסברת מעכ"ת כיון דנתיאש הוי כמו נכסים שא"י או דבמעות שנתן לאשתו ליכא תקנ"א, לא הוי למעכ"ת להחליט דלא תתן הטבעת לבנה, דכמו דהי' מהני לגבי יורשיה אחרים, ה"נ מהני לגבי בעלה, גם הא מבואר ספ"ק דגיטין דבמתנת שכ"מ שמסר לשליח ואמר הולך לפלוני ומת מקבל בחיי נותן קנו יורשיו, דבהוציא מרשותו ואמר הולך הוי כזכי וזכי למפרע, והכי פסקינן בש"ע חוה"מ סי' קכ"ה, וא"כ הכא גבי בעל ודאי מהני, דהמתנה קדמה לירושתו, זולת מדין תקנ"א, וא"כ זהו חד דינא עם ההלואה לבנה וחתנה, כן נראה לענ"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |