שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/סח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שו"ת רבי עקיבא איגר ב סח

תשובה סח
לידידי הרב רבי שמחה נתן נ"י.

ע"ד הענין לישא אשת חמיו דכתבו תוס' והרא"ש לאיסור עפ"י הירושלמי, אף דבשמעתין דיבמות שרו לה, שמא אח"כ אסרוה, ובשו"ת נודע ביהודא ח"א סי' כ"ו הרבה לתמוה, דמרא דדינא בירושלמי, רבי חנניא דהי' מבית דינו דרבינו הקדוש וחבירו של ר' חייא, והא בתלמודא דידן איתא כי אתי ר"י בר שילא אמר כל שבנקיבה ערוה בזכר גזרו על אשתו משום שניה, ופריך עלה רבא וכללא הוא חמותו ערות אשת חמיו מותרת ומבואר בתוס' שם דהך כללא דריב"ש בדורות האחרונים גזרו בכך, והא דפריך רבא מאשת חמיו, היינו דגם בדורות אחרונים קים ליה לרבא דאשת חמיו מותרת, והא רבא הי' כמה דורות אחר רבי חנינא, עוד טען הגאון הנ"ל אחרי דברי דבירושלמי אמר עלה דאשת חמיו אם תימר תורה, מדס"ד דהוא דאורייתא, ע"כ דגזירה קדמוניות היתה כמ"ש תוס' כה"ג גבי שלקות ובתלמוד דידן אף בימי רבא עדיין אשת חמיו מותרת, והניח בתימא:

לענ"ד נראה דלק"מ, דכד נדייק בלישנא דהרמב"ן והרשב"א בחידושיו דכתבו מדקתני בברייתא דאשת חמיו מותרת ולא סיימו בה דאסורה משום מראית עין, נשמע דמשרי שרו לה לגמרי, עכ"ל מבואר דמגופא דדינא דברייתא אין ראיה די"ל דמותרת, היינו דלית בזה איסור שניות, אבל מ"מ אסורה משום מ"ע, וי"ל ג"כ דנ"מ לדינא, דשניות הוי ערוה דרבנן, וקדושייהו לא הוי קדושין גמורים, ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משני, כמ"ש הב"ש סי' כ"ו, אבל אם אסורה רק משום מ"ע לית בזה צד ערוה דרבנן כלל וקדושיה קדושין גמורים, ואם בא אחר וקדשה א"צ גט, [וי"ל עוד נ"מ אם האיסור משום מ"ע מותר באתר דלא חכמי' להון כדאיתא בירושלמי גבי חורגין, ואף דלכאורה קשה על הירושלמי, מה מפני דלא חכמי' להו, הא קיי"ל כרב דכ"מ שאסרו מפני מ"ע אפילו בחדרי חדרים אסור, ובהכרח לומר דר"ח בירושלמי לא ס"ל לההיא דרב, וביותר דבירושלמי פ"ט דכלאים על משנה א' איתא על ההיא דרב דמביא כמה מתניתא דלא כרב, דנראה דהירושלמי ס"ל לדחות דברי רב אלו מהלכה, מ"מ י"ל דגם ברייתא זו דקתני אשת חמיו מותרת ס"ל ג"כ דלא כרב, דהרי בביצה (דף ט') אמרינן עלה דרב כתנאי ושפיר יש נ"מ בין איסור דשניה בין איסור דמשום מראית עין,] ולזה דייקא רק מדלא סיים בברייתא דאסורה משום מראית עין, וזה לא שייך רק על הברייתא דדינא קתני דמותר באשת חמיו הו"ל לסיים דאסורה משום מ"ע, אבל רבא דלאו דינא דאשת חמיו קאמר אלא דבא להקשות על כלל דריב"ש דכל דבנקיבה אסור, א"כ שפיר י"ל דבימי רבא וכמה דורות לפניו גזרו לאסור משום מ"ע, ורבא פריך על הכללא דריב"ש מן אשת חמיו דלית בה משום שניה אף דבנקיבה ערוה, ואף דאסורה משום מ"ע, מ"מ הקושיא דלפי כללא דריב"ש תהי' אסורה בכלל שניות, ונכון, ובזה מיושבים דברי בה"ג, דבתחילה (דף נ"ב ע"א) כתב אשת חמיו ואשת חתנו מותרת, אבל אמרו חז"ל אסורה מפני מ"ע, ואח"כ (דף נ"ג ע"א) הביא ברייתא כצורתה מותר אדם באשת חמיו, ולהנ"ל ניחא, דההיא (דף נ"ג) לענין דלית בה איסור שניות, ועל האיסור דמשום מ"ע סמך אדלעיל:

והנה הגאון נ"ב העלה מרגניתא טבא לחלק דאחר מיתת אשתו מותר באשת חמיו דדמי ממש לההיא דיבמות (דף צ"ח) אשה ובתה דגיורת לרע"ק מתה אשתו מותר באמה דחמותו ממש לאחר מיתה הוא רק באיסור ארור שוכב עם חותנתו לשיטת רש"י ולתוס' כיון דקילא משריפה לכרת לא גזרו רבנן בזה, יהי' איך שיהי' כמו דהתם לא גזרו משום חמותו ה"נ לענין אשת חמיו גזרו רק בחיי אשתו, אבל לא אחר מיתת אשתו, אלא דהגאון בעצמו שדא בה נרגא, הא', דהבה"ג אוסר ג"כ באשת חתנו, והב"י כתב בטעמו כי היכא דחיישינן באשת חמיו משום מ"ע, דנראה כנושא חמותו, ה"נ אסור באשת חתנו דנראה כנושא בתו, וכתב עלה הב"י ומ"מ אין זה מוכרח, די"ל הבו דלא לוסיף עלה, ודברי הב"י תמוהים לי, דנראה דס"ל דבה"ג מסברתו למד לאיסור באשת חמותו, בדרך דמיון מן אשת חמיו, ומדברי הרמב"ן והרשב"א נראה דבה"ג גריס בתלמוד ארץ ישראל אשת חמיו ואשת חמותו מותרת לו, אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מ"ע] ולזה כתב הגאון דודאי אלו הטעם באשת חמיו דנראה דנושא חמותו אין לדמות ללמוד מזה איסור באשת חתנו אלא דבה"ג ס"ל ההיא דאיסור אשת חמיו מפני מ"ע, היינו שיטעו על חמיו שהוא אביו ויאמרו זו אשת אביו, מש"ה נמי באשת חתנו שייך מ"ע דיטעו על חתנו שהוא בנו, ויאמרו זו אשת בנו, וכיון שכן גם אחר מיתת אשתו אסור באשת חמיו, כיון דהחשש דיאמרו שהיא אשת אביו, ומעכ"ת כתב דלא נזכר בהרשב"א ורמב"ן דבה"ג אוסר באשת חתנו, ואדרבא ראי' בהיפוך, מדנקטו אבל אמרו אסורה מפני מ"ע, ולא אמרו בירושלמי דאמרו חכמים אסורות לו משמע דקאי רק על אשת חמיו, לא נ"ל כלל, דבאמת ברשב"א ובבה"ג איתא לשון אשת חמיו ואשת חתנו מותרת לו, ולא נקט מותרות לו בלשון רבים, דמותרת לו היינו כל חדא מותרת לו, מש"ה נקט גם בסיפא אסורה לו דכל חדא אסורה לו, אלא דבהרמב"ן איתא לשון מותרות לו, וא"א לבנות דייק על זה די"ל טעות דפוס הוא, וצ"ל מותרת, ובאגודה איתא להדיא דבה"ג אוסר באשת חמיו ואשת בנו, ואולם באמת הא הך דינא דאיסור אשת חתנו לא נזכר מזה בתוס' גם היש"ש החליט להתיר, ואוסר רק באשת חמיו, ועי' במסכת דרך ארץ פ"א איתא שם אשת חמיו ואשת חתנו מותרות לו, אבל אמרו חכמים אשת חמיו אסורה מפני מ"ע, משמע מדפתח בתרתי וסיים בחדא אשת חמיו, דרק באשת חמיו אסרו, אבל אשת חתנו קיימא בהיתירא, א"כ הדרינן דטעמא דאשת חמיו דמ"ע הוא, דנראה נושא חמותו, ומותר במתה אשתו, א"כ י"ל אף דכוונת הרשב"א והרמב"ן בשם בה"ג הכי הוא, ואף דבטור ובאגודה אוסרים בשם בה"ג באשת חתנו, מ"מ אפשר דלענין זה הוא יחידאה, ושארי רבוואתא דאסרו באשת חמיו לא אסרו באשת חתנו, הגמגום הב', דהא הר"ח פוסק גבי גרים דמתה אשתו אסור באמה דפסק כר' ישמעאל דחמותו לאחר מיתה בשריפה, ה"נ באשת חמיו, ומעכ"ת כתב עלה דלרש"י וסייעתו דלרע"ק דחמותו לאחר מיתה ליכא לאו וכרת רק איסורא בעלמא אין הולד מזה ממזר, א"כ אף לדידן דמספקינן שמא כהפוסקים כר"י דחמותו לאח"מ בשריפה, או שמא כתוס' והרמב"ם דלרע"ק חמותו לאח"מ בכרת והולד ממזר, מ"מ הוי לדידן בכלל ספק ממזר דמותר, וא"כ קליש איסורא דהולד אינו ממזר, זה אינו דמה בכך, דהתורה התירה ספק ממזר, מ"מ להפוסקים כר"י הדין דאשת חמיו לאח"מ אסורה לו, וא"כ נהי ספק ממזר מותר, מ"מ אנו דנין דהוי ספק אם אשת חמיו לאח"מ מותרת דאין זה מדרך אקליש איסורא ממה דדנין להולד בספק ממזר דהא מכל מקום להסוברים אשת חמיו בשריפה הדין דאשת חמיו לאחר מותו אסורה לו, גם לענין מותר מסתפקנא, דיש לומר דהתורה אמרה ספק ממזר מותר, היינו בספיקא במציאות, אבל לא בספיקא דדינא דמזה לא מיירי קרא, דבקרא לא שייך ספק בדין, כמו שכתבו תוספות יומא (דף ע"ד ד"ה איצטרך גבי כוי) אף דיש לחלק קצת, דזהו לא שייך לומר דהקרא רק לכוי דהוא ספיקא דדינא, אבל לגבי ממזר דקרא איצטרך לספק במעשה, וממילא גם ספיקא דדינא בכלל, דמ"מ מנין לנו לחלק, די"ל כיון דהקרא לא מיירי מזה הדרא לדינא דספקו לחומרא, [ועי' בסי' מ"ש ליישב בזה דברי תוס' גיטין (דף כ"ה ד"ה ואי) וא"ת לקולא וכו']:

ואני מוסיף עוד גמגום, דלשיטת רש"י דלרע"ק חמותו אח"מ אשתו לית בה רק איסורא בעלמא, אין לנו ראי' כלל דל"ג בקליש איסורא, והיינו למ"ש רש"י סנהדרין (דף נ"ח) דהנך דקתני בברייתא שם דגר אסור בהם הטעם כיון דנאסרו לב"נ, אסורה גם אח"כ שנתגיירו, שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה, היינו דכל ח"כ נאסרו לב"נ, זולת מה דנאסר ע"י אישות כמו אשת אחיו, וכיון דלא נאסרו לב"נ מותר בהם אחר הגיורות, וההיא דאשה ובתה דאסורה לו, היינו דנאסרה לב"נ כיון דאין בזה רק אישות דעצמו, ולא ע"י אישות דאחר וכמ"ש רש"י ותוס' ביבמות לענין אחלופי, ה"נ לרש"י בסנהדרין לענין דאורי' לב"נ, ומה"ט אסור גר בחמותו בחיי אשתו דב"נ אסור בה, וקיימא הטעם דלא יאמר באנו מק"ח, כ"ז מבואר ברש"י סנהדרין להמעיין בה דלא הזכיר רק טעמא דלא יאמרו, א"כ כ"ז דנזכר דגר אסור בהם, ע"כ דנאסרו לב"נ, אלא דבמתה אשתו קתני פלוגתא אם מותר באמה, דהיינו דפליגי בפלוגתא דר"י ורע"ק, דמאן דמתיר הוא רע"ק, כיון דאינה בכרת רק איסור לא נאסר לב"נ דאינה בכלל עריות, וזה שכתב רש"י שם ד"ה מתה אשתו דב"נ לא הוזהר על חמותו, דנימא דבאים מק"ח, היינו דב"נ מותר בחמותו כזאת במתה אשתו, דאי כוונת רש"י דבכל חמותו לא הוזהר ב"נ, מלבד דטעמא לא ידענא דמ"ש מאשה ובתה, גם א"כ מ"ט דגר אסור בחמותו בחיי אשתו, הא לא שייך שלא יאמרו, אלא ודאי דכוונת רש"י דחמותו דאיירי בה דהיינו במתה אשתו לא הוזהר ב"נ עלה, לפ"ז לא מצינו דקלשא איסור קיל לענין גזירה, אלא דבגר מותר במתה אשתו, היינו דכל איסורי דגר בקרובות רק משום שלא יאמרו, ובמתה אשתו דלא הוזהר ב"נ, כיון דאינה בכלל עריות דח"כ, ממילא ל"ש שיאמרו באנו, אבל הכא באיסור אשת חמיו דהאיסור משום מ"ע י"ל דאין חילוק בין קלשא ללא קלשא, ואך לשיטת תוס' דלרע"ק חמותי אח"מ אשתו הוא בכרת מוכח שפיר ממה דבגר יש חילוק בין מתה אשתו ללא מתה, היינו משום דבקלשא אסורא ל"ג, וכן לרש"י יבמות (דף צ"ח) דכתב הטעם דגם אסור בהנך דקתני בברייתא דאחותו מאמו דגזרינן דלמא אתי למיתב אחותו שנולדה לו אח"כ, אבל בקורבא דאב ל"ש כן, והא דאסור באשת אחי אביו מהאם, היינו כיון דיש בזה צד אם גזרינן דיתירו ג"כ אחותו מאם, וההיא דמותר באשת אחיו דל"ג רק בקורבא אבל לא בבא מחמת אישות וההיא דמתה אשתו מותר באמה אף דלא אתי ע"י קדושין אחרים, היינו משום דקלשא איסורא ל"ג ודברי רש"י אלו ביבמות לא זכיתי להבין, דלפ"ז מאי פרכינן בסנהדרין וסבר ר"מ כל ערוה שהב"ד ממיתים עליה וכו' ופירש"י שם דקתני מיהא מותר באשת אביו אף דב"ד ישראל ממיתים עלה, וכן בחמותו וקתני אסור באחותו ואחות אביו אע"ג דאין ב"ד ישראל ממיתין עלה, ולשיטת רש"י ביבמות משניהם ליכא קושיא, דממה דאסור באחותו ואחות אביו אין ראיה דב"נ מוזהר בזה, דהא הטעם דאתי לאנסובי אחותו שנולדה אח"כ וגם מהא דמותר באשת אביו אין ראיה דב"נ לא מוזהר בזה, דהא באשת אביו ל"ש למגזר משום נולד אח"כ, והרי אפילו באשת אחיו דמשכחת ביה איסור בנולד לו אח אח"כ ונשא אשה, אלא כיון דבא ע"י אישות דאחרים ל"ג מכ"ש באשת אביו דתרוייהו איתנהו דלא משכחת ביה ערוה בנולד אח"כ וגם בא ע"י אישות דאחרים, ואי דבאמת הקושיא רק מהא דמתה אשתו מותר באמה. הא הך תנא רע"ק דמתה אשתו אין ב"ד ישראל ממיתין על חמותו, ומה דנקטו רש"י ותוס' בסנהדרין דפרכא מאשת אב וחמותו, ע"כ חמותו דנקטו אשגירת לישנא בעלמא, דהא במתה אשתו אין ב"ד ישראל ממיתים, וא"כ לרש"י ביבמות ליכא פרכא כלל, ולא מצינו ידינו ורגלינו בפרכת הש"ס, בסנהדרין, וצע"ג,] ואך בלא"ה כיון דרובא דרבוואתא פסקו דאשת חמיו מותרת, ולהאוסרים י"ל ס"ל כרע"ק דאשת חמיו לאח"מ אינה בשריפה ממילא אשת חמיו לאח"מ אשתו מותרת כמו בגיורת מה"ת לנו לגבב כל החומרות ולחוש לה, והפרי מגדים ביו"ד כייל כמה פעמים דהיכי דמתירי' בהפ"מ אם יש עוד ענין ספק וצידוד להתיר מקילים גם שלא במקום הפ"מ, ה"נ הכא באשת חמיו אם נשאת לא תצא כמ"ש הב"ש, א"כ נקטינן לדינא לעיקר כהפוסקים אשת חמיו מותרת ממילא אם יש עוד צד להקל, והיינו אחר מיתת אשתו דיש צד כהפוסקים כרע"ק, וגם עיקר האיסור דרבנן, ומה"ת לחוש כולי האי:

אולם בעיקר הדמיון של הגאון הנ"ל להתיר אחר מיתת אשתו לדמות לגיורת דמתה אשתו מותר באמה, נ"ל דיש לחלק הרבה, דלכאורה יפלא בההיא דגיורת אף לשיטת רש"י דלרע"ק הוקלש חמותו דלית בה לאו וכרת רק איסורא בעלמא, הא בכ"מ חיישינן למראית עין, אפילו באיסור דרבנן, עי' ש"ך יו"ד סי' פ"ז ס"ו, ולמה הקילו כ"כ באיסור מ"ע דאשת חמיו מכח קלישות איסורים, ולזה צ"ל דתרי גווני מראית עין, דהיכי דמראית עין שעושה כזה, ואם האמת כן הוא עביד איסורא כההיא דם דגים וכדומה דיאמרו שהוא דם בהמה, וזה באמת אסור, בזה הטעות מצוי יותר לטעות במציאות, ואסרו גם בדרבנן כגון בשר עוף בחלב שקדים, כיון דהרואים יסברו שהוא חלב ממש, אבל היכא דהטעות שיטעו בדין דיאמרו שהדין הוא דאסור, זה אינו מצוי כ"כ, ולא חששו, וכעין זה כתב הר"ן פ"ק דביצה (דף קפ"ה ע"א) דחלקו ואמרו דכשחושדים אותו בדבר דאלו עשאו עביד איסורא כהולכת סולם [דכפי החשש של הטיח גגו דעושה עביד איסורא] ונפלו כליו למים [דלחששא שכבסן עביד איסורא] בהכי אמרינן אפילו בחדרי חדרים אסור, אבל היכי דחוששין אותו דסוברים דעושה איסור ואינו עושה כה"ג בצנעא שרי עיי"ש היטב, ומש"ה בגיורת דשם נראה דאין המ"ע דיסברו דאינה גיורת, דזהו קלא אית לה, אלא דהחשש שיטעו בדין ולא ידעו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, כמ"ש רש"י יבמות (דף כ"ב ע"ב ד"ה לכל מסורה) מש"ה מתה אשתו מותר באמה, כיון דאקליש איסורא ל"ג, כיון דהוי רק המ"ע דיטעו בדין, וכיון שכן אין ראיה לזה לענין אשת חמיו, דנראה דהמ"ע הוא דיסברו דאשתו היא בתה, והיא באמת חמותו, ומוכח כן ממ"ש הרא"ש לחלק דבחורגה הגדולה בין האחים אית לה קלא וליכא למיחש למ"ע, אבל אשת חמיו לית לה קלא ואיכא למיחש למ"ע, והרי הא דמהני בגדולה בין האחים טעמא דקלא ע"כ לא דהחשש שיטעו בדין דחורגים הוי דין אחוה זה לזה דמאי מהני בזה קלא, אע"כ דהדין ידוע, רק דיהא חשש שיאמרו שהם באמת אחים בזה שייך קלא אית לה ולא יטעו, וא"כ אם איתא דבאשת חמיו המ"ע דיטעו בדין דיחשבו דאשת חמיו ג"כ אסורה בכלל חמותו, הו"ל להרא"ש לחלק בפשיטות, דבאשת חמיו לא מהני קלא, דמ"מ יטעו בדין דאשת חמיו אסורה ג"כ משום חמותו, אע"כ דהמ"ע רק דיסברו שהיא באמת חמותו דליכא קלא שאשתו בת חמיו אינה מהאשה הזאת, וכיון שכן י"ל דגם אחר מיתת אשתו דנהי דקליש איסורא מ"מ אסורה כמו בכ"מ דאף מדרבנן אסור משום מראית עין, כן נראה לענ"ד:

מ"ש מעלתו בפלפולא על הרש"ל בפילגש דס"ל למהרש"ל דפילגש של מלך ניקנית לו בקנין גמור, זה אינו, דמבואר להדיא בהרש"ל ביש"ש דלא ס"ל כן במה שנדחק במה דאמרינן דאחיתופל התיר ג"ע, הרי מפורש דלא ס"ל כן:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף