שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/סז
|
< הקודם · הבא > |
לידידי האלופים הקצינים תושבי עיר בערוואלדי:
ששאלתם פנויה היתה הרה לזנונים בעת שהיתה משודכת אח"כ נתבטל הקישור והלכה והיתה לאיש אחר ואיזה חדשים אחר הנשואין ילדה זכר פטר רחם, והמשודך הא' התפאר עצמו מיד אחר הנשואין דהיא מעוברת ממנו והודיע יום קבוע למלאות הריונה, ונתאמתו דבריו, והיא גם היא אמרה למילדת העברית בעת לדתה כן, והמשודך ההוא הוא לוי, ונסתפקתם אם נאמנים לפטור הבן מפדיון שלא יתחייב לפדות עצמו כשיגדיל:
הנה בש"ע יו"ד (סי' ש"ה סח"י) ואם היא אומרת שמישראל נתעברה והישראל מכחישה ואומר שמעכו"ם נתעברה הבן פטור מפדיון, א"כ ה"נ לכאורה מהני בדיקת האם לפוטרו מפדיון, ומכ"ש בנ"ד דגם הוא מודה לדבריה, אמנם מזה אין ראיה, די"ל דהתם דמהני ברי דידה לגבי נפשה להכשיר לכהונה מהני גם לולד מחמת חזקת אם, משא"כ בנ"ד דלגבי דידה אין הפרש בין נתעברה מישראל או מלוי, ואין חזקת כשרות דידה נוגע לדבר זה, י"ל דלא מהימנא:
אף דבנ"ד גם הוא מודה לדבריה וזה עדיף יותר כדאמרינן פ"ק דכתובות בארוס וארוסתו חדא דקמודה, ועוד הא קיימ"ל כר"ג, משמע דבמודה גם לר"י מהימנא, וו'וו באמת לכאורה טעמא בעי, דמה יוסיף תת כחו במה שמודה, א"כ הי' נראה דהתם ג"כ עיקר הטעם משום ברי דידה וחזקת כשרות דגם ר"י ס"ל דמדינא הוי מהני רק משום מעלת יוחסין ס"ל דמחמירינן בזה, ומש"ה בצירוף הודאתו מודה ר"י דמהני, אבל בלא חזקת אם י"ל אף במודה לא מהני:
האומנם ראיתי בשו"ת הרא"ש כלל פ"ב כתב בההיא ילדה תאכל בתרומה, ואם הבן זכר שוחט ומקריב ע"ג מזבח, היינו טעמא כיון דמודה שבא עליה ספק אם אחר בא עליה שדינן בתר דידיה וכו' משמע אף בליכא עדים שבא עליה בהודאתו לחוד מחזיקינן ליה כבנו, ולכהן ודאי להקריב ע"ג מזבח, אף דליכא חזקת כשרות דאם מסייע, וכ"כ עוד הרא"ש מפורש יותר בכלל ב' בנידון כהן שבא על הפנויה וילדה ממנו בן שכשר לכהונה, דאפילו לר"י דסבר מאן דכשיר בה מכשיר בבתה, מ"מ מודה שפסול לכל דין כהונה, דלא הוי זרעו מיוחס היינו היכי דאין הבועל בפנינו, אבל היכי דהוי בפנינו ומודה לדבריה דאפילו לר' יהושע מהימנא, כ"ש לענין זרעו מיוחס אחריו שאינו אלא מעלה, כיון דשניהם מודים קרינן ביה זרעו מיוחס אחריו עיי"ש, היינו דמהימנינן לשוי' להבן לכהן מעליא:
אבל לא זכיתי להבין דברי הרא"ש, מהיכן פשיטא ליה כן, דהודאתו בלי חזקת אם מהני, דהא פשיטא י"ל דעיקר הטעם דמהני הודאתו לר"י, כיון דבלא"ה מדינא מהני ברי דידה מטעם חזקת אם, או כיון דמהני הברי לגבי דידה, גם וולדה כמותה, משא"כ לדונו לכהן דאינו נוגע כלל לגבי נפשה ומדינא אינה נאמנת, י"ל דגם הודאתו לא מהני:
ובפרט דבלא"ה דברי הרא"ש בכלל ל"ב, תמוהים לי, במה דדן בדרך ק"ו, כיון דהודאתו מהני גם לר"י לענין יוחסין, מכ"ש לדידן לענין זרע מיוחס אחריו, דמבואר דס"ל להרא"ש אף באינו לפנינו עפ"י דבריה לחוד ג"כ הוי כהן מדינא, ורק מקרי אין זרעו מיוחס אחריו, ומה דמשנינן אבל בבתה ד"ה הולד שתוקי, היינו מדין זרעו מיוחס אחריו ותמהני הא בלאו הודאתו היכן מצינו דברי דידה מהני לשוי' לבנה כהן, דלא מצינו דמהימנא אלא רק לענין דלכשר נבעלה, דחזקת כשרות והימנותא לגבי נפשה מסייע לה, אבל לא לענין דנתעברה מכהן, ומה דאמרינן אין איכא שתוקי וכשר כדשמואל דא"ש עשרה כהנים וכו' היינו דמייתי ראיה דלישנא דשתוקי שייך לומר שתוקי וכשר, אבל מ"מ הפרש יש דבההיא דשמואל מדינא הוי כהן רק שפסול לעבודה דאין זרעו מיוחס אחריו, ובההיא דעדות אשה בבתה מדינא בנה לאו כהן הוא, וראיתי דכ"כ להדיא שיטה מקובצת לכתובות בשם הריב"ש וצ"ע:
ואף דיש לדחוק, דמ"ש הרא"ש מכ"ש לענין זרעו מיוחס אחריו היינו לדידן, דלענין תרומה בזה"ז בודאי נאמן אביו להאכילו על פיו, (כדקיי"ל בש"ע סי' ג') אלא דהי' אפשר לומר כיון שהוא בזנות לא מקרי זרעו מיוחס אחריו, בזה דן מק"ו דמהימן לגמרי גם לענין מיוחס אחריו, אך לישנא דהרא"ש משמע דסובב והולך אההיא דעדות אשה בבתה דהולד שתוקי דמהכי ג"כ מודה, ובזה בודאי בלאו הסברא דהודאתו מהני מדינא לאו כהן הוא וצ"ע:
אמנם לדינא בנ"ד נראה אף דליכא חזקת אם מסייע, מ"מ אף אלו לא נבדקו כלל הוא והיא, מ"מ אין לחייבו בפדיון מספק דשמא עלוי או מכהן נתעברה אף דרוב העיר אינם כהנים ולויים, מ"מ דלמא אזלא איהי לגביה והוי קבוע אף דמדברי הרשב"א והריטב"א פ' בתרא דקדושין בסוגיא דד"ת שתוקי כשר אף בספק אזלא איהי לגביה הוי רוב כשרים דהוי כמו רוב צדדים, ספק אזל איהו לגבה והוי ודאי מרוב כשרים, ואף אם אזלא איהי לגביה מ"מ דלמא מכשר עיי"ש. מ"מ א"א לחייבו בפדיון לאפוקי ממונא למה דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב:
וביותר אף בודאי אזל איהו לגבה, י"ל דאין לחייבו בפדיון דתליא באשלי רברבי, דמדברי רשב"ם ב"ב (דף צ"ג ד"ה דהיא גופא וכו') מבואר דמפקינן ממונא ברובא דאיתא קמן, אולם מדברי תוס' בכתובות (דף ט"ו ד"ה להחזיר) ובסנהדרין (דף ג' ד"ה ד"מ לכ"ש) מבואר דס"ל דבכל ענין אין הולכין בממון אחר הרוב, ונראה דקיי"ל הכי, כדמשמע מהרמ"א חוה"מ סי' רצ"ב, מכ"ש בנ"ד דספק אם אזלא איהי לגביה אף אי נדון לרוב צדדים, י"ל דלא מקרי כ"כ רובא דאיתא קמן:
מזה נראה דאין לחייבו בפדיון מספק, ובאמת גם בדינא דהש"ע הנ"ל באומרת מישראל נתעברה אף אם מתה ולא נבדקה האם ופלוני העיד דמנכרי נתעברה, כיון דמדין אינו בני א"נ רק לומר לאו מיניה הוא, אבל להעיד דמנכרי לאו כל כמיניה בעדותו לחייבו בפדיון, והא דנקט הרמ"א אומרת מישראל נתעברה היינו דנקט לישנא דמקור הדין בתה"ד, ולפי דמסיק בתה"ד שם בסופו וכ"ש לענין סלעים דמוקמי מדינא בחזקתו, א"צ כלל לנאמנות דידה, דאף בלא נבדקה אין מוציאין ממון מספק ועדיין צ"ע, עכ"פ בנ"ד נראה ברור דפטור מפדיון, כן נראה לענ"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |