שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/סב
|
< הקודם · הבא > |
לידידי הרב רבי עזרא בק"ק וואלטש.
ע"ד ראובן שמת ולו בנים מאשתו ראשונה שמתה בחייו ובנים מאשתו שניה שמתה במותו בלא שבועת כתובה והניח אחריו ברכה בית קטן ורעוע, ובא הבע"ח של ראובן לגבות חובו מהבית ההוא, ובני השניה טוענים כתובת אמנו קודמת בזמן להחוב שלך וירשנו זכותה לגבות כתובתה, והבע"ח טוען כיון דלא נשבעה אבדה זכותה:
כבר כתב הב"ש אה"ע סי' צ"ו סק"ח בשם שו"ת ש"י דיכולים היורשים לומר כיון דהשבועה נתקן לטובתינו לא ניחא לן בתקנת חז"ל ואז יורשים הכתובה עיי"ש, אולם הוא לא דיבר רק באם אין כאן אלא יורשי האב שהם ג"כ יורשי האם על כתובתה, משא"כ נ"ד דיורשי הראשונה המה רק יורשי האב ולא יורשי כתובה, ואם לא הי' כאן בע"ח הי' פשוט דבני השניה א"י לגבות כתובת אמם, כדין מת לוה בחיי מלוה, וא"כ י"ל דהבע"ח קדים לגבות מחלק ירושת בני הראשונה, אולם נראה כי מלבד סברת השב יעקב הנ"ל יש לדון דאף אם יטרוף הבע"ח יחזרו בני השניה ויגבו ממנו, דהרי קיי"ל הבו דלא לוסיף עלה ויכולים יורשי המלוה לגבות מלקוחות או מערב היכי דלא חוזרים לגבות מיתמי, א"כ לכאורה הבע"ח שגבה לא עדיף כחו מלוקח גמור דגובים בני השניה הכתובה ממנו, אח"כ מצאתי בעזה"י סברא זו בתומים סי' ק"ח ס"ק י"ב שכ"כ בבע"ח מוקדם ומאוחר והממוקדם מת לוה בח"מ דמוקדם קודם מה"ט דהמאוחר לא עדיף מלוקח, אלא שהוא חזר וטען די"ל דטענינן לבע"ח מאוחר אי שתקת, ובזה עדיף כחו מלוקח דעלמא דאין בידו לבטל מקחו רק לחזור ולמכור ליורשים, ואם יעשה כן יגבה גם כן הבע"ח המוקדם מהם כיון דלא באו בתורת ירושה דינם כלוקח בעלמא משא"כ בבע"ח יכול לומר אי לא שתקת מסליקנא שעבודי וישארו הנכסים להיתומים ולא תוכל לגבות מהם עיי"ש. והנה לכאורה היה מקום לומר דאף להרמב"ם והרי"ף דס"ל בלקח עדיות באחרונה דכולם גובים כדינם ולא אמרינן אי שתקת, י"ל דוקא בבא לגרוע כחם מכח מקחו בטענת אי שתקת, והא דהוצרך הרי"ף לטעמא דאין כולם גובין מהעדיות משום לא ניחא ליה בתקנת חכמים ולא בפשוטו כיון דרוצה ליתן לכל אחד כדינו קיימא סברת אי שתקת, י"ל דבא ליתן טעם אף ביתמי דליתא לטענת אי שתקת, וביותר י"ל דלולי טעמא דלא ניחא א"כ ברגע אחד קודם שלקח העדיות באחרונה כבר חל שעבודי' על העדיות, א"כ במה שבא ליתן עכשיו לכל אחד כדינו בטענת אי שתקת הוי ג"כ גרעו' כחם, כיון דכבר חלו שעבודם על העדיות וזה מרווח יותר דניחא פרכת הש"ס א"ה ניזיקין, וא"כ בנ"ד דהמוקדם אין לו זכות לגבות מיתמי ובא רק לגבות מהמאוחר בזה שפיר י"ל דזכות שבא על ידו יכול להפקיעו בטענת אי שתקת ולהעמידו על זכות שהי' לו מקודם לכן, ודמי ממש לאבדה דרך שדהו:
אמנם באמת המעיין בדברי הרמב"ן במלחמות פ"ק דבב"ק יראה דס"ל דעיקר החילוק דבאבדה דרך שדהו מדין מה מכר ראשון לשני אתינן עלה, וכיון דלהסוברים הי' לו זכות שלא ליתן לו הדרך קנו הם ג"כ זכותו, וכדברים אלו ממש מפורש בדברי הרמב"ם סוף פרק ט"ו מהל' טוען, וז"ל שהרי אומר לו עתה אם אחזיר לכל אחד שטרו אין אתה יכול לעבור על אחד מהם, ואני קניתי מכל אחד מהן כ"ז שיש לו עכ"ל. הרי דהרכיב אי שתקת עם מה מכר, א"כ בנ"ד אין הבע"ח מאוחר קנה זכות היתומים דלא בא מכחם רק מכח שעבודו על אביהם, ואם תדינהו ללוקח הוי כלוקח מאביהם דלא הי' לו זכות זה:
ואף להרא"ש דס"ל פרק קמא דבב"ק בלקח עדיות באחרונה, דאמרינן אי שתקת, י"ל דדוקא התם ג"כ אלו הי' שדה זבורית עכשיו ביד הבעלים הי' יכול להגבותו ולסלק מעליו שעבודו של העדיות שביד הלוקחים, מש"ה עכשיו כשהלוקח רוצה ליתן לו הזבוריות ולדחותו מעדיות כיון דבא מכח בעלים יש לו ג"כ זכותם בזה ליתן לו זבורית במקום עדיות משעבדא בצירוף טענת אי שתקת, וכעין זה ממש כתב התומים בעצמו ססי' קי"ח לחלק בהא דלא אמרינן ג"כ בכתב ללוקח ב' דין ודברים אין לי עמך, דיכול הבע"ח לגבות מהלוקח הב' ול"א אי שתקת משום דהלוקח הא' לא בא בזכות הלוקח הב' רק בשעבודו על המוכר יעיי"ש. ונראה דנתכוון לדבריהם הנ"ל, גם כפי חלוקו הב' דשם דהיכי דלא מרויח מידי ל"א אי שתקת, ה"נ כן גבי בע"ח מאוחר, א"כ נראה לכאורה דהבע"ח מוקדם טורף מהבע"ח מאוחר דדמי ממש לההיא דכתב ללוקח ב' דין ודברים אין לי עמך, וא"כ לכאורה הדין בנ"ד דחוזר חלילה, דאחר שגבו בני השניה מהבע"ח חוזרים היתומים לגבות ממנו וכן ראיתי שכתב הגאון פפד"מ נ"י בספרו ר"פ מי שהי' נשוי, אלא שכתב דיש לדמותו לההיא דסוף פרק הנ"ל גבי נכסי לך ואחריך לפלוני דאמרינן דאוקמי כולהו בידא דלוקח משום דאית ליה פסידא, א"כ ה"נ מוקמי בידי הבע"ח עיי"ש. ולענ"ד לא מבעי' לשיטת תוס' ב"ב ס"פ יש נוחלין דנראה דפירשו דאית ליה פסידא היינו דבמקום פסידא דאחרינא הבעל כיורש עיי"ש, פשיטא דל"ש כן בנ"ד אלא אף לסתימת שאר הפוסקים, י"ל דוקא התם דאית ליה פסידא רק ללוקח בלחוד, מש"ה אוקמי חז"ל בידו, משא"כ בנ"ד דאחרי שגבו בני השניה מן הבע"ח דהרי לדידיה איכא ג"כ פסידא אם לא יחזרו היתומים לגבות ממנו יגיע מזה פסידא לבע"ח דהרי ע"י גביית היתומים חוזר הבע"ח לגבות מהם, וגם אפשר בפשוטו כיון דכבר חל ביה דינא דחוזר חלילה לענין טריפת הבע"ח מהיתומים והמוקדם ממנו לא תקנו חז"ל להפסיק באמצע החיזור, אא"כ היכי דלהראשון שהנכסים בידו אית ליה פסידא תקנו שלא להוניא ממנו כלל, וביותר נ"ל לדון דהרי בלא"ה צריך לשום לב על השב יעקב והתומים הנ"ל כי טרחו בזכות היתומים ולא דנו כפשוטו דהרי קיי"ל בסי' ק"ח סי"א דבמת לוה בחיי מלוה וקדם הבע"ח ותפס דאין מוציאין ממנו דדיינינן דעבד כר"א עבד, וה"נ לטענו היתומים הלא אנו מוחזקים דיכילנא לסלוקי לך בזוזי ולזה אנו תופסים בשביל כתובת אמנו, ובהכרח צ"ל דאף דמקרי מוחזקים בתורת ירושה, אבל לא מקרי תפוסים לענין לקרות קדם וגבה וצ"ע לדינא בלוה מבני ומאחר ושעבד לשניהם דאקני ואח"כ קנה נכסים ומת אם מקרי בנו קדם וגבה] וא"כ עכ"פ בנ"ד אחרי שגבה הבע"ח באים בני השניה עפ"י הב"ד לגבות מהבע"ח, דהרי אין ביד היתומים לעכב דהא אינו טורף מהם רק מהבע"ח, ואחרי שגבה עפ"י הב"ד מקרי קדם וגבה לגבי יתומים, וממילא הדין דדיינינן דעבד כר"א עבד:
אולם כ"ז באם אין הנכסים יותר מכדי כתובתה בצמצום אבל כל שהנכסים פרוטה אחת יותר לכאורה הבע"ח קודם, ואין בני השניה יכולים לטרוף ממנו, דעי"ז חוזר הוא וטורף פרוטה הנשארת, והוי כאלו גבו הם מיתמי כדאמרינן גבי ערב, וכך מבואר בהרמב"ם פי"ט ה"ח מהל' אישות, הי' נשוי ב' נשים וכו' זו שנשבעה בניה יורשים כתובתה תחילה והשאר חולקים אותו בשוה, משמע אף בנשבעה השניה כן, ולא אמרינן כיון דהשניה לקחו בתורת גביה דינם כלוקח ויחזרו בני הראשונה לגבות מהם כמו בבא מלקוחות, אע"כ הטעם כיון דיש שם מותר מן כתובות הראשונה, ואם יגבו הראשונה יחזרו בני השניה לגבות המותר הוי כגובים בני הראשונה מיתמי, וכך ביאר הדברים הגאון פפד"מ נ"י רפ"י דכתובות, אלא במה דכתב שם דמוכח לפ"ז מדברי הרמב"ם אף דהשניים הם בעצמם היורשים ומדידהו גובים, מקרי גביה מנכסי יתומים, ונסתר מזה דעת המהרי"ק, והובא בהגהת ש"ע סי' ק"ח דביתומים ערבים לאביהם גובים מהם ולא אמרינן ערבא בתר יתמי אזיל, כיון דהם בעצמם היורשים עכ"ד:
ולענ"ד אחרי המחילה מכבודו יש הפרש גדול דלגבי דינא דהרמב"ם אלו היה השניה קיימת בודאי הי' הדין דאין בני הראשונה קודמים לה, כיון דיש מותר נכסים ותגבה השניה מהיורשים, א"כ אף אם מתה מ"מ טוענים בני השניה כי אמם טורפת מהם הנכסים בקבר והם חוזרים ויורשים אותה, ומקרי הפקעת נחלת אביהם וכאלו יורשים רק אמם משא"כ גבי ערב דל"ש כן, ואף אם נידון גבי ערב דלא בא מכח ירושה רק מכח טריפה מאביו לשלם ערבותו הא מ"מ אם תדון דכבא לגבות מאביו דמי, וממילא זוכים בני המלוה דהא מהלוה גופי' יכולים לגבות, עכ"פ אין שייכות לומר גבי ערב דכבאים לגבות מנכסי יתומים דמי דהם הם הגובים והם הם היורשים משא"כ בדינא דהרמב"ם דהוי כאלו אמם בקבר גבתה מהם והם חזרו וירשו אותה, כן נראה לענ"ד ברור בעזה"י א"כ מכ"ש בנ"ד ביש שם מותר נכסים דהבע"ח קודם, זולת אם היורשים בני הראשונה מסכימים ג"כ שיגבו בני השניה, בזה נראה לענ"ד דבכל ענין גובים, דמה בכך דיחזור הבע"ח ויגבה מהם, הא הם רוצים בזה וליזוק בנכסיהם, ואפשר דמשום זה הוכרח בעל ש"י לסברתו דלא ניחא לן, ולא בא בטענת התומים הנ"ל משום דבדאיכא מותר נכסים דיגבה הבע"ח המותר נסתלק טענת התומים, והוצרך לסברתו, א"כ נראה בנ"ד דביש מותר נכסים הבע"ח גובה ואין בני השניה יכולים לגבות ממנו, ובליכא מותר חוזרים בני השניה וגובים ממנו ושוב אין היתומים גובים ממנו דהוי כקדם וגבה, כן נראה לענ"ד הכ"ד אסקופא הנדרסת נבער מדעת ולא בינת אדם לו.
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |