שו"ת רבי עקיבא איגר/ב/מג
|
< הקודם · הבא > |
לכבוד הרב רבי לאזיל נ"י אב"ד בק"ק גרידץ.
ע"ד היבם שהוא איטר הרגל, ויש אח קטן ממנו:
הנה הב"י בפירושו לסדר חלילה אות ט' כתב דבכה"ג צריך לחלוץ ב' רגליו כאחד, דאם תחלוץ זה אחר זה, דלמא קיי"ל כמ"ד דאינה חולצת רק ברגל האחד והוי חליצה פסולה וצריך חיזור מה דהקשה מעכ"ת ני' הא בלא"ה אף אם קיי"ל חולץ בשניהם הוא רק מספק איזה מקרי ימין, ראיתי בש"ע שלי כתוב ממני בגליון בזה"ל וט"ס הוא, וצ"ל ברגל האחר. והיינו דשמא הדין דחליצה דוקא ברגל האחר והוי חליצה פסולה, ולישנא דלמא קיי"ל היינו דלמא הדין, וגם אפשר דרצה רבינו לשלול דלא נימא דמה דקיי"ל לחלוץ בשתיהן היינו דמעיקר הדין החליצה בימין כל אדם, כדעת הסמ"ג וסמ"ק, אלא לחוש לאינך פוסקים עבדינן לחומרא בעלמא לחלוץ ג"כ בשמאל ובזה א"צ חיזור, כיון דמעיקר הדין סגי בחליצת הימין, וכמ"ש המהרש"ל ביש"ש סי' כ"א, לזה כתב רבינו דאינו כן, דמה דקיי"ל דחולץ בשתיהן דהיינו על חליצת רגל א' חיישינן דלמא קיי"ל דהחליצה דוקא ברגל האחר דאם חולצת בימין שמא ההלכה כהי"א דחליצה דמי לתפילין, ואם חולצת בשמאל שמא ההלכה כהסמ"ג והסמ"ק, ובכלל הזה ג"כ אם מטעם האיבעי' גבי גיד הנשה ג"כ הכי הוא דבקליצת הרגל א' חיישינן דלמא הדין כאידך צד איבעי' דהחליצה ברגל האחר,] ואולם הב"ח כתב לחלוץ בזא"ז ויאמרו שניהם דמתכוונים לחליצת ימין מה דהוי ימין עפ"י הדין, ובאמת היא תקנה מעליא, דהא דעת רוב הפוסקים דחליצה בלא כוונה ל"ש חליצה כלל אפילו למפסלה על האחים ומותרת ביבום. וזהו דעת רש"י יבמות (דף ק"ג ע"ב) דהא דאמרינן שם אבל לאחים מפסלה היינו דחיישינן שמא כוונו, וכן הוא ברי"ף וברמב"ם שמא כוונה היא, וכ"כ הנ"י, הרי מבואר דעכ"פ בלא כוונו שניהן לא מפסלה ומסתימת הדברים משמע דאפילו חלצה בב"ד הכי הוא, והכי מפורש יותר בחידושי הריטב"א שכתב בההיא דיבמות הנ"ל בהא דפרכינן הא חזינן חיישינן והתניא בין שנתכוון. והקשה הריטב"א דמה קושי' הא הבריתא קתני חליצה פסולה עד שיכוונו שניהם, וחליצה פסולה משמע דמפסלה על האחים, כדאמרי' רפ"ג דגיטין, וכדמוכח לקמן דאמרינן לי' חלוץ לה ובכך אתה כונסה דמפסלה לי' אף דלא נתכוון לחלוץ לפוטרה נפסלה עליו, ויש שתירצו דהתם הוא דאיכא כוונת אחת מהם פסלה עליו מדרבנן. אבל בלא נתכוון אחד מהם אפילו פסולא דרבנן ליכא, הרי מפורש דבההיא דחלוץ לה ובכך אתה כונסה הוא רק משום דנתכוונה היא. אבל בלא"ה לא מפסלה אף דהתם מיירי בב"ד, אלא דאח"כ כתב הריטב"א ואחרים תירצו דהתם הוא בב"ד ומפני מראית עין שלא יאמרו להתיר חלוצה לאחים, אבל שלא בבית דין לא הוה מראית עין ומדינא לא מפסלא בלא כוונת שניהם, היינו דהך שיטה לא ס"ל לחלק בין לא כוונו שניהן ובין לא כוון אחד מהם דמ"ש ומחלקים דבב"ד גרע, אבל לפי תירוץ הא' דמחלקים בין כוון אחד מהם לבין לא כוונו שניהם, גם בב"ד הכי הוא, וא"כ ה"נ ודאי דעת הרי"ף והרמב"ם והנ"י לפי דבריהם דכוון א' מהם גרע דמפסלא ממילא אמרינן דמה"ט בחלוץ לה ובכך אתה כונסה מפסלא, ומה"ת לן להמציא חילוק דבב"ד אף דשניהם לא כוונו מפסלא, ואף להרא"ש דכתב הטעם דרקקה לא פסלה משום דליכא כוונת שניהם, מ"מ הא כתב כן בטעמא דדחקו האמוראים להטעות ולא אמרינן לה לרוק בפניו, דמ"מ לא מפסלה כיון דהוא לא כוון ומדמי לה לחליצה עיי"ש. א"כ מוכח דאפילו בב"ד לא מפסל בלא כוונת שניהן, וכיון דמדמין לחליצה משמע דאף בחליצה הכי, וההיא דחלוץ, לה ובכך אתה כונסה צ"ל כמ"ש הב"ש דחליצה גמורה שאני והיינו דנעשה כל סדר החליצה עם הרקיקה והקריאה, דמה הוי מראית העין דנראית כחליצה גמורה, אבל החליצה לחודא לא, וה"נ בנ"ד דתחילה חולצת בשתיהן ואח"כ רוקקת לא מפסלא על האחים בחליצת רגל שאינו ימין כיון דלא כוונו, ועדיין לא נעשה כל סדר החליצה, ואף לפי מה דדחי הב"ש די"ל דהרא"ש מדמי רקיקה בב"ד לחליצה שלא בב"ד, אבל חליצה בב"ד גרע, וגם לפי דעת האחרים שבריטב"א הנ"ל משמע בפשוטו דמעשה חליצה לחוד בב"ד גרע, מ"מ כיון דע"כ הטעם דבב"ד גרע משום מראית העין, י"ל דלא צריך חיזור למ"ש תוס' יבמות (דף י"א ע"ב ד"ה היא, ובדף כ"ו ע"ב ד"ה חליצה פסולה) דדוקא היכי דקלשה זיקה צריך חיזור, וממילא בנ"ד דלא קלשה זיקה דהא מדינא מותרת להתייבם אלא דמשום מראית עין א"י ליבם בזה א"צ חיזור, ולומר דמ"מ בחלצה בשמאל אף בלא כוונה, כיון דחלצה בב"ד איכא מראית עין, דיאמרו חליצת שמאל א"צ חיזור, מלבד דאין לדמות ענין מראית עין זה לזה, די"ל דוקא להתייבם הוי חשש שיבאו להתיר חליצה ליבם דהוי איסור דאורייתא, אבל למיחש דיאמרו חליצת שמאל א"צ חיזור, כיון דכל ענין חיזור דרבנן י"ל דלא חיישינן לכך, גם כיון דבחליצת ימין בלא כוונה בב"ד א"צ חיזור, בודאי ל"ש לומר דחליצת שמאל גרע, דיציבא בארעא:
מ"ש מעכ"ת דטעמא דהב"י דלא בחר בתיקון הב"ח הנ"ל דאזיל לטעמי' דכתב בב"י בבד"ה כחד תירוץ דאף בלי כוונה כלל נפסלה על האחים, לפי ענ"ד הא חזינן דבשלחנו הטהור לא חש לזה, דהא בסעיף מ"ד כתב דמפסלה דחיישינן שמא כוונו, גם לו יהא דכן דעת הב"י, מ"מ כיון דבריטב"א ושארי פוסקים מפורש בלא כוונו כלל לא מפסלה מה"ת לחוש לזה, גם אף אם ינקוט כהב"י בזה, מ"מ הא בפשוטו כמ"ש הנ"י דבכוון א' מהם מפסיל משום מראית עין, ה"נ להב"י בלא כוונו שניהן, וכיון דמשום מראית העין לא קלשה זיקה ולא צריך חיזור כנ"ל, ולזה לענ"ד אם עושים כהב"ח אין כאן בית מיחוש לחיזור דרבנן, ובפרט דהרבה פוסקים לא פסקו כלל דין חיזור, עיין תה"ד סי' רכ"א ובתשו' ב"י סי' ו' ובתשו' מהר"י אדריבי סי' קס"ג וכיון שכן עדיף יותר חליצת ב' רגלים זה אחר זה מחליצת שתיהן בב"א כמ"ש בתשו' שבות יעקב ח"א סי' קכ"ט, דאם חולצת לשתיהן בב"א אינו חולץ כמצותה דצריכה לחלוץ בשמאל דידה, וגם כיון דצריך למדחק רגליו וכשחולצת שתיהן בב"א, בקל יוכל ליפול, ועפ"י הרוב אי אפשר בעמידה כאשר הוא עפ"י הדין לכתחילה דחליצה מעומד יעיי"ש:
אך מה דקשה ביותר, כיון דרמב"ן ס"ל דאיטר אין לו תקנה בחליצה, והרשב"א הניח הדין בספק, והר"ן והנ"י הביאו למה לא ניחוש לאלו רבוואתא כיון דיש תקנה בחליצת הקטן ולומר דבאמת דברי הב"י ושארי האחרונים דדנו אם לחלוץ בב"א או בזא"ז מיירי הכל באין האח כאן, או שגם האח הקטן איטר, דהו"ל לפרושי דאם אח אחר הוא חולץ ואם אין כאן וכו', וכן ראיתי בכה"ג וז"ל אם היבם איטר ויש לו אח אחר שאין איטר לא יחלוץ ויחלוץ האחר, ואם אין לו אחר י"א שלא יחלוץ כלל, וי"א שיחלוץ בשתיהן במנעול ימין בימין ובמנעול שמאל בשמאל, אבל ראיתי למהר"י קארו בס' החליצה כתב באם לו אח אחר וחולץ בשתיהן צריכה לחלוץ שתי רגליו בב"א, משמע דאפי' לו אח אחר חולץ האיטר, ודוחק לומר שהרב מדבר כשהאחר ג"כ איטר, עכ"ל. עכ"ז באמת קשה על הב"י אמאי לא ניחוש לרבוואתא הנ"ל הרמב"ן וסייעתו, ובפרט שהב"י לא הביא ראיות וסתירות לדחות דברי הרמב"ן אלא שכתב שמעתי שנוהגים לחלוץ בשתיהן, דלא כהרמב"ן והרשב"א, ומסידור דברי הב"י שכתב אח"כ ונ"ל דאם לו אח אחר וכו', משמע דבתחילה לא מיירי מאח אחר, ולא נזכר ששמע מפורש המנהג אף ביש לו אח אחר, וא"כ מאי ראיה מהמנהג, נהי דלא חייש לרמב"ן ורשב"א דלמא בדוקא באין לו אח אחר דבמקום דחק סמכינן אאינך פוסקים, אבל ביש אח אחר מאן לימא דלא חייש להרמב"ן והרשב"א, והא ליכא למימר דהמחבר ס"ל דמצות יבום קודם, מש"ה אם איתא דחיישינן להרמב"ן שלא במקום עיגון, הא אפשר ביבום, ז"א דהא חזינן בסומא דכתב המחבר סי' קס"ט וי"א דאם אין אח אלא הוא חולץ לכתחילה משום עיגון, הרי דשלא במקום אח מתירים לחלוץ, ובמקום אח הוי כלכתחילה כיון דאפשר באחר, ולומר דהך י"א אתי' כדעת הי"א שזכר המחבר סי' קס"ה דמצות חליצה קודם, הא הנך י"א בסומא הוא דעת הראב"ד בהשגות, ועל דברי הרמב"ם ריש הלכות יבום דמצות יבום קודם לא השיגו, ומדשתק אודויי אודי לי' ואף עפ"י כן מחלק בסומא בין יש לו אח לאין לו, וע"כ משום היכי דאפשר ביבום ממילא מייבם אם מצות יבום קודם, ובמקום שיש טעם שלא לייבם מקרי עיגון, יהיה איך שיהי' כמו דמצינו חילוק בסומא בין יש אח דמקרי לכתחילה לבין אין לו אח דמקרי מקום דחק דלמא לפי המנהג באיטר ג"כ הכי, ואף דהוי מצוה דאורייתא בגדול ליבם, הא מ"מ דהעיקר הדין דסומא דלא יחלוץ לכתחילה הוא דרבנן כמ"ש הב"ש, ואעפ"כ דחינן עשה דאורייתא ה"נ י"ל מהחשש דדלמא הדין עם הרמב"ן והרשב"א דאפילו דיעבד לא מהני דהדין דיחלוץ הקטן, וביותר אף אם חיישינן שלא לדחות מצוה דאורייתא דבגדול לחלוץ, מ"מ ניחוש להרמב"ן והרשב"א ויחלוץ האיטר תחילה בב' רגליו ואח"כ יחלוץ גם הקטן, ונראה כן לדינא, וביותר שיש סברא גדולה שלא יחלוץ ע"י הקטן לחוד כי ראיתי להרב גדול שבדורינו הגאון מ' זלמן עמריך זצ"ל מפראג בחבורו שש זרעוני גינה שכתב מלתא דמסתבר בגוף פירושו דאיטר שפירש"י בבכורות, וז"ל כשמהלך עוקר רגל שמאל תחילה מה שאין דרך בני אדם שהלשון משמע קצת כפי שמפרשים העולם שכשהוא עומד או יושב ורוצה לילך עוקר השמאל תחילה וזה מקרי איטר, אבל באמת אינו נראה כן, דהרי בפסוק איטר יד ימין כתב רש"י גמודי יד ימיני שלא היה שולטין בה כאלו היתה אטומה, וזה קשה לומר דבשביל זה שעוקר רגל שמאל תחילה יהי' מקרי אטום ברגל ימין, וגם לשון רש"י הנ"ל כשמהלך עוקר, הו"ל לומר כשעומד ורוצה לילך עוקר שמאל תחילה. גם מ"ש רש"י שאין דרך בני אדם וכפי החוש הראות לא ימצא אפילו מיעוט חשוב שעוקרין תמיד רק ימין תחילה רק עפ"י רוב, ולזה כתב לולי דמסתפינא ה"ה נראה דלא מקרי איטר כשהולך כדרך בנ"א שמתחילה רגל אחת על חצי אמה והרגל אחת לאחוריו ואח"כ מגביה הרגל האחר ופוסע חצי אמה לפני רגל הראשון ואח"כ להיפוך וכן תמיד זהו לא מקרי איטר, אלא כשעקר תחילה רגל שמאל ופוסע חצי אמה, ואח"כ מגביה רגל ימין ואינו פוסע אותו לפניו אלא שגורר אותו ומגביהו ומעמידו בשוה, דזה נראה דאין לו כח ברגל ימין לפסעו לפניו, אלא לגרר בתר האחר וזהו אין דרך בנ"א, וזהו כוונת רש"י כשמהלך, ר"ל בשעת הלוכו על כל פסיעה עוקר רגל שמאל תחילה והולך. ע"כ דבריו הנחמדים, ומכח זה כיון דאפשר האיטר שלנו גם להרמב"ן בר חליצה אין לבטל כ"כ העשה דמצוה בגדול, וראוי שיחלוץ תחילה גדול האיטר ואח"כ יחלוץ הקטן וכנ"ל:
מ"ש מעכ"ת נ"י להשיג על הנודע ביהודא בדמיונו לנקטע יד העדים, בודאי הפשוט עם מעכ"ת, ודברי הגאון בזה אין להם שחר:
וביסוד הנ"ל שלמדנו דברי רש"י דבחליצה ושניהן לא כוונו לא הוי חליצה פסולה ומותרת להתייבם, ורק בכוון אחד מהם הוי חליצה פסולה והטעם משום מראית העין, נלענ"ד דיש להבין בזה דברי רש"י יבמות (דף ק"ד) במתני' החרש שנחלץ חליצתו פסולה שכתב רש"י לפוטרה במקום אח כשר, דבפשוטו משמע דבליכא אח אחר ליכא נ"מ דאינה זקוקה, וזהו תימא הא מתני' ערוכה פרק חרש דזקוקה לחרש ליבם אותה, וכן הקשה בתוי"ט, גם לשון רש"י שם בההיא דחרשת דחלצה חליצתה פסולה, ז"ל היא עצמה אינה נפטרת בחליצה כדאמר לקמן בפרק ב"ש (דף ק"ו) עכ"ל. משמע דבא לומר דחרשת שחלצה אין דוקא לפטור צרתה אלא דהנ"מ על היא עצמה דאינה נפטרת בחליצה, וטעמא בעי דאמאי לענין חרש כ'וו רק במקום אחר, ומ"ש בחרשת דנ"מ בהיא עצמה, גם במה דרמז רש"י כדאמר לקמן וכו' תמוה דמה נזכר שם יותר מהכא דחליצת חרשת פסולה:
והנראה לענ"ד דרש"י ס"ל דלשון חליצה פסולה ולא קתני אין חליצתה חליצה, משמע דבא לומר דשם חליצה עלה למפסל, ולזה ס"ל לרש"י דבחרש לא מבעי לס"ד דהטעם דלאו בני דעה אלא אפילו למסקנא דאינו בואמר ואמרה, והיינו דאי מטעם לאו בני דעה הי' מהני ע"י שהב"ד עומדים ע"ג ומורים לו לעשות חליצה דמקרי כוונה, אבל מ"מ מכח דאינו בואמר ואמרה מסתמא לא היו הב"ד מורים לו לחלוץ וממילא הוי חליצה בלא כוונה, דהא חרש בלא עומד ע"ג ומלמד אותו לאו בן דעה ולא מקרי חליצה כלל, אלא כיון דכוונה היא הוי שם חליצה עליה לחומרא מדרבנן משום מראית העין. ולזה ס"ל דאם ליכא אחר לענין מאי לימא דמקרי שם חליצה למפסלה, ויהיה רק למפסלה לחרש לייבם דדמי לחליצה ולמיקם עלה בלא יבנה ס"ל לרש"י כיון דמדאורייתא זקוקה לה לייבם ולא מפסלה עלה מדאורייתא, דהא בלא כוונת שניהן לא מקרי חליצה, לא העמידו חז"ל דבריהם לעקור מצות ייבום דאורייתא היכן דלא מצינו כן מפורש, לזה נקט רש"י דנ"מ במה דשם חליצה פסולה עלה ביש אח אחר דפוסלת בחליצה זו מלייבם דאפשר בתקנה דאורייתא לחלוץ להאח אחר, אבל בחרשת כתב רש"י די"ל בפשוטו דשם חליצה פסולה עליה למפסלה עליו לייבם דלא עברו בזה מצוה דאורייתא די"ל דמיירי בחרשת מעיקרא ולא היתה מקודשת לאחיו מדאורייתא ולא רמי' ליבם מדאורייתא, בזה העמידו חז"ל דבריהם לדונה בלא יבנה, וכדי שלא נימא דע"כ מיירי בפקחת ואח"כ נתחרשה, דאלו בחרשת מעיקרא כמו דכנסה אחיו ברמיזה כך הוא מוציא בחליצה ברמיזה, לזה כתב רש"י כדאמר לקמן פ' ב"ש, והיינו דמסקינן שם תיובתא דרבה דלא אמרינן בזה כשם שכנס ברמיזה ובחרשת מעיקרא ג"כ לאו בת חליצה, ושפיר י"ל דמתני' בחרשת מעיקרא והוי חליצה פסולה לגבי עצמה ואין לה תקנה עוד, כן נראה לענ"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |