שו"ת צמח צדק (קרוכמל)/ז
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה ז'
באחד שנתחייב בדין לחבירו שבועה כדי ליפטר ממנה שהיה תובע אותו ולא רצה לישבע והפכה על שכנגדו שישבע ויטול ונשבע זה שכנגדו ונטל המנה שהיה תובעו ואחר כך תופש זה שהפך השבועה שלא בעדים משל זה שנשבע כנגד אותו מנה שנטל ממנו בשבועה וטוען שתופש אותו מפני שלא נשבע לו באמת וזה טוען כבר יצאתי ידי חובתי שנשבעתי כמו שהפך עלי ויצאתי זכאי יורינו מורינו הדין עם מי:
תשובה יראה דאין זה יכול לתפשו וצריך להחזיר לשכנגדו מה שתפש אף על גב דכתבו הפוסקים וכן הטור בח"מ בסוף סימן פ"ז סעיף מ"ה אף על פי שנשבע הנתבע ונפטר על פי בית דין אם תפש התובע אחר כך משלו בלא עדים וטוען שתופש אותו על אותו תביעה שנשבע לו עליה שלא נשבע לו באמת הדין עם התופש ונאמן במגו שלא תפש משלו כלום ונשבע היסת ונפטר וכולי עכ"ל היינו דוקא היכא שזה התופש באחרונה לא היה יכול לישבע מתחילה על טענתו מפני שהוא היה התובע ולא היה יכול לישבע וליטול והנתבע היה נשבע ונפטר התם הוא דאמרינן שאם תפשו אחרי כן שלא בעדים שיכול לישבע על טענתו אם יודע שחבירו לא נשבע לו באמת אבל היכא שזה התופש באחרונה היה יכול מתחלה לישבע לפטור או ליטול ולא רצה לישבע אלא הפכה על שכנגדו הוי כאילו אמר אני מאמניך אם תשבע ותו לא מצי לתפשו אחר כך לישבע על טענתו כיון שכבר היה יכול לזכות בשבועה ולא רצה והאמין לחבירו אם ישבע לא מהניא ליה תפישתו אחר כך:
ויש להביא ראיה לזה מהא דאיתא פרק יש נוחלין סוף דף קכ"ז שלח ליה רב אבא לרב יוסף בר חמא האומר לחבירו עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך תשבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו פירש רשב"ם כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו צריך לתת לו העבד דכיון דהטיל עליו שבועה הא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע דמי וכולי הרי כתב כיון דעל פיו נשבעה ובצוואתו והטיל עליו שבועה הא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה וכולי וא"כ בנ"ד נמי כיון שהיה יכול הנתבע לישבע וליפטר ולא רצה והפכה על התובע ואמר לו השבע וטול הוה ממש בכה"ג והא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה דמי לכך לא מצי אחר כך לתפוש אותו כיון שכבר הימניה בזה שהטיל עליו השבועה*:
[הגה לבן המחבר מגירסת רש"י בגמרא שם נמי יש להביא ראיה דרש"י גרס נשבעו בלא וי"ו דר"ל נשבע בע"כ דהנתבע אינו יכול לחזור דחשיב כגמר הדין והרא"ש והטור הסכימו לזה והכי איתא בטו' סימן קכ"ב ומהרש"ל פסק כן בקיצור פסקי דינים שלו בתשובתיו לפ"ז מכ"ש אם נשבע כבר שאינו רשאי לתופשו ולשבע נגדו:]
וכן יש נמי להביא ראיה וזה מנימוקי יוסף הביאו הרב ב"י בטור ח"מ סימן כ"ב במחודשי' סעיף ז' אהא שהיה אחד חייב שבועה מודה מקצת והפכו על חבירו וקפץ ונשבע שלא בבית דין וכולי מסיק התם בב"י אליבא דהרי"ף שחוזר ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל וכתב וז"ל ואם תאמר כיון שצריך לחזור ולישבע אכתי לא הוי גמר דין ויכול לחזור וי"ל דלאו מתורת גמר דין אתינו עליה אלא משום דהימנה בשבועתיה וכן כתב בנימוקי יוסף דאם אמר ליה שלא בפני ב"ד השבע וטול אחר שנשבע יכול לחזור בו דהוי ליה כאלו אמר לו אני מאמין לך שהדין עמך אם תשבע וכיון שהאמינו שוב אינו חוזר וכולי עכ"ל הרי כתב כיון שאמר השבע וטול הוי כאלו אמר לו אני מאמין לך שהדין עמך אם תשבע ואם כן בנ"ד שהיה יכול הנתבע לישבע וליפטר ולא רצה והפכה על התובע ואמר לו השבע וטול הוי כאילו אמר לו אני מאמין לך אם תשבע לכך לא מצי אחר כך לתפוש אותו כיון שכבר האמינו:
ואף על גב דהרא"ש בתשובתיו כלל ח' סימן ה' כתב דין זה גופיה של התופש אחר שנשבע לו הנתבע ומסיים בטעמו וכתב וז"ל וכי היכי דאם הביא עדים מוציא ממנו הכי נמי אם בא לידו ממון ממנו יכול לתפוס בשביל ממון שנשבע עליו דכיון דלא קנאה בשבועתו עדיין חייב לו וכולי עכ"ל, הרי דמה תפיסתו אחר שנשבע לבאו עדים אחר שנשבע ואלו באו עדים והכחישוהו אחר שנשבע כשהפכה עליו היה מוציא ממנו אע"פ שלא נשבע אלא על ידי הפך ה"נ נימא אי תפיס כך דהרי תפיסתו מהני כאלו באו עדים לפי טעמו של הרא"ש ז"ל הא ליתא דאע"פ שהאמת כן הוא שאלו באו עדים אחר שנשבע כשהפכה עליו והכחישוהו הי' מוציא ממנו אפ"ה תפיסתו לא מהני משום דאנו מדמינן כאלו אמר אני מאמין לך אם תשבע אבל לא כאלו אמר אני מאמין לך כנגד עדים אלא כאלו נתן לו נאמנות סתם דלגביה דידיה הוא נאמן ולא לגבי עדים לכך אלו באו עדים והכחישוהו היה מוציא ממנו אע"פ ששבועתו היה על ידי היפך, אבל אי לא באו עדים אלא שתפס לא מהני דכיון שלא נשבע אלא על ידי הפך שהפך הנתבע עליו כאלו אמר לו אני מאמין לך נגדי אם תשבע ולא דמי לסתם לנשבע ונפטר שיכול התובע לתופסו אח"כ משום דהתם לא האמין לו מעולם על שבועתו ובעל כרחו היה נשבע ואלו היה יכול התובע לישבע וליטול ברצון היה נשבע ולא היה מאמין לשכנגדו בשבועתו לכך יכול לתופשו אח"כ, אבל בנ"ד שמתחלה היה הוא יכול לישבע וליפטר ולא רצה לישבע אלא הפכה על שכנגדו הוה כאלו א"ל אני מאמין לך אם תשבע ותו לא מצי לאתפשיה, והכי הייתי דן והסכימו על כל יושבי מדין כי טעמא דמסתבר הוא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |