שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/רמג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראיתי לכתוב הנה פי' הלכה מכבדות
להיות פרש"י קשה להולמו עד מאד ולהיות בפלפול החברים בני הישיבה טרחתי והוצאתי השגת ידי מן הכח אל הפועל נאות כפי חומר הנושא אמרתי אל לבי לשים אותו בספר לזכרון בין עיני הא לך לשון רבא אמר שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זה אכל מן הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור ראשונה במזיד ושנייה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור שתיהן במזיד אכליה לאיסור כו' אתה תראה שכלם מסכימים שדברי רבא מדויקות שלעול' אותם שמזכיר הגמ' תחלה היא היא הנאכלת ראשונה וחברתה אחריה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עוד אני אומר שאין לך פי' כ"כ מרווח כפירוש ר"ת עד אכל שתיהן כו' לפי שמרויח שזכר רבא כל הדינים הנופלים בענין שהוא פירוש לשון ראשונה הנאכלת תחלה תנאי או איסור ולדרכו אינו דוחק מה שאמר דין שתיהן כו' הגם שגם לדעתו לא היה כ"כ צריך מ"מ אחר שפירש כל חלקי הדין הוצרך לפרש גם זה גם מרויח ואתי שפיר מה שפי' בגמ' אכליה לאיסור כו' כנז' בתוס' ולהיות ריוח זה עצמי ומיוחד לר"ת כתבו התוס' בזה ואתי שפיר מה שלא אמרו כן בחלוקת שתיהן כו' דאעפ"י דאינו כ"כ דוחק לר"ת כמו לפירש"י ולפירוש ראשון של תוספות מ"מ גם לר"ת לא אתי שפיר בעצם הגם לדידיה חלוקה זו מיותרת אבל קשה לר"ת הדוחק של פרש"י דלישנא דגמרא משמע בזו בשגגה עצמה כו' דחייב קאי אתרוייהו ולדידיה ולפרש"י דבעי האדם בשבועה במעשה ראשון א"א לחייב אלא בשניה עוד לר"ת הדוחק הגדול שכתבו התוס' עליו לבד כי בתירוץ הראשון דוחק גדול דנימא דלפי שחשב באכילה של ראשונה לאכול גם השניה במזיד דמשו' הכי לא קרינן ביה שב מידיעתו והא ק"ל און אם ראיתי כו' ואחר שבשבועת' אכילת האיסור לא הוי מזיד אלא שוגג מקרי שפיר שב כו' גם לתירוץ השני דוחק דלא מקרי לא שב אלא כשאוכ' האיסור כשוגג והיה אוכלו גם במזיד וזה בתנאי שכפי האמת היה אסור לאוכלו אבל ככר זו שכפי האמת אין בה איסור כלל דלגבי דידה לא קרינן האדם בשבועה אפי' שכוונתו היה לאכול אותה באיסור לא מקרי שפיר אינו שב מידיעתו עוד דוחק אחר גדול הוא בעיני דנראה דלא משכח רבא חיוב כי אם בשגגת עצמה כו' למה לא פיר' החיוב והפטור בזו בזדון עצמה כו' כשלא כיון לאכול האיסור על דרך שפירשו התוס' ולכן ברחו התוס' ורש"י מפי' זה ולפירוש התוס' דוחק גדול שרבא השמיענו דין הפטור והחיו' בשני חלקות היותר פשוטות והניח המחודשו' דלפי סבר' התו' לפרש שהכל תלוי באכילת התנאי בין שיאכל אותו בתחי' ובין שיאכל אותו בסוף דבאכילת התנאי תלוי השבועה היה לו להשמיענו הפטור כשאכל שנייה במזיד וראשונה שהיה אותו של תנאי בשוגג שהיה חדוש גדול יותר דפטור אעפ"י דאיכא אדם בשבועה במעשה ראשון גם החיוב היה חדוש יותר בשניה בשוגג וראשונה במזיד ורבא אזיל בתר אפכא זאת ועוד אחרת שהזכיר שתיהן כו' דהוי דין פשו' ומבואר האמת כי מריוח זו בשגגת עצמה כו' דקאי אתרוייהו
אמנם יש דוחק אחר גדול בפירוש זה מן הסברא והוא זה כי היסוד שיש לנו דהאדם בשבועה בעינן היינו בשע' שהוציא האדם השבועה מפיו ועתה בא להשמיענו רבא דבענין זה שהשבוע' ע"י תנאי אינה תלוי השבוע אלא ע"י מעשה ויש לראות ולהבחין למה ונר' הטעם דבשלמא כשאדם נשבע על ככר א' שלא יאכלו תכף כשהוצי' השבועה מפיו חל איסור על הככר שאינו רשאי לאוכלו אבל שכתלאו בדבר אח' לא חלה השבועה אלא כשאכל א' מהם דקודם זה מותר הוא לאכול אפי' הככר שנשבע עליו וא"כ כמו שמי שמוציא שבוע' מפיו בלי תנאי בעינן שיהיה האדם בשבועה כשחל האיסור על הדבר הנאסר כמו כן כשתולה השבועה בד"א בעינן שיהיה האדם בשבועה כשחל האיסור ואימתי חל האיסור כשאוכל כל א' מהם בין של תנאי בין של איסור וא"כ בשעת מעשה ראשון חל עליו איסור על השנייה ומ"ל שיהיה של תנאי ומה לי שיהיה של איסור ודי לנו החדוש דלא מקרי האדם עד שיעשה מעשה בא' מן הככרות ואיך נקום אנן ונימא דאפי' שאכל השנייה במזיד לא מיקרי האדם בשבועה עד שיאכל הראשונה של תנאי ומעתה נבא לביאור פרש"י וז"ל ואשמועינן רבא כו' כיון רש"י להורות לנו למה ברח מפי' התוס' שהכל תלוי בתנאי וכו' לכן אמר יש לך לדעת שבא רבא להשמיעו חדוש גדול והוא דאין איסור השבועה חל כו' ואחר שכן הוא ראוי לנו שלא ליקח אלא החדוש היותר קטן שנוכל ליקח והקרוב אל הסברא והוא צריך שיהיה האדם בשבועה כשחל איסור השבועה וא"כ בין שיאכל האיסור תחלה בין שיאכל התנאי תחלה חל האיסור על האחרת הנשאר' ואז בעינן דליקרי האדם בשבועה ואחר דפשיטא הוא שזה יכול לאכול אותה שירצה תחלה בלי שום איסור תחלה וכשאוכל הככר אשר נשבע עליו ראשונ' התר הוא וחל עליו איסור השבועה על הככר של תנאי א"כ במעשה הראשון בין שיהיה אותו של תנאי בין שיהיה אותו של איסור אם הוא במזיד נקרא האדם בשבועה ועם זה תבין דברי פי' רש"י שכתב בין כו' שנתחכמו בו התוספות והאמ' כי כונ' פרש"י במה שאמר בין שאכל האיסור כו' אינו חוזר למ"ש להתחייב קרבן אלא למ"ש ואם באותה שעה יזכור את שבועתו קרינן ביה האדם בשבועה בין כו' כן עיינתי זה כאשר ה' יודע אחר כך מצאתי בתוס' הרא"ש שכתב וז"ל אחר שהעתיק לשון רש"י ז"ל מואשמעינן עד וחלה עליו שבועה בין שאכל התנאי ראשון להתחייב קרבן על השוגג ובלבד שתהא שגגה באכילת האיסור ומלקות על המזיד ובלבד שתהא התראה באכילת האיסור כך יש להיות כתוב בפי' ובאוכל התנאי ראשון איפשר לו להתחייב קרבן ומלקות ובאוכל האיסור ראשון אפשר לו להתחייב מלקות והסופרים הפכו מעט שלא היה כתוב במקומו ראה כי כיוונו לאמת והתוס' נדחקו בזה ללא צורך וסיים פרש"י ואם כבר שכח שבועתו במעשה ראשון לא קרינן ביה האדם בשבועה ואין השבועה חלה עליו לא לקרבן ולא למלקות ומייתינן ליה סייעתא גם בזה כיון כי לדעתו היית' סייעתא דלדעת התוס' לא הוי סייעתא דנהי דההיא דנדרים שכוח בתנאי הוי מ"מ ליכא סייעתא אלא דבעינן האדם בשבועה במעשה א' אבל לחדוש הגדול של תוס' דאפי' אכל השנייה תחלה למזיד לא קרינן ביה האדם ליכא ראיה ממתני' דנדרים.
גם נראה בעיני דלפר"שי מביא סייעתא למ"ש רבא דאכל את הראשונה שוגג דהיינו של תנאי פטור אבל לר"ת שאחד אמר רבא שתים זו שמענו דהיינו בין שאכל התנאי ראשונה בין שאכל האיסור ראשונה שפיר' ראשונה היינו תחלה ליכא סייעתא בפי' למ"ש רבא דאע"ג דלפ' רש"י נמי הס"ל כר"ת מ"מ לפר"שי לא הוזכר בדברי רבא אלא ההיא דתנאה ולההיא מייתי אבל לר"ת שמשמעו רבא תחלה בין כו' דוחק קצת דלא הוי סייעתא למה שהזכיר רבא בפ' כנ"ל ואתה תבחר
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |