שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/רי
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ר' היו מפצירי' בו פרנסי ת"ת ללמ' בני ישיבה ת"ת והוא לא היה חפץ ויהי באמר' אליו יום יום ולא שמע אליהם עד שיום א' הקהילו לחכמי שלימי העיר על ענין זה והם הכריחוהו ואנסוהו על כפים נשאוהו וישיבוהו במושב המוכן למלמד לבני הישיבה ואחר זה אמרו לו שישבע שלא יוכל לעזוב מללמוד בני הישיבה עד ך' שנה רצופים ב"ה והוא לא היה חפץ בשום צד בעולם עד שהפצירו בו מאד וילחצו את נפשו ונאנס מחמת הבושת והודה ונשבע בפניהם שבועה חמורה על דעת המב"ה ועל דה"נב וישב שם כמה חדשים ועכשיו רוצה לפטור עצמו מן השבועה מכמה טעמים הא' שהיה אנוס אונס ניכר וא"עפ שלא מסר מודעא בה האי שעתא מ"מ אדם נאמן לומר אנוס הייתי ומחמת אונס נשבעתי כמו שמוכח כמה מקומות ועוד שהשבוע' היתה בטעות שהוא היה חושב שהיו בני הישיבה מעייני הפשט כמו בזמן הקדמון וע"ד כן נשבע ולא עלה בדעתו לחזו' להם ההלכה כמה פעמים ולבסוף אינם יודעים לחזור אותה ולא מצא בכלם רק שלשה מעייני ההלכה והשאר יש מהם שהם בר בי רב דחד יומא שאינם באים רק יום א' לשבוע ורובם שאינם יודעים לחזור ההלכה אפי' ביום הה' שחוזרים ההלכות מכל השבוע ועוד שהוא חשב לסבול הטורח ההוא כחשבו שהיו מעייני הפשט ועכשיו חלש ונתלה עד שאינו יכול לעמוד על רגליו מחמת הטורח הגדול שהיא טורח עמהם מבקר עד ערב כדי שלא תהיה מלאכת ה' רמיה ומלבד הטורח הגדול הוא מצטער מאד בשביל שאינם באים תדיר ובשביל שאינם יודעים ובעבור זה כל ימיו מכאובים:
תשובה
אמת כי יש לפנינו בדין זה שני דרכים א' הנראה לכאורה תועל' למוד החברה כי על כן טרחו ויגעו פרנסי הזמן ההוא בחשבם לעשו' מצוה להעמיד איש חיל רב פעלים הגון וראוי למקום ההוא זהו א' מן הדרכים הדרך הב' כי מצאנו ראינו כמה הקפידה התורה על חיי האדם וחי בהם אמר רחמנא ולא שימות בהם ולפי שהאמת אהובה יותר אצלנו מן הכל הטיתי עצמי אל הצד הזה האחרון כי בהנחת הטענות הנז' בשאלה פשוט שראובן פטור ודברים פשוטים הם וזיל קרי בי רב הוא האדם בשבועה פרט לאנוס גם הטענה הב' טענה חזקה מבוארת שיש לנו לילך אחר כונת הנודר ואמדן דעתו אע"פ שלא פירש שהרי כתב הרשב"א על מי ששדך בתו לשמעון בשבועה וקבעו זמן לנשואין ותוך הזמן קלקל המשודך מעשיו ומפני כך אין אבי הבת רוצה לתת לו בתו שהדין עם אבי הבת כדאמרינן במרובה לא נתכוונה זו אלא להגון לה ע"כ הרי נראה דאפי' בשעת השדוכין לא היה מקולקל כיון שנתקלקל אח"כ יכול לומר לא לכך נתכוונתי וכההיא דמרובה א"כ בנ"ד הוא הדין והוא הטעם דפשיטא דכיון שהיו קורים אותו מקום ישיבה הלשון כדרך בני אדם ישיבה נקראת מקום שכבר התלמידים הם בגדר מעייני' קצת לפחות ומבינים מעצמם וגם מה שמחדש להם הרב כשחוזר להם הדבר שנים או ג' כעמים די והותר אבל כה"ג שבא בשאלה מלמד תינוקות הוי ואדעתא דהכי לא נחית ודאי ויש להביא כמה ראיות ולא אחוש להאריך רק תשובת הרא"ש ז"ל על א' שנדר לחתנו סכום כך ואח"כ נתקלקלו חובותיו ואע"פ שהיה לו כדי להשלים לחתנו אם היה רוצה למכור כלי ביתו כת' דפטור דאדעתא דהכי לא נדר כו' סוף דבר כי הדין ברור מאד מכמה מקומות דיש לנו לומר דעת הנשבע או הנודר גם מהררי"ק שרש י"ו ופ"א על מי שנשבע לפרוע לחברו בב"ד והיה במקום פ' בשעת השבועה ואח"כ שינה מקומו כת' שאינו חייב להוליכו שם דאדעתא דהכי לא נשבע אפי' שנשבע סתם כ"ש בנ"ד שהח' עמד בילדותו שם וחשב שכן היה והאורך בזה ללא צורך גם הטענה הג' שאומר שהולך ומתמוגג מעמל וטורח הלמו' וסבור שהיה יכול לקבל ענשיו רואה שאינו יכול לקבל טעמא רבא הוי וראיה מהא דשנינו סוף פי' המדי' על אות' שכופין אותה להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס כו' ושנינו ועל כלם אמר רבי מאיר אף על פי שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל וח"א מקבלת בע"כ חוץ ממוכה שחין מפני שממיקתו ע"כ הרי שאפי' שקבלה על תנאי סבר ר' מאיר שיכולה לומר סבורה הייתי יכול' אני לקבל וחכמי' לא פליגי עליה אלא היכא דקבלה על תנאי אבל על הסת' מודו רבנן שיכולה לו' אי איפשי לקבל וכופין אותו להוציא הכא נמי ודאי שאומר סבור הייתי שהייתי יכול לסבול הטורח והעמל ולצאת ידי שמים במלאכתי ועתה אני רוא' שאין לי כח לעשות מלאכתי כראוי לכן באתי לגלו' דעתי אתכם ובקשו לפקוד איש חיל על אלו התלמידים אשר ילמדם ואשר יוציאם ואשר יביאם וא"כ הדבר כמו שאומר אין ספק שהוא פטור ומותר ולא עוד אלא שיש עון במי שמעכב בידו שהרי בהבטל הסבה תבטל המסובב שהסב' שהגיע לפרנסי' להעמיד לר' שם להועיל לתלמידים יצאו משם מעינים בעלי תריסין ועתה נמצא ונתגלה הדבר הפך הכונ' אם מצד חולשת המלמד כנז' ואם מצד קוצר המשיגים שאינם משיגים כי קצר מצעם מהשתרע לכן נראה שהדבר מכל הצדדים פשיט שרשות בידו לעשות כרצונו אחר שכונתו לעשות רצון קונו וראיתי להעתיק כאן לשון הר"ן שכתב בפ"ד דנדרים וז"ל נדרי אנסים הדירו חברו שיאכל אצלו וחלה כו' דאע"ג דלאו אונס גמור הוא הרי אלו דברי אנסים וכו' עד אבל כל שנאנס קצת כגון שחלה בנו וצריך לשומרו מותר גמור דלאו אדעתא דהכי אדריה ע"כ הרי שכתב דאין צריך אונס גמור והוי פטור ומותר כ"ש היכא דהוי אונ' נראה לעין וכונתו לשמים הנלע"ד
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |