שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/רא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה מעשה היה שאחים היו עומדים פה שאלוניקי והגיע' עליהם שמועה איך אחות אחת שהיה להם חוץ לעיר נפטרה לעולמה ולא כתב הכותב יום פטירתה ואין יודעים השמועה אם רחוקה היא או קרובה כדת מה לעשות בענין האבלו' אם חייבים האחים לנהוג אבלות אם לא:
תשובה
לכאורה היה נראה להקל מטעמא דאמרי' פ' יש בכור הכל מודים גבי אבלות דיום ל' כיום שלפניו דמי מ"ט ספק אבלות להקל ה"נ כיון דמספקא לן יום המיתה אזלינן לקולא אבל אח' העיון נראה לע"ד דאינו כן אלא שחייבים לנהוג אבלות כדין שמועה קרובה ראיה לזה דגרסי' פ"ק דחולין מנא הא מלתא דאמור רבנן אוקי מלתא אחזקתיה אמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן אמר קרא ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר כו' ודילמא אדנפיק ואת' בצר ליה שעורא אלא לאו משום דאמרי' אוקי מלת' אחזקיה ע"כ בגמ' ופרש"י דאמור רבנן כו' במקומו' הרבה סמכו על החזקה לאסור ולהתיר והתוס' ז"ל כתבו וז"ל אבל קשה דתינח היכא דליכ' ריעות' אבל היכא דאיכא ריעות' כגון סכין שנמצאת פגומה וכן א' משנים שנטמ' ודאי בר"ה דמטהרים שניהם מטעם חזקה כה"ג מ"ל דאזלי' בתר חזקה וי"ל דהכ' נמי יש ריעות' גדולה דאע"ג דאשתכח שחסר לאחר ז' א"ה לא מטהרים למפרע כל אותם שנכנסו לבית בימי הסגר. עוד כתבו בדבור אחר וז"ל וא"ל דשאני הכא דאזלינן לחומר' כו' עד דאף לקולא מטמאי לשרוף קדשי' כו' עד ועוד אף לקולא מוקמי הכא אחזקיה דאי הי' הנגע גדול ולסוף השבוע היה חסר ממה שהיה וניחוש דלמ' אדנפיק ואתיא בצר ליה שיעוריה כו' עד אלא משום דאוקמי' ליה בשע' הסגר אחזקיה. הא קמן דאע"ג שעינינו רואות השיעור חסר לפנינו עכ"ז לא אמרי' שהיה החסירו מקודם לכן אלא אוקי אחזקתי' ואימור השתא הוא דחסר וכן לענין נדה אמרינן חזקה אורח בזמנו בא ולא מטמאינן למפרע:
א"כ בנ"ד נמי אשה זו בחזקת חיים היתה עד עתה עכשיו אנו רואים שחסרה אימו' השתא דמתה ולא קודם. עוד ראי' בההיא סוגיא דאמרי' מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא רבה בר רב שילת אמר אתייא מפרה אדומה כו' ומקשו התוס' וא"ת כיון דפרה בת שתי שני' דלמא משום דאוקמא אחזקתיה שאינה טרפה למ"ד טרפה אינה חיה כו' עד וי"ל דכל חזקה שלא נודע לנו ולא נתבררה לנו אפי' שעה א' לא אזלי' בתרה ויש ללמוד מכאן הלכה למעשה דאם עשו גבינות מכמה בהמות ואח"כ נשחטה הא' שכלם אסורו' דאין לי להעמיד פר' אחזקת ולומר השתא הוא דנטרפה. הרי משמע בפי' דטעמא משום שלא נודעה לפרה שעה א' של כשרות משום הכי לא אמרי' השתא הוא דנטרפה הא אם הי' לה שעה אחת מכשרות הוה אמרי' השתא הוא דנטרפה ולא קודם. וכתב הרא"ש בפסקיו וז"ל ותימא כיון דפרה בת שתי שנים דלמא משום דאוקמא אחזקתה כו' וכל טרפות שאירע בה אח"כ אוקמה אחזקתה והשתא הוא דנטרפה. וי"ל דכל חזקה שלא נודע לנו בשעתה אלא שנתבררה לאחר זמן לא אזלינן בתרה ויש ללמוד כו' עד ולא אמרינן אוקמה אחזקתה והשתא דנטרפה משום דחזקת כשרות לא נתבררה מעולם בשעתה והר"ן כתב וז"ל ואיכא למידק טעמא דפרה כו' עד תרצו בתוס' כו' עד ובשם רבנו שמשון אמרו שאין לאסור גבינות מטעם זה שאם תמצא לומר שאין הולכים אחר חזקה כזו מ"מ שאני הכא דהוי חזקה דאתי מכח רובא ורוב בהמות כשרות הלכך אמרינן דעכשיו הוא דנטרפה וכמו שאמרו בענין חזקה בכתובות פ' קמא גבי הכונס את האשה ולא מצא לה בתולים ובפ' המדיר גבי מומין ואף הר' יונה הסכים להתירם מדאמרי' בהמה בחייה בחזקת התר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה אלמא בהמה בחייה בחזקת שאינה טרפה היא הלכך אם מצינו אותה עכשיו טרפה אמרינן השתא דאיתרעי אלמא משמע לכ"ע כי כשהחזקה היא חזקת גמורה ואח"כ איתרעאי אית לן למימר אוקי מלתא אחזקתה ואם אני רואה דאיתרע אימא דהשתא הוא דאיתרע ואפי' לקולא ר"ל להקל באיסור כרת כמו חולין בעזרה כפי מה שפי' התוס' וא"כ אחר שיש לנו יסוד מוסד בכל התלמוד שכל איש ואשה שיצאו מעמנו שנעמיד אותם בחזקת חיים לכל הדברים כאשר לא נודע לנו מיתתם ואפשר לנו לתלות מיתתם ביו' ידוע יש לנו לתלותו ולא לומ' קודם לכן מת כדי להקל ושיש לנו להעמיד כל אדם לחזקת חי כל כמה דאפשר זה ברור מכמה משניות ומהן בגיטין פ' כל הגט דתנן המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת קיים ולא חיישי' שמא מת ובטל שליחותו וכן הרבה שנוי שם הרי שאפי' שהניחו חולה ונשתהא השלי' זמן רב מעמידין אותו בחזקת קיים וא"כ בנ"ד נמי אית לן לאוקומה אשה זו בחזקת חיים כל מה שנוכל ולומר השתא הוא דמייתא והיינו יום שנכתב הכתב ולא קודם ואין לומר דלא אמרינן אוקי אחזקתה ואימא השתא כו' אלא היכא שהחזקה היא בעצמה מחייבת הדין ההוא השתא כמו מעיקרא כמו שאנו אומרים בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וגם השתא לא תוציא אותה מחזקת אותו איסור אדם ספקא בטל וכו' נוקים בחזקת טמא כמו שהיה מקוד' אבל אשה זאת אף כשאומר שהיא בחזקת חיים אותה החזקה אינה מחייבת אבלות שאין מתאבלי' על החיי' שהרי לא מצית למימר הכי שהרי אין אני אומר שתועיל החזקה רק לומר דהשתא היא מתה ואם אתה תרצה להכחיש זה ולומר לא אלא מקודם זה מתה א"כ אתה מכחיש החזקה וא"כ אחר שנמשך מטעם החזקה לומר השתא הוא דמתה האבילות ממילא חיילא ולע"ד אע"פ שאין צריך להביא ראיה יכולין אנו לומר שיש ראיה לדבר מהא דאמרי' בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנים לאחר שחיטה ומבעיא לן לא בדק מאי ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' ינאי אמר טרפה ואסורה באכילה במתניתא תנא נבלה ומטמאה במשא במאי קא מפלגי בדרב הונא דאמר בהמה בחייה כו' עד מר סבר בחזק' איסור קאמרינן דקיימא והשתא מיתה היא ומר סבר בחזקת איסור אמרינ' בחזקת טומאה לא אמרינן וכתבו התוס' וז"ל ואסורה באכילה משום דרובן פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשותה נבלה הרי לך דלתנא דמתניתא דמהני החזקה הראשונה להעמידה השתא בענין שלא היה לה בזמן החזקה וע"כ לא פליג ר' ינאי אלא התם דאיכא טעמא משום דרוב פעמים כמו שפי' התוס' הא לאו הכי הוה אמרינן דמהני ליה החזקה הראשונה לאוקמי השתא בחזקת נבלה ואי ס"ד דאין לומר השתא הוא דאיתרע אלא כשהחזקה הראשונה היה מחיים היא בעצמה אותו הענין שאני רוצה ליתן לה עכשיו למה הוצרכו התוס' לומר טעמא דרובא לימא משום דבשום דוכתא לא אמרינן הכי אלא דודאי אחר שהחזקה מחייב דבר מה אע"פ שהיא בעצמה לא היה לה דין זה קודם לכן אית לן למימר הכי אי לא מטעם דרובא כדפירשו התוס' ועוד התם אפי תימא בהמה בחייה בחזקת כו' עכ"ז אינו מחייב בהכרח הנבלה אפי' במה שאנו רואים עתה לפי שאפשר שנשחטה אפי' שהיה הדבר שקול אבל בנידן דידן שפועל המיתה מחייב האבלות וענין החזקה מחייב לנו לומר השתא הוא דמת' אית לן למימר הכי לכ"ע כנ"ל ולהיות רצה המשיב להשיב על דברי מההיא דמקוה שנמצא חסר והתוס' הקשו בגמ' חולין מהאי מתניתין לההיא ראיה שמביא בגמ' לדאזלינן בתר חזקה מדאמר קרא ויצא הכהן וכו' הנ"ל וז"ל ומיהו קשה דהך מלתא דמיא למקוה שנמדד' ונמצא חסר דשבקינן לחזקת נגע ואזלינן בתר גברא דאוקי בחזקת טהרה והניחו הדבר בתימה ולי הדיוט היה נראה שאפשר לחלק דאע"ג דאזלינן בתר חזקה בין לקולא בין לחומרא מ"מ היכא דאיכא תרי חזקי מכל א' נמשך קולא מצד וחומרא מצד ראוי להלך בתר חזקה שנמשך ממנה חומרא תכף ומיד ולא בתר חזקה שנמשך ממנה מיד קולא כמו גבי מקוה שאם היינו מעמידים האדם בחזקתו הוי חומרא לכאורה אע"פ שאפש' ימשך מזה קולא לשרוף תרומה אבל בנגע הדבר להפך שאם אנו מחזקים האדם בחזקתו לטהרה הרי אנו מקלים מיד כנ"ל אבל הרא"ש ז"ל בתוס' שלו תרץ דשאני מקוה דאיכא למימר חסר ואתאי חסר ואתאי אבל בהסגר אפי' שחסר אח"כ כיון דבשעת הסגר היה שיעור טמא הבית כל ז' מ"מ לא שייך לנדון שלנו ללמוד מהסגר ולא ממקוה דבשלמא התם איכא טעמא כדפי' הרא"ש ז"ל עוד דאינו דומה לנדון שלנו דהתם יש לנו לומר אדם זה ספק טבל ונטהר מטומאתו ספק לא טבל ועדיין עומד בטומאתו העמד אותו בחזקתו ואימא לא טבל אבל בנדון שלנו מה היה הטעם שאנו באים לומר שאנשים אלה בחזקת שאינם אבלים עומדים לפי שאנו מעמידים אותה בחזקת חיים ואיך תסתור דבריך בשתאמר העמידם בחזקה שאינן אבלים לפי שיש זמן רב שמתה והרי דברים אלו סותרי' החזקה שמצדה אתה בא להעמיד אותם בחזקת אבלי' בשלמא אם היינו יכולי' לומר אנשים אלו בחזקת שאינם אבלים לפי שאחותם היא בחיים עדנה ועכשיו ספק מתה ספק לא מתה העמידנה על חזקתה ואימא לא מתה אין להם אבלות ניחא אבל השתא דא"א למימר הכי חזקת חיים היה חזקה ואין חזקה אחרת עומדת כנגדה וחייבים להתאבל גם אין להביא ראיה משום דרובא ק"ל דעדיפא מחזקה כן כתבו התוס' בפי' בסוגיי' דפ"ק דחולין דאמרי' התם מנא הא מלתא דאמור רבנן זיל בתר רובא וכתבו התוס' וז"ל ואם תאמר כיון דאמרינן זיל בתר חזקה כ"ש בתר רובא וכו' ע"ש ומצינו דאמר שמואל הלכה כר"ע אפי' כנגד רבים א"כ נראה דלא אזלינן בתר רובא וכן כתבו התוס' שם בדבור וז"ל ועוד דבלאו הכי יש להקל באבלו' דק"ל כדברי המקל באבל והיינו בתינוק שמת ביום שלשים לא אמרינן זיל בתר רובא והתאבל עליו משום דאזלינן באבלות להקל א"כ גם בתר חזקה לא אזלינן כבר השבתי דאין לנו לדמות ולהשוות כל הדברים דלאו בכל ענין לא אזלינן בתר רובא דדוקא לענין פלוגתא דרבוותא סמכינן באבלות אפי' לדעת יחיד כמו שמצינו לפעמים שהאמוראים פסקו הלכה כדעת יחיד ואפי' זה כתבו התוס' דלא אמרינן הכי כי אם בפלוגתא דתנאי וא"כ לא ילפינן מינה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר אני אומר שכתבו הפוסק' שאין להקל בעיגונא דאיתתא אלא במקום שהקלו חכמים
ועוד שאנו רואים בפי' שאנו הולכים אחר הרוב אפי' בדבר שאין השכל מחייב כך כמ"ש במרדכי וז"ל מעשה באשה א' שהיתה רחוקה מבעלה ד' ימים ובאו יהודים ואמרו לה הנחנו אישך גוסס ונשאל לר' מאיר ואמר לה להתאבל והביא ראיה מהא דאמרינן פר' כל הגט אבל הניחו גוסס לא דרוב גוססין למיתה ולמד מה"רם מהתם להחמיר לענין אבלות שחייבים להתאבל מטע' שרוב הגוסס אינם חיים ג' או ד' ימים וזה לא הוזכר בגמ' כ"ש אנן דאית לן למילף מהאי דאמרינן בפירוש בגמרא בהמה בחייה כו' וקבלו עליהם כל הפוסקים ז"ל חזקה זו של חזקת חיים לחזק' אלימתא לאסור ולהתיר אפי' בדבר ערוה ואיך נקום אנן ונימא להקל מטעם דאימר שמא יש זמן רב ולא נתאבל כי זה דבר סותר החזקה גם אין לומר דרוב גוססין כו' דמיעוטא דגוססין דחיי הוי מיעוטא דלא שכיחא שהרי נראה בפירוש הפך זה ממש שהרי בשבועת העדות אמרינן מהו דתימא רוב גוססין למיתה קמ"ל וכתבו התוס' וז"ל אין לפרש קמ"ל דאין רוב גוססין דהא אמרינן פ' כל הגט בהדיא דרובן למיתה ואיך היה עולה בדעת לפרש קמ"ל דאין רוב גוססין למיתה אי אפי' מיעוטא לא שכיחא ועוד מה היו צריכין התוס' להביא ראיה לשרוב גוססין למיתה מפ' כל הגט אם המציאות מוחש שאפי' המיעוט לא שכיח אלא ודאי שמיעוט גוססין חיים שכיח וכן משמע נמי בתוס' פ' החולץ שכתבו וז"ל ואומר ר"י דחיישינן למיעוט מצוי כזה כמו במים שאין להם סוף ואשתו אסורה וגוסס שאין מעידין עליו להשיא את אשתו אע"פ שרוב גוססים למיתה הרי משמע בפי' דמיעוטא דגוססין שחיים הוי מיעוטא דשכיח ועכ"ז פסק מהר"ם ז"ל לאשה הנז' להתאבל וכ"ש בהיות אחר ד' ימי' שהוא דבר תמיה מי הגיד למהר"ם שאין חיים רק ג' או ד' ימים ואנן יש לנו שלחן ערוך ומוכן לפנינו שאשה זאת לכל דיני התורה היה לנו להחזיקה בחזק' חיים עד שיודע לנו מיתתה ויש לנו ראיה מבוררת שיש לנו לומר השתא הוא דמתה א"כ איך נבקש תואנות כדי לילך בתר איפכא ובפרט שיש מחלוקת אפי' בשמועה רחוקה בגמ' דתניא פ' אלו מגלחין ת"ר שמוע' קרובה וכו' ורחוק' אינה נוהג' אלא יום א' וכו' וחכמי' אומר א' שמועה רחוקה וא' שמוע' קרובה נוהג' ז' ול' ופסק רבא בר בר חנא ואמ' משמיה דר"י כל מקום שאת' מוצא יחיד מקל ורבים מחמירים הלכה כדברי המחמירים חוץ מזו שאע"פ שר' עקיבא מקל וחכמים מחמירין הלכה כדברי ר' עקיבא ולא די לנו החדוש הגדול הזה אלא שנחדש אנחנו עוד שאפי' בענין כזה פליגי מה שהסברא והשכל מחייב להפך שהוא שכל מה שנוכל לקרב הסברות ולמעט המחלוקת ממעטינן ע"כ נ"ל כי חייבים להתאבל הגם כי לא היה נראה בעיני כ"כ רחוק שלא להתאבל מטעם שלא היה בנדון זה רק עד א' וע"י כתב וכתב בטי"ד סי' שצ"ז שהר"מ מרוטנבורק ז"ל היה מפקפק והיה תמיה איך נהגו העולם להתאבל ע"פ ע"א א"כ מזה הטעם היה אפשר להקל אלא שמכל מקום אני אומר שגם בזה אין לסמוך כ"כ אחר שהרמ"בן ז"ל כתב שמתאבלים ע"פ עד אחד ועד מפי עד וגוי מל"ת וכן בהגה מימונית פ"ז דהלכות אבלות להתאבל על פיהם וכו' וה"נ כיון דנאמן להתיר ערוה ולהגבות כתובה כ"ש לענין אבלות שמתאבל על פיו ולא פלוג בין אבלות אשה לאבלות דשאר ומהאי טעמא מתאבלין ע"פ גוי מסי' לפי תומו כו' עד ואף על גב דאמרינן פ' הגוזל בתרא אין מסיח לפי תומו כשר אלא לעדות אשה בלבד י"ל היינו דוקא להקל אבל להחמיר נאמן מטעמא דפי' ע"כ עם שהאריך יותר מ"מ שמעינן מהא שמתאבלין אפי' ע"פ גוי מל"ת ושמעינן עוד שאפי' שאין עדותו מועיל בדבר אחר מועיל להתאבל נ"מ שאין לאדם למלאת פיו ולומר בכל דבר אבלות להקל ע"כ. כ"ש שמכח הסברא עם היות יש דברים שאנו רואים דאמרינן באבלות להקל כמו בולד שמת ביום ל' דאמרי' יום ל' כלפני ל' ולא סמכינן ארובא דרוב היולדות יולדות לט' משום דשאני התם דאותו הולד לא היה לו שום חזקה בשהיה ראוי להתאבל עליו אם ימות אמנם ברוב גוססין שהאיש הזה חל עליו שם ראוי להתאבל עליו במיתתו מחמירים ונקטינן טעמא דרוב לחומרא ובפרט שעם היות הדבר של אבלות קל חזר להיות חמור בשכל יום ויום מהז' עובר על דברי חכם ומ"ש הלכה כדברי המקל באבל פי' התוס' בשם ר"י בריש פ"ק דכתובות בסוגיא דמת אביו של חתן או אמה של כלה דלא אמרינן הכי אלא בתנאי אבל באמוראי לא וכ"ש בפוסקים ז"ל דלא אמרינן הכי הנלע"ד כתבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |