שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קצג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
על הפרש שנפל בין חכמי צפת תו"בב על ענין כלאי הכר' כי המנהג שם לאכול הירקות הנמכרות בשוק ואינ' מדקדקין לדרוש ולחקור אם הם ממקום שנזרע תחת הכרם או בכרם עצמו ויש חכמים אנשי מעשה עתה מחדש מחמירי' על עצמ' ואינם קונים ירק אלא אחר החקיר' הנז' וחכמי העיר היושבים שם ראשונה מוחים בידם באומרם שמוציאין לע"ז על הראשונים ועוד שבאים לידי מחלוק' והובא לידי מה שכתבו על ענין זה שני חכמים מן הראשונים ומ"ש החכם הש' המחמיר בענין הנז' ועוד דברים אחרים נמשכו ביניהם לענין תרומו' ומעשרות וענין שנת השמיטה ואמינא הואיל ואתא לידי בעינא למימר בה מילתא וזה החלי בס"ד. ראיתי כתב א' מן החכמים טעם לקיום המנהג וז"ל לא מיקרי כלאי הכרם אלא א"כ זורע שני מיני תבואה או שני מיני זרעים עם חרצן במפולת יד כו' עד והרמ"ה כתב דמודה ר' יאשיהו דזורע אפי' בחד מינא בין הגפנים בארץ ישראל שהוא אסור אבל בח"ל שרי אבל הזורע שני מינין בין הגפנים גזרו בו רבנן אפי' בחוצה לארץ ולא נהירא לא"א הרא"ש אלא אפי' איסור ליכא אלא בזרוע שלשתן ביחד וירא' מדבריו דאף בארץ ישראל קאמר רבי יאשיהו שאינו נקרא כלאי הכרם אלא בזורע שלשתן יחד. והאמת נר' לי דאם אין טענה אחרת אלא זו אינה טענה לסמוך עליה ואפילו שאין ספק שגדול כבוד הרא"ש מ"מ דבר תמוה מאד לסמוך ע"ז במקום שהרמב"ם גדול כבודו ביתר שאת וכ"ש בהיות בא"י אשר שם נוהגים ליסמך על דבריו יותר ממעל דברי הרא"ש ומ"ש הכותב לסייע עצמו בטענה הנז' שהרא"ש הוא רב שלנו החשכנזים האמת שנר' בעיני כפי מה שראיתי מרבותי כי בהיות הרא"ש בכף א' ופוסק אחר כנגדו אנו עושים מעשה כדעת הרא"ש אבל אם יש אחרים כנגדו כמו הרש"בא והרמ"בן אינו כן ולדעתי שטענה זו בטלה מעצמה ואין להעלותה על ספר גם הטעם שכתב החכם השני משום דהוי ספק ספקא שיש גנות שאין בהם כרם ובגנה שיש בה כרם יש ירק מתגדל במקום שאין בו כרם נמצא א"כ שכל ירק שנמכר בשוק ספק מגנה שיש בו כרם ספק מגנה שאין בו כרם ואת"ל שהיא מגנה שיש בה כרם ספק אם הוא ממקום רחוק מן הכרם. גם זה אינו נר' בעיני שיהיה זה טעם מספיק אע"פי שנר' בעיני שיש לזה קצת סמך מדברי הר"ן שכתב בחידושיו על הרי"ף פ"ק דקדושין מתניתין הכי פירושה ספק ערלה בא"י חסור כגון שיש בתוך הגן נטיעות של ערלה ונטיעות מותרות ופירות נמכרו' חוצ' לו בפתח הגן דומי' דסיפ' דמתני' גבי כלאי' כר' הנטו' ירק כו' וקאמר דבארץ ישראל אסו' דכיון שעל פתח הגן הם נמכרי' מוכח' מלת' דפירו' הגן הם וליכ' אלא חד ספקא ע"כ. משמע דמפני שנמכרים בפתח הגן ליכא אלא חד ספק הא אי הוה רחוק איכא תרי ספיקי מ"מ סוף סוף נר' בעיני דלא הוי אלא חד ספק ספק אם אלו הירקות נזרעו בכרם ספק לא נזרעו בכרם ואין אתה יכול להפך ולומר ואת"ל כו' עוד אני אומר שאיני רואה מקום לספ' בדברי הרמב"ם כי הדבר ברור כדבריו שמה שצריך חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אינו אלא כדי ללקות מחמת פועל הזריעה וכמו שדרשו לא תזרע כרמך כלאים כו' אבל באכילה אסור מן התורה אפילו מין א' עם חרצן וכבר הוכיח כן מהררי"ק אלא שהניח לשון שכתב בהלכות מאכלות אסורות פ' עשירי ולא כתבו בשלימות וז"ל הרמב"ם שם. כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה ומיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורים באכילה ובהנייה שנאמר פן תקדש כו' עד והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מין הירק בין מין הענבי' לוקה מן התורה ע"כ הרי שהתחיל לפר' כלאי הכרם כיצד וסיים בין שנטע הגפן בתוך הירק ועל הכל חתם ודאוכל כזית כו' לכן איני מצייר שיהיה אפשר להכחיש זה וסמ"ג סי' תר"פ קיים כל מה שאמרנו יעו"ש ע"כ מה שהפכתי בזכות המחמירים ולדון איסור בירק הנמכר בשוק עתה אני אומר הצד והמקום שיש להקל. התוס' כתבו בפ' שני דמנחות וז"ל היינו דלא כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכמה סתם משניות דלא כותיה אע"ג דקי"ל כותיה כדאיתא בברכות ובחולין פ' ראשית הגז עוד בפ"ק דקדושין כתבו וז"ל ונר' דהלכה כרב יאשיה דאע"ג דאשכחן כמה משניות דלא כותיה מ"מ קי"ל כותיה כדאמרינן בפ' מי שמתו כו' עד מותר לזרוע תחת הכרם וגם מותר לזרוע כלאי זרעים בחוצה לארץ ע"כ ונר' לעניות דעתי שכמו שדברי הרמב"ם ברורים לחומרא כך דברי התוס' ברורים להקל וכמו שבחוצה לארץ כלאי זרעים מותרים לגמרי אליבא דכולי עלמא כך כלאי הכרם מותרים לדעת ר"י בארץ ישראל כל שלא זרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יר וזה נר' מוכרח שאם לא כן אלא דסבר ר"י שיש איסור במין א' עם חרצן הוה מצי לאוקומי כל הני משניות כרבי יאשיה אלא ודאי דלרעת ר"י רבי יאשיה מתיר אפי' בארץ ישראל לזרוע תחת הכרם וכן נר' בהדיא מס"מג שכתב וז"ל פי' הרב משה וכן הרב רבי אליעזר ממיץ דכי בעי רבי יאשיא ג' מינין זהו לחייב את הזורע מלקות אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה דמסתמא לא פליג רבי יאשיה על כמה משניות כו' עד ובשם ר"י פ' דכל אלו דלא כרבי יאשיה וא"כ נר' דצדקו דברי הטור שאביו ז"ל סבירא ליה דאפי' בארץ ישראל כל שלא יש חטה ושעורה וחרצן במפולת יד אפי' איסורא ליכא דמסתמא בתר רבותינו בעלי התוס' גריר הרא"ש וכן נר' בעיני מסכים לזה הגהה מימונית ס' י' מהלכות מאכלו' אסורות וז"ל השיב ר"י על ישראל שקנ' כרם וגדל בתוכו כרם ותבואה יחד שהכל מותר באכילה ואפי' לזרוע לכתחלה שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד כרבי יאשיה דנהוג כתלתא סבי וכן מוכח כו' עד עכ"ל יעקב קושן ע"כ הרי שכתב שמותר לכתחלה לזרוע מין אחד בגפנים משום דהלכה כרבי יאשיה ואע"ג שאפשר יאמר האומר דשמא הגהה זו מיירי בחוצה לארץ מ"מ נר' דאינו כן ודאי דאי הכי למה כתב אינו חייב כו' הא בחוצה לארץ ליכא שום חיוב כלל אפי' בשלשתן אלא איסור' דרבנן אלא ודאי דבארץ ישראל מיירי ומעתה מצאנו ספק ספקא כיון שהטור והרא"ש ואחרים ג"כ ס"ל דבא"י ליכא איסור אלא בשלשתן יחד אית לנו לומ' ספק הלכה כהרמ"בם שהחמיר או ספק כדברי הטור והנמשכים לדעתו שמקלים ואם תמצא לומר דהלכה כהרמ"בם ספק זה הירק הוא מגן שנזרע במקום הכרם או שמא ממקום שאין בו כרם וגם הוא מתהפך שאת"ל נזרע ממקום כרם ספק אי הלכה כהרמ"בם או כדברי המקלים: עוד ראיתי בחדושי הרש"בא שלהי פ' אותו ואת בנו וז"ל ואיכא דרמו הא דאמרינן במס' מנחות פ' הקומץ זוטא מעשה באחד שזרע כרמו של חברו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו הזרעים והתירו הגפנים ומפרשי לה משום דלא אסרה תורה אלא קנבוס ולוף אבל שאר מינים שאינם גדלים ואינם עושים ערבוביא אינם אוסרים בזרוע ובא ובתוס' מדאורייתא אלא מדרבנן ע"כ ואחרים תירצו דהתם שאר מינים קאמר כגון מיני זרעים שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף אבל תבואה וחמשה מינים ודאי דבר תורה הם בין בזרוע מעיקרו ובין בזרוע ובא כו' עד מה שאין כן בזרעוני גנה דבין הגפנים אינם עושים ערבוביא וכלאים כלל ע"כ עוד הביא סברת הראב"ד דלענין איסור כלאי הכרם וקנבוס ולוף וחרצן אע"פ שלא נזרעו במפולת יד אסורים אבל לענין מלקות בעינן תרי מיני בכרם הא קמן דבנ"ד ודאי זרוע ובא הוי לכל אלו הפרושים ליכא איסור אלא דרבנן דמדאורייתא בזרוע ובא ליכא איסורא אלא בקנבוס ולוף נמצא דלדעת כל הני רבוותא הירקות הנמכרות בשוק אפי' הוו ודאי שנזרע בכרם אינם אסורים אלא דרבנן והוי ספק דרבנן וספק דרבנן לקולא. עוד לרווחא דמלתא אני אומר זכות על המקלי' שהרי כת' הרמ"בם בהלכות תרומות סוף פ' א' וז"ל התרומה בזמן הזה אפי' במקו' שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריה' כו' עד וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה ע"כ ולפום ריהטא היה קשה תרומה ומעשרות תלויים בארץ כלאי הכרם תלוים בארץ דכתיב לא תזרע כרמך א"כ מאי שנא כלאים מתרומ' שתרו' אינה נוהגת מן התורה בא"י אלא דרבנן וכלאי הכרם מדאורייתא ולדעת הרמב"ם ז"ל קל להבין התירוץ משום דתרומה ומעשרות לדעתו הוא כמו חלה שתלויה בביאת גבולכם אבל כלאים אינו כן אך אמנם הריב"ה ז"ל בי"ד סי' של"ב על דין תרומה כתב וז"ל כתב הרמב"ם שאינו אלא מדרבנן שאפי' בימי עזרא לא היה מדאורייתא כו' עד ומ"מ איכא מאן דאמר דהאידנא אינו אלא מדרבנן שבטלה קדושת הארץ ע"כ נמצא כפי טעם זה שכלאי הכר' וכלאי זרעים שוו לתרומה ומעשר שאינ' נוהגי' אלא מדרבנן. הרי לך ספק ספק' אחרת ספק אלו הירקו' נזרעו בכרם ספק לא ואת"ל נזרעו בכר' ספק בטלה קדושת הארץ ספק לא בטלה ואת"ל לא בטלה ספ' לא נזרעו בכרם מ"מ על הרוב הוי ספק' דרבנן לדעת האומר שבטלה קדוש' הארץ. והתוס' בכ' הערל כתב ר"י שמה שלא בטלה קדושת האר' דוקא קדוש' מחיצת אבל קדושת הארץ לענין תרומה ומעשר בטלה גם בפ' ב' דמסכת שבועות כתבו התו' וז"ל וי"ל דקדושת הארץ לגבי תרומה ומעשר בטלה והכא מיירי בקדוש' מחיצה דאיפשר דלא בטלה א"כ מצאנו פעם ופעמים כדאים לסמוך עליהם המקלים. כ"ז כתבתי וטרחתי למצא זכות למנהג שנוהגים להקל והוצרכתי לכך בהנחה שרוב הירקות נזרעות במקום שיש כרם אך אמנם בעיני דבר קשה לכי שבמקומנו לא ראינו כך אלא שרוב הירקות רובא דרובא אינם נזרעים במקום שיש כרם ואם היה כן שם כמו במקומנו לא היינו צריכים לבקש טעם למקלים יותר מזה שהדין פשוט שאעפ"י שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כיון שאין הישראל לוקח הירק ממקום קביעותו אלא חוצה לו מותר ואעפ"י שאכשר לומר שגם בזה מחמיר הרמב"ם ז"ל עתה כמ"ש כ"ח מה' איסורי מאכלות שזה דין תורה אבל עתה כבר אסרו חכמים כל הבשר הנמצא בין בשוק כו' מ"מ הריב"ה בי"ד כתב וז"ל תשעה חנויות מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה ולקח ואינו יודע מאי זה מהם לקח אסור כו' עד וכתב הרשב"א מצא בשר ביד גוי אעפ"י שהדבר ידוע שאין לוקחין בשר אלא מאותן מקולין והוא אינו יודע מאי זה לקח מות' דלאחר שפירש נולד הספק ורוב המפרשי' כן דעתם כמ"ש הרב המ"מ ז"ל ואפשר שהרמב"ם ג"כ יודה בנ"ד דיש לחלק בין בשר לשאר איסורין ואעפ"י שנר' שאם היה הדבר כמו שאני אומר לא היו צריכים החכמים לבקש טענות מ"מ כתבתי זה לפי שעינינו רואו' במקום הזה שאינו נמצא זריעת ירקות לא תחת הגפן ולא בתוך הכרם ולא אפי' סמוך ע"כ מלאני לבי לכתוב אלו השתי שורות ע"כ מה שראיתי לכתוב בענין הדין ועתה אני בא להשיב על מ"ש הח' הש' ז"ל שאין לחוש על מנהג כזה שהוא נגד הדין נר' בעיני שלא צדק בזה שאין להרהר אחר המנהג כי גדול כחו שהרי מהרר"י קולון שרש ט' כתב ואין לנו לשנות המנהגות שנהגו אבותינו הקדמונים חסידים ואנשי מעשה ועל כיוצא בזה אמרו הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם ועוד הוכיח שם שאפי' מנהג שהוא נגד התורה אין דוחין אותו כמו שמעשי' בכל יום שדוחין כבוד הכהנים כדי לקיים מנהג שהיו נוהגים כשהיו מתענים והכהן לא היה מתענה יצא כהן מבית הכנסת יע"ש ועוד הביא ראיה בשרש נ"ד ואמר הרי דאפי' יבא אליהו ז"ל אין שומעין לשנות המנהג שנהגו העם מפורסם כו' עד שכתב ואיך יתכן מנהג קבוע תדיר כזה שיכול הטעות לעשות נגד כל חכמי הדור אלא שודאי שגם בימי בעל העיטור היו חכמי הדור חולקים עליו ע"כ הנה עינינו רואות שמ"ש כן עצמו מהררי"ק לומר דבר שלא ראה בחוש הראות מכח המנהג עוד יש לי ראיה שיש לחפש ולבקש טעם לקיים המנהג שהרי כתבו התוס' ריש פ' במה טומנין וז"ל יש תימא איך אנו מטמינין על כירו' שלנו שקורין אשטרא ואע"פי שגורפין אותו הוא מוציא הבל כמו גפת של זתים ובקשו טעמים שונים לקיים המנהג י"ש: עוד ראה מ"ש המרדכי ריש פ' קמא דגיטין וז"ל פסק בסכר התרומה דאין לזיין בגט אותיות של שטענז גץ כמו שעושים בספר כי אין לשנות המנהג פן יוציאו לעז על גיטין הראשונים הרי לך כמה ראיות שאין ראוי להרהר על המנהג בשום צד אפי' שנר' שהוא כנגד הדין שהרי מן הדין היה ראוי לזיין הגט כמו ס"ת וכמו שאנו נזהרים שיהיה מוקף גויל ושאר דקדוקים ועכ"ז אין אנו חוששין לזיין כדי שלא להוציא לעז על הראשונים ע"כ גם על מה שעשו החכמים י"צו שהכריזו בנדוי וחרם לאותם המחמירים על עצמם ואינם רוצים לאכול ירקות אלא אחר החקירה מאיזה מקום הם לא ישרה נפשי בזה ובודאי בעיני נרא' שעשו שלא כהוגן והפריזו על המדה וכי מפני שדבר פלוני מותר וירצה א' או רבים להחמיר על עצמם יכופו אותם או יגנו אותם על כך הא ודאי דבר כזה אין לו שחד שהרי אמרו בברכות פ' היה קורא חתן פטור מקריאת שמע ורש"בג היה קורא וגם אמרו חתן הרוצה לקרות קורא וכן הלכה אע"ג דרש"בג פליג ע"ז מ"מ לדעת אלו החכמים היה ראוי למחות בחתן שרוצה לקרות ק"ש עוד כתב הרמ"בם הלכות ט"ב וז"ל בט' באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה אבל חסידים הראשונים כו' עד ומימינו לא אכלנו בט"ב תבשיל אפי' של עדשים אלא א"כ היה בשבת וכפי דברי חכמי צפת י"א היה ראוי לגעור בנוהגים זה כיון שכל העולם יודעים שאין הדין כן עוד בהלכות י"ה כתב הטור כי חסידי' ואנשי מעשה באשכנז יראי אלהים נוהגים לעשות שני ימי' ולפעמים היו מהם עשרה והיו מתפללים ככל סדר י"ה הרי שאפילו שדבר זה הפך מה שנהגו כל ישראל שכל ישראל אוכלים ושותים ואלו מתענים ולא עוד אלא שהם מתפללים תפלת כפור וא"עפ שהרא"ש מוחה בענין התפלה היינו לפי שאין היחידים רשאים לקבוע ברכה וכמו שמצינו בענין תענית על צרה שלא תבו' של הצבור שכתב אבי העזרי בשם אביו ובשם רבנו שמשון שהיו תמהים על מה סמכו הראשונים שמתפלל ש"צ ענינו בין גואל לרופא כשמתפללין על גזרה או צרה שלא תבא על הצבור וכן למה קורין ויחל דכיחידים דמו כדחזינן אפי' באנשי ננוה דחשיבי כיחידים לשאלת מטר והשתא ומה ברכה א' לצורך גדול כתבו אלו גאוני עול' שאין ראוי לעשות כן על א' כמה וכמה לשנות ולומר תפלת י"ה בימים שהם חול לכל ישראל ואע"ג שכתב הטור בענין עננו בין גואל לרופא שדעת אביו שיכולין לקבוע ברכה שרבים הם נוכל לומר דנ"ד דמי כמו שאלת מטר שמשנה ממטבע שטבעו חכמים שהם סדרו י"ח ברכות בכל השנה והם היו משני' ואומרים תפלת כפור גם תפלת מוסף היה שנוי גדול נגד תקנת חכמים ולכן היה מוחה הרא"ש בזה אבל בתענית באיסור כל מלאכה וסליחות ווידויים שזה מצד החומרא לא היה מוחה בזה בידם כ"ש שאין ראוי למחות במי שמחמיר על עצמו ולאסור לעצמו מה שמותר לאחרים וכ"ש וק"ו בדבר שהרמב"ם וחכמי' אחרים אוסרים באכילה ובהנייה ועוד תימה על עצמך כל מקום שאמרו חכמים המחמיר תבא עליו ברכה כפי דעתם היה ראוי לדעתם לומר להפך ח"ו וכי תימא א"כ מאי האי דאמרו חז"ל בפ' מקום שנהגו אל ישנה אדם מפני המחלוקת כבר כתב הרא"ש והביא לשונו ב"י בהלכות פסח בסי' תס"ח וז"ל משמע הא לא איפש' בלי מחלוקת היה לו לעשות מלאכה דגדול השלום ויש לו לעבור על מנהג מקומו כיון דלית ביה איסורא דאורייתא אלא שנהגו בו איסור להחמיר עליהם עכ"ל הרי שהטיל שני תנאים א' שאין בו איסור רק מנהג להחמיר לבד שנית שאי אפשר בלי מחלוקת הא חסר אחד מאלו לא אמרי' בזה לא ישנה בנ"ד כיון דאליב' דהרמב"ם ואחרי' איכא איסור איסור תורה מיקרי ואפי' על הספק וא"כ מי שירצה להחמיר על עצמו תבוא עליו ברכה ועוד אני אומר דלע"ד איפשר לומר שלא אמרו ישנה כן אלא על ההולך ממקום למקום ואפי' שדעתו להשתקע שם מ"מ בני העיר שהולך זה לשם מחדש מקפידים שנוהג הפך מנהגם אבל בן עיר שרוצה להחמיר על עצמו אין מקפידים בני עיר' במה שרואי' אותו מחמיר על עצמו בדברים שהם מקילים. וקצת נר' כן מן הלשון שאמרו ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושים ולא אמרו מקום שעושים אל ישנה אחד מבני העיר. כלל הדברים שאלו ואלו דברי אלוהים חיים וה' ישפות שלום להם ולנו הצעיר שמואל די מדינא:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |