שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קעח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ראובן היה לו דין עם שמעון מסך מעות שלקח ממנו ברבית בלתי ידיע' ראובן ואמר לברורי' שיוציאו המעו' מיד שמעון ושיעשה החצי קדש וכן עשו הברורים ואחר זמן תבעו' הברורי' המעות מראובן אשר הקדיש והשיב ראובן שנתנם להקדש במקום הראוי ובעת הראוי ומשום לזות שפתים נשבע שבועה חמורה איך נתנם קדש לה' במקו' הראוי ובעת הראוי והברורים שואלים ממנו שיתן בידם אחרים במקומם כיון שנתנם שלא מדעתם בעיר אחרת כפי מחשבת' וראובן משיב להם שממונו היה כיון שהתורה זכתו והוא הקדיש החצי שהרשות בידו לתתם במקום חפצו ובפרט שכונתו היתה כשהקדישם לתתם במקו' אשר ידבנו לבו הלא הוא המקום אשר נתנם אח"כ יורנו מורנו אם צריך ללכת אחר כונת הנודר וכיון שנתנם לקרוביו במקום הראוי ובעת הראוי נתונים נתונים הם להם ואין כא ביד הברורי' להכריחו לתת אחרים תחתם ואף שנתנם בעיר אחרת כיון שבשעה שהקדישם נתכון לכך או אם יש כח ביד הברורים הנז' לכופו ולהכריחו לתת אחרי' תחתם במקום שלבם חפץ וחפץ ה' ביד המורה יצלח.
תשובה
נר' שיש לעיין בענין זה ג' דברים א' צריך לידע תחלה אם חל ההקדש בענין זה או לא כיון דקימא לן אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ב' את"ל דחל' ההקדש צריך לראות אם הדין הוא עם הנודר לחלקם למי שירצה או עם הדין עם הברורים שרוצים לחלקם לעניי עירם כפי ראות עיניהם. ג' את"ל שהדין עם הברורים עדין יש לספק ולומר דהיינו לכתחלה אבל בדיעבד לא כפינן לנודר לחזור וליתן כיון שהוא אומר שכבר נתנ' ונשבע על כך אין לכופו ע"ז יותר. לחלק הא' נראה ברור שהנודר היה חייב לקיים נדרו ואע"ג דנר' קצת מדברי המרדכי שהיה פטור שכתב וז"ל ירושלמי רב הוה מפקד לשמעיה בדין כי אמינא לך הב דינר לפ' אי עתיר הוא תא ואמלי' בי ואי עני הוא לא תמליך בי כו' עד אבל אי עני הוא לא תתיעץ בי אלא תן לו כי איני יכול לחזור בי מפני שהוא נדר ודוקא שיש בידו בשעת הנדר כפי מה שנדר ליתן לצדקה אז הוי נדר ולא מצי הדר ביה אבל אין בידו כפי מה שנדר נראה שאין הנדר חל עליו ומצי לחזור ביה וראיה מפ' שור שנגח ד' וה' גבי ההוא דתקע כו' מדבריו היה נראה לומר דבנ"ד נמי כיון שלא היו המעות בשעה שנדר היה יכול לחזור בו:
אמנם נראה דהא ודאי ליתא שהרי התוס' ז"ל בההוא מעשה דפ' שור שנגח ד' וה' חלקו בין אמ' ניתבי' לעניים או ניתביה להקדש לאומ' לכשיבוא לידי אתנהו להקדש או לצדקה דאע"ג דכשאמר נתביה לעניים או להקדש יכול לחזור בו כשאמר לכשיבא לידי אקדישנו או אתננו לצדקה אינו יכול לחזור בו כי נתחייב מטעם נדר ולזה הסכימו הפוסקים ז"ל וכ"כ הטור בפשיטות בסי' רנ"ח י"ד וז"ל מקדיש או נודר דבר שאין בידו אינו כלום אבל אם אומר כשיבא לידי אקדישנו או אתננו לצדקה חייב להשלים דבריו להקדישו או ליתנו לצדקה כשיבא לידו אפי' האומר חוב לי ביד פ' יהיה לצדקה אם אמר כן בפני הגבאים ובפני בעל חוב זכה ע"כ ור"י חדש בזה דבר אחר ומתוך לשון הטור הנז' נראה דוקא כשהקדיש בפני הגבאים חל ההקדש אפי' שלא בלשון נדר אבל בפני אנשים אחרים צריך שיהיה בל' נדר ואז יתחייב המדיר לקיים דבריו ואי לא לא ומדברי ר"י נראה דאדם חשוב או טובי העיר חשיבי כגבאים והוו יד עניים וחל ההקדש מ"מ בין יהיה כן כדברי ר"י ז"ל ובין שלא נודה לדבריו בנ"ד איכא תרתי איכא נדר כיון שאמר אעשה החצי קדש דהוי כמו אקדישנו וחייב לקיים הנודר את נדרו. ויש עוד שאמר כן בפני הברורים ולדעת ר"י אפי' שאמר כן שלא בלשון נדר אלא כמקדיש ממש חל כיון שהוציא דבריו בפני הברורים ואפשר לפרש דברי המרדכי שאינם חולקים לדברי שאר הפוס' ולהיות כי בנ"ד לא נודע אם אמר כן בפני שמעון ובפני הברורים יחד לכן איני חושש אלא לטעם הא' שהוא פשוט ומוסכם שכל שאמר כשיבא לידי אקדישנו הוי נדר וחייב לקיים נדרו ודי בזה לחלק הא':
מעתה נבא לחלק הב' דנראה ודאי לכאורה שמחוייב היה זה ליתן ביד הגבאים או שיחלקם לעניי אותו העיר לפי ראות עיניהם וראיה לזה מהא דתני' במס' מגלה פ' בני העיר בה"ע שהלכו לעיר אחרת ופסקו להם צדקה נותנים וכשהם באים מביאין אותו עמהם ומפרנסין בה עניי עירם ע"כ ופר"שי ז"ל ופסקו להם צדקה נותנים להוציא עצמם מחשד כו' ומפרנסין בה עניי עירם ע"י גבאים שלהם ע"כ. הרי מכאן ראיה גמורה לנדון שלנו שהיה צריך איש זה לצאת מחשד ועוד שצריך לפרנס עניי עירו ולא שיוציאה הוא מעצמו אלא ע"י הגבאים שלהם וכ"ש כשהוא בעיר בעצמו ונדר ליתן צדקה סך כך שצריך שיהי' לעניי אותה העיר וע"פי גבאי אותה העיר ואין תקנה אחרת להוציאו מן החשד אפי' שישבע שכבר חלקם לצדקה ודמי זה לדין דמניקת שאסורה לינשא כל כ"ד חדשים אפי' תתן בנה למניקת אחרת ותשבע המינקת להניק אינו מועיל כמ"ש הפוסקים ז"ל ה"נ נראה דתקנה זו קבועה היא ואין לשנות מדבריהם כ"נל וכ"כ המרדכי בשם ר"מ והביאו ב"י בסי' רנ"ח. וז"ל נשאל לר"ם על א' שאמר אם אשחוק בקוביא אתן ה' זהובים לצדקה ועבר על נדרו ואומר ליתנם חוץ לעיר נ"ל דבר פשוט שיתנם לעירו ע"כ וא"כ אחר שהוכחנו למעלה שראובן חל עליו חובת הנדר ואמר אעשה החצי קדש היה חייב ליתן אותם לעניי עירו או להקדש עירו ע"י גבאי העיר כנז':
אמנם אחר שכבר אמר זה שנתנם למי שיראה בעיניו אע"ג דלכתחלה היה ראוי ליתנם לעניי עירו ע"י גבאי העיר כמ"ש מ"מ כבר יצא ידי נדרו שאמר אעשה החצי קדש דע"כ לא חיי' רבינו מאיר לההוא גברא שהיה רוצה ליתן הצדקה חוץ לעיר ועדיין לא נתן אבל זה שכבר נתן נל"עד שאפי' לדעת ר"מ אין מחייבין אותו לחזור וליתן והטעם שמצאתי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה והביאה ב"י י"ד בפי' הנז' אחר שכתב ששורת הדין האומר תנו מנה לעניי' אין במשמע אלא עניי עירו כתב וז"ל וע"כז לא ראיתי בא' ממקומותינו שנהגו כן כו' עד וכן ההקדשות שעושים סתם מחלקים לרצונם בין למקצתם בין לכלם בין לעניי עירם בין לעניי עיר אחרת לפי' נראה שכל המקדיש לא שיחלקו בשורת הדין הקדיש אלא כפי הנהוג בשכבר ראה שהקדישו המקדישים שלפניו עכ"ל. וקרוב לזה מאד כתב המרדכי והובא בסי' הנז' וז"ל ואע"ג דתניא האומר תנו ק"ק זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר כי כך מנהג שהרב' עשירים נפטרים בצרפת והיו נודרים לצדקה דבר גדול ולא היו נותנים לעניי אותה העיר אלא מחלקים לכאן ולכאן ע"כ וא"כ נראה דכ"ש בנ"ד דהשתא ומה התם דהוי צואת שכיב מרע סתם ושורת הדין היה נותן בבירור כפי דין התלמוד שינתן לעניי אותה העיר כיון שהנפטר לא בירר דבריו והיה הדין מחוייב לדונו על הסתם כדין התלמוד בנ"ד שהנודר בחיים ומברר דבריו שבשעה שהקדיש היתה כונתו ליתנם במקום אשר ידבנו לבו ואי אתה יכול להכחישו שודאי שהדין עמו וכ"ת לאו כל כמיניה דכיון דסתם נודר ע"ד עניי עירו נודר אינו נאמן לזה אני אומר שהיה אפשר לומר שאפי' בזמן התלמוד היה נאמן מגו דאי הוה בעי למתשיל על נדריה שכ"כ הרא"ש וז"ל בתשובה מה שקשה לך על פי' ר"י שפי' שנדר עמים יש לו התרה לא ידענא מאי קשה למר אפי' נדר להביא קרבן יכול להתיר נדרו כ"ש אי נדר לעניים שיכול להתיר נדרו ע"כ ונ"ד על הרוב הוי כמו נדר לעמים והיה יכול לישאל על נדרו וא"כ מגו דאי בעי אמר שנשאל על נדרו והתירו לו נאמן לומר שנתן וכ"ש כפי מה שכתבנו שבזמן הזה נשתנה דין התלמוד וע"פ המנהג מחלקים הצדקה לעמי חוץ לעיר אפי' במעות שהניח שכיב מרע סתם לצדקה ואע"ג שנתן טעם המרדכי שאז היו ישראל מרובים בעיר א' ועניים מרובים משא"כ עתה שישדאל דרים מועטים במקום אשר נותנים לעניים חוץ לעיר ולא נתברר בשאלותינו היכן אירע נדון זה לשנדע אם יש בה עניים מרובים או מעטים מ"מ הרשב"א לא חלק בזה כלל אלא סתם נראה שנשתנה דין התלמוד ע"פ המנהג ולע"א שנראה לי שאפי' היינו באים לדון דין זה כפי שורת דין התלמוד לינתן לעניי עיר הנודר וע"פי גבאי העיר אפי' הכי אין לחייב בנודר אלא להודיעו ולא לכוף אותו כלל וכמו שנר' ממ"ש הטור ח"מ סי' כ"ז בשם בה"ת ז"ל וז"ל וזהו כמו נודר שאם לא יחלל שבת יתן מנה לעניים שהוא מחייב לשמור את השבת וליתן מאה לעניים בקיום מצוה חייב באותו שנה אבל אין ב"ד מחייבין אותו וכן בכאן שהרי ר"ק יוצאה בדיינין הלוה והמלוה שוים ושניהם עוברים איסור וכ"כ אמר שאם יוציאו המכשלה הזאת מתחת ידם שיתן החצי לעניים א"כ אפי' היו המעו' עדין בידו לא היה עלינו לכופו רק להודיעו שמצוה מוטלת עליו לקיים נדרו ולא שב"ד מחייבים אותו ואחר שהוא אומר שכבר יצא ידי חובתו ונשבע ע"ז בדיעבד נר' לי דלכ"ע פשיטא ופשיטא שאין מחייבים אותו לחזור וליתן וכן הוא פטור ג"כ אפי' מידי שמי' אם האמ' כדבריו שחלק לעניי' ואין ראוי לחושדו ע"כ כיון שנשבע כי לא נחשדו ישר' ע"כ:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |