שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קעא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גם כי החכם הש' הפוסק לא הביא ראיה לדבריו להיות כפי האמת הדברים פשוטים מצד עצמם מ"מ נראה כי עכ"פ יש צורך קצת כי אע"פ שנמצא כתוב מי שנדר ע"מ שיחיו בניו ופיר' אם לא יחיו לא יתן אין לכופו ליתן כיון שכפל כו' כמו שהביא הב"י בי"ד סוף סי' רנ"ט מכל מקום עדיין היה אפשר לגמגם דדילמא שאני התם שעדיין לא חל שם הקדש על המעות ההם אבל בנ"ד שכבר חל שם הקדש עליו מאן לימא לן שיוצאין לחולין אבל יש להביא ראיה מהא דגרסינן פ' יש נוחלין אמר רבא אמר רב נחמן שור זה נתון לך במתנה ע"מ שתחזירהו לי הקדישו והחזירו הרי זה מוקדש וכו' עד אמר רב אשי חזינן אי אמר ליה ע"מ שתחזירהו לי מידי דחזי ליה קאמר ליה שיהא חזרתו לעצמו אבל אם הקדישו אין זו כי אם חזרה להקדש כן פי' הרשב"ם וכתבו זה הרמ"בם ז"ל פ"ג הלכו' זכיה ומתנה עוד כתב וז"ל הנותן מתנה ע"מ להחזיר הרי זו מתנה בין שהתנה להחזיר מיד בין שהתנה להאזירו לזמן קצוב או כל ימי חייו של פ' הרי זו מתנה בין במטלטלין בין בקרקע ואוכל פירות כל זמן המתנה וכו' וכן כתב הטור ז"ל ח"מ סי' רמ"א וז"ל הנותן מתנה ע"מ להחזיר בין מיד או לזמן קצוב או כל ימי חיי הנותן או כל ימי חיי המקבל הויא מתנה לזמן הקצוב הרי א"כ שהנותן מתנה ופי' בפי' רצון זמן נתינתו שבתשלום הזמן חוזר הדב' למקומו וא"כ בנ"ד שהקדי' לזמן קצוב ובתנאי כפול הדין פשוט בלי ספק שצריך שיחזרו אליו המעות והוא הקרן לזמן שלא יתמיד בישיבה הח' אשר בעדו הקדיש הכל כנז' בדברי הפוסק ובזה אין חילוק בין הקדש לשאר ממון וכ"ש שכבר כתבו המפ' ז"ל שכל ממון שהוקדש בזמן הזה דין הדיוט יש לו הלא הם הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל בתשו' והרא"ש ז"ל בתשו' כלל י"ג כתב וז"ל והאידנא כל הקדש שלנו חולין עוד כתב בתשו' אחר ז"ל אבל בהקדשות שמקדשין עתה לת"ת ולפרנסת' עניים כו' כלן הנאת הדיוט הן קרינן ביה אחיך ע"כ הרשב"א ז"ל הביא הב"י סס"י רנ"ט בשמו ז"ל דסתם הקדש לעניים דלא קנה ההקדש אלא בכתיבה ומסירה כדין ההדיוט. הר"ן עמוד י"ב כלל הדברים שדבר זה פשוט והאריכות בו מותר והדין עם הח' נר"ו שלא הטריח עצמו להאריך בראיות. ועוד בקש ממני השואל אגיד דעתי אם יש כח בידו לתבוע מן הפרנסים ומאותם שהמעות נמסרים בידם שיודיעוהו בכל זמן המקום אשר שם המעות אם לא ונראה בעיני שגם זה דבר פשוט ונמשך מן הדין הראשון שמאחר שהוא התנה בפי' שיהיה הקרן קיים לעולם ובהעד' התנאי הנז' מענין הישיבה צריך שיחזרו אליו המעות לעשו' מהם כרצונו כנז' בשטר א"כ פשיטא ודבר ברור הוא שהדין עמו לידע היכן הם המעות וביד מי נמסרים ואע"פ שהדבר פשוט מעצמו ראיתי להביא ראיה לדברי אעפ"י שלא האריך רק ברמיזה לבד כי ת"ל הספרים נמצאים וראיתי ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה הב"י בי"ד סס"י רנ"ט על קהל שהיו תובעים לדעת מן הפטרופוס שהניח הנפטר כמה הוא ההקדש ובמה הוא ופטר לאפטרופו' מטעם שכיון שהיה ביד האפטרופוס לחלק הצדקה לפי מה שיר' בעיניו לא לעניי העיר אם כן נמצא שממון זה אין לו תובעי' ובנ"ד הענין הוא להפך ממה שכתב שאדרבא הוא לא תלה הדבר בראות עיניהם אדרבא פירוש לתלמידי ישיבה החכם ולא לישיבה אחרת ולא למצוה אחרת וא"כ מחוייבים הם להודיע למקדיש מעותיו כמה הם ואע"ג דהתם כתב הרשב"א ז"ל אז היה באפשר ולא החליט הדין בחיוב מ"מ הדבר ברור דבנ"ד הדבר היא בחיוב גמור משום דהתם אפי' שהיה המקדיש מניח הנכסים לעניי העיר סתם לא היה שום זכות לקהל בהם כמו שכן דעתו ז"ל שאין ביד הקהל שום כח לשנות צדקה שהניח יחיד ופי' מה שיעשה ממנה אבל בנ"ד שהמקדיש בעצמו הוא התובע ויש לו זכות גדול באלו המעות הדבר ברור יותר מביעתא בכותחא שהדין מחייב שיודיעהו וגם מתשובת מהר"ם ז"ל שהביא המרדכי ז"ל פ' שבועת הדיינים על שני זקוקים שתובע שמעון מאת ראו' כו' יש ראיה דע"כ לא קאמר מהר"ם ז"ל אלא שאין צריך להחזירה ליד המקדיש אבל להודיע נר' שצרי' ואין בו ספק. ועוד התם ליכא אלא טובת הנאה למקדיש לבד אבל בנ"ד שהקרן קיים למקדיש כל מודה על האמת יורה יורה ידין ידין שהדין עם הנעלה הר"ר יוסף פינטיו י"א המקדיש שמחוייבים הממונים אשר בידם המעות להודיעו היכן המעות נכנסים וביד מי ומה נעשה מהם אחר שהטיל תנאי שרצונו שיהיה הקרן קיים לעולם עוד יש להביא ראיה ממ"ש הרא"ש ז"ל בפסקיו פ' הגוזל ומאכיל על מעשה דרב רפר' שכתב על מי שלוה מגוי א' ונתן המעות לשמעון שיתנם לגוי וכתב הרא"ש דכיון שעדין יש יד ללוה אחד באלו המעות זכות לא אסח דעתיה מינייהו ולא מפקר להו כלל אלא אדעתא ליתנם לגוי נתנם לו ואי לא נתנם לו יחזירם לראובן עכ"ל א"כ בנ"ד נמי כיון שעדיין יש לו למקדיש זכות בהם כ"ש שהדין נותן ליתנם ע"פ עצתו ודעתו גם לבסוף כתוב שבשום זמן לא יוציאם מהישיבה הנז' לא לתתם כו' כנז' בשטר משמע ודאי שכל שאר הדברים עדיין נשארו בידו כגון לראות ביד מי נמסרים המעות ולעיין שלא יוציאום אלא למצוה הנז' ולענין שיהיה האד' אשר יכנסו בידו המעות שיהיה אמוד ובטוח והדבר ברור והאריכות בו מותר כן נל"ע:
תשובה
אחרת על הנז"ל נלע"ד שאין זה צריך לפנים ובעיני פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין כח ביד הגזברים לשנות המעות הנז' לשום מצוה שהרי אפי' אם היה הקדש זה סתם לצדקה לפרנס בריוח שירויחו בו לת"ת וכמ"ש הרא"ש בתשובה והביאה הטור וז"ל ושכתב' שיש אומרים שיכולים לשנות מת"ת לצורך פשיטין שנותנים להגמון כו' עד הדין עמהם כיון שיש בו הצלת נפשות הוא קודם לכל הרי משמע בהדיא שמעות שמיוחדים לת"ת אין לשנותם רק להצלת נפשות שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וזו היא סברת הרא"ש שהוא המקל יותר והולך לשיטת ר"ת דרשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי כו' ולשנותם לדבר הרשות וא"ה במעות ת"ת הוצרך טעם הצלת נפשות הא לאו הכי אין לשנות וכ"ש ת"ת מחברים מקשיבים לרבם בפלפול הלכה אשר אמרו חז"ל שאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ואדרבא כתב הוא ז"ל תשוב' י"ד על אודות צדקות שמתנדבים לצורך ב"ה או לצורך בית עולמים יראה שבני העיר יכולים לשנותם לצורך ת"ת שהוא עלוי קדושה חמורה ואין לך דבר גדול במצות קדושת בית עולמים וא"ה ת"ת גדול וכ"ש וק"ו בנדון שלנו שלע"ד אפי' להצלת נפשות לבי נקפי אם היה אפשרי אחר אפילו רחוק מאוד שאין כח לשנות אחר שהוא פי' בהדיא שאין רצונו כי אם למצוה זאת ולא למצוה אחרת שנרא' שגל' דעתו שאין רצונו שישנו אות' המעות אפי' להצלת נפשות דאל"כ לא יהיה צריך לומר לישנא דולא למצוה אחרת ולרווחא דמלתא אני אומר שבנ"ד אפי' לא היה ענין ת"ת א"ה אין כח לגזברים לשנות לשום מצוה כי אם מדע' החכ' הש' כמהר"ר אברהם יצ"ו שהרי מי שנדר מעות אלו מוכח בהדיא דאדעתיה נדר ואמרינן בגמרא פ"ק דבתרא רב אשי אמר אנא אתנויי נמי לא צריכנא דכל דקא אתי אדעתא דידי אתי ולמן דבעינא יהיבנא ליה. וכן הביא הטור י"ד סי' רנ"ו וז"ל יש בעיר חבר פי' אדם גדול שהכל גובין על דעתו עד הרי זה יכול לשנות לכל מה שירצה הרי שאפי' הצדקה שבני העיר אין יכולים לשנות אותו ת"ח שנותנים המעות על דעתו יכול לשנות ואם כן כ"ש וק"ו שלא יוכלו לשנות בני העיר לעשות דבר שלא במצות החכם כיון שהנודרים כוונתם ודעתם למה שיעשה החכם הנז' וא"כ בנ"ד לא יהא אלא צדקה בעלמא שבא ליד הגזברים אדעתא שיחלק אותם הח' הנז' שאין כח ביד שום אדם בעולם לשנות אותה כי אם ע"י הח' הנז' וכ"ש וק"ו בנ"ד דהוי לת"ת ועוד לישיבה כמו שאמרתי שאין לך בעולם מצוה גדולה וצדקה כזו והכל היה בתנאי שהחכם הנז' יהיה המנהיג הוא הראש וידוע שאחר שהוא המנהיג הוא המחל' מעות והספק' התלמידים כפי ראות עיניו מי שראוי עשרה ומי שראוי ליטול ט"ו כו' ולע"ד האריכות בזה מותר וחושב אני שלא ימצא אדם טועה בדבר כזה ח"ו ואולי חשבתי והיה עולה בדעתי שימצא מנגד לסברא זאת הייתי מאריך ומביא סברות הפוסקים והחולקים הנמצאים בספרים אלא שהכל בעיני מותר גמור ובלי צורך. גם נראה בעיני שאין מי שיטעה לומר שאחר שהגזברים מוחזקים במעות אלו הרי הם נאמנים לומר אח"כ אמר לנו המקדיש שנעש' אנחנו כרצוננו שאחר שיש עדים שנתנו המעות ובאו ליד הגזברים להקדש ת"ת כנז' ואדעתא שיהא החכם הנז' הראש והמנהי' בחלוק מעות אלו כבר זכה בהם ולא היה למקדיש כח עליהם כלל. וגדול מזאת הביא המרדכי בשם מהר"ם ז"ל אשר הוא מגדולי הפוסקים האחרונים זכרונו לברכה ונשאל לר"ם על ב' זקוקים שתובע שמעון מראובן שנתנם לו להרויח בהם ולתת מהם כו"כ לשנה להזכיר נשמת זוגתו ותובעו עתה שיחזיר לו וראובן משיב לו שנתנם לו לחלק וגם קרן גם פרי לאשר יכשר בעיניו ואינו רוצה להחזיר והשיב דאם רוצה לחלקם אז אין צריך ראובן להחזירם כו' מוכח בהדיא מזאת התשובה שאחר שנתן המקדיש המעות ביד אחר אין כח יד המקדיש עוד בהם והרי הוא כזר בעלמא וכן מצאתי שהביא מהרי"ק ז"ל בשרש רע"א תשובה זו להוכיח ממנה שאין כח ליוריש להוציא מיד הקהל מה שהקדיש מורישו במה שאמר מוריש עצמו וכמו שיראה מי שירצה לעיין בספרו וכ"ש וק"ו בנדון שלנו שנשבע לעולם וכו' ואפי' לא היה הקדש אלא אדם שנתן מעות לפלוני כדי שהריוח והפירות יהיו לפלוני כל ימי חייו היעל' בדעת שפלוני שקבל המעות שיוכל להחזירם לנו בשום זמן והא ק"ל דהמזכ' מתנה ע"י אחר כיון שהחזיק הזוכה במטלטלים או בקרקע זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו ויד המקבל על העליונה אם רצה כו' כאשר נראה דין זה מן הגמרא בגיטין פ"ק ובפוסקים כלם אין צורך להארי' ואין לאומר שיאמר דה"מ למי שנתן לאדם ידוע אבל בנדון כזה שאמר להספקת כו' יכול היה הנותן לחזור כיון שאין ידוע הזוכה מי הוא כי זה אינו כי המקבל האמיתי במתנה הזו הוא הח' הנז' כי ההנאה האמיתית שלו היא כי מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם והעיקרית שבכל היא פלפול התלמידים ואחר שהוא המנהיג והמחלק ההספקה למי שיראה בעיניו הוא הזוכה במתנה זו והוא הנותנם למי שירצה ואין כח כלל לנותן לחזור ממה שנתן ולא נשאר בידו זכות במעות הנז' כל עוד שהח' הנז' יחזיק במעוזו וישיבתו וזה נ"ל פשוט אפי' במתנה בעלמא כיוצא בזה כ"ש וק"ו בהקדש ת"ת וישיבה גם שהיא שבוע' חמורה במפורסם וידוע ואיני מצייר ימצא אדם שיפקפק בזה וכל המפקפק בזה לע"ד עינו רעה בשל אחרים ומחמד ממון שאינו שלו וה' יודע כי לסב' היות הדבר פשוט כ"כ בעיני ושהאריכו' בו הוא מותר לא חששתי להאריך
ועל מה ששאל אם יועיל להם שיאמרו שקודם זה נדר להם המעות הנז' גם בזה נראה בעיני דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא דאין דבריהם מועילים להם כלל שהרי כתב הטור ח"מ סי' ע"ג ז"ל ואם יש מחלוקת ביניהם שהלוה אומר מחוב פלוני שפ' ערב בו נתתים לך ואתם ע"מ כן קבלתם והמלוה אומר מעולם לא נתרצתי לך לקבלם אלא מחוב פלוני כו' עד ואם ב' החובות יש לו עליהם שטרות אם לא פרעו בעדים נאמן המלוה במגו דלא היו דברים מעולם. הרי בהדיא דאם יש עדים שקבלם בשביל פ' או שהוא מודה כן אלא שעתה רוצה לומר שרוצה אותם בשביל החוב האחר דלאו כ"כ לומר כן ואע"ג דעבד לוה כו' וא"כ בנ"ד אפי' נאמר שאפשר שהאמת כדבריהם כן הוא שנדר להם כנז' א"ה אחר שהם מודים שאלו המעות לא קבלום בשביל כך וזה ברור הוא אחר שיש זמן רב שמעות הללו משתמשים לענין הנזכר ביד פרנסי הק"ק לצורך הישיבה הנז' שכ"כ ביד פרנסי ומנהיג הק"ק כדי שהפירות הללו יהיו לעולם קיימים לישיבה הנזכרת כו'. משמע בפירוש שבפני העדים נתנם ומסרם לכך והם קבלום דאלת"ה לא היה להם לכתוב שטר מזה אחר שהם לא קבלו אותם המעות בשבי' הישיבה אלא בודאי נראה שהאמת שהפרנסים קבלום לכך אלא שעתה תואנה הם מבקשים ונמלכו ולאו כל כמנייהו כלל כ"ש וק"ו כיון שהמקדיש לא נתנם אלא בשביל הישיב' אפי' שהם קבלו סתם אין כח להם לומר שהוא אמר כן כי הוא נתנם בשביל הישיב' ואנו לא קבלנו אותם אלא בשביל מה שקודם נדר לנו דאפי' בחוב אמרינן דיכול המלוה לומר כן אלא היכא שהוא טוען שהוא אמר לא אקבל' אלא בשביל חוב פ' אבל בסתם נראה בודאי דאחר שהלוה אמר בפירוש כשנתנם לו בשביל חוב פ' אני נותן לך והוא קבלם ושתק יש לנו לומר דאמאמר הלוה קא סמיך ואדעתא דהכי קבלם כמו שנראה מוכרח בסי' הנז' וכ"ש בנ"ד דמי הגיד שהוא חייב להם כלום אעפ"י שנדר להם אולי שאל על נדרו כמו שכתב בתשובה בהרא"ש ז"ל בשם ר"י דנדר לעניים יש לו התרה והרא"ש קיים דבריו ואמר דאפילו הקדיש קרבן דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט יכול להתיר נדרו וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תרנ"ו ואם כן אחר שזה נתן אלו המעות בפירוש לישיבה הנזכר בין שהיה חייב להם ובין שלא היה חייב ויש עדים שקבלום סתם אלא שהמקדיש פי' דבריו והם קבלו ושתקו פשוט הוא לע"ד שאין בהם כח וזכות במעות הנז' כלל אלא שהחכ' ראש הישיבה זכה בהם לפרנס בהם תלמידי ישיבתו אפי' בכל מקום שירצה לקבוע ישיבתו עם תלמידיו שהרי לא פריש ולא דקדק המקדיש ולא קפיר אלא שהמעות הללו לא יפזרו אותם בשו' דבר בעולם כי אם לישיבתו יהיה באי זה מקום שיהיה כמו שכתב בעד הישיבה מהח' הנז' עוד כתב כי רצונו שיהיה החכם הנז' ראש ומנהיג ישיבה כו' עוד כתב ובעוד יהיה הח' הנז' ראש ומנהיג ישיבה כו' ובשום דוכתא לא משתמיט לו' ישיבת ק"ק פ' מוכח בהדיא דאדוכתא לא קפיד כי אם אגברא לחוד והנה הוא המקום והמקום אתו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |