שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קסו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה מעשה שהיה כך היה כי כשנפטר החכם ראובן הניח בנים ובת א' פנויה וגדול האחים היה בנו הח' הש' שמעון ואביהם הנז' לא היה לו רק מה שהיה מרויח מפרס שהיו נותנין לו הקהלות שהיה נאמן וממונה על הבדיקה ושמעון הנז' כלכל את בית אביו ואעפ"י שהוא נשא אשה ונתנו לו נדוניא והרויח נכסים והיה לו בית בפני עצמו לא מנע עצמו מלסייע אל אחיו עד שהשיאם נשים ולאחותו לאיש והיה הבן הקטן מכלם לוי ולא זכר הטוב שהטיב שמעון עמו ועם כל בית אביו ולא שקט עד שהלך למצרים שם מצא מנוח לדמיונותיו ומצא שהיו שם נכסים ביד אחרים משמעון הנז' ואמר זה עת לשחוק כי בשאלוניקי יע"א עיר מולדתו לא הועילו לו הזיותיו כי נודע בשערי שאלינוקי טיבו אמנם מצא מקום במצרים וערך תביעותיו לפני חכמי מצרים א' שהיה תובע שהיה שותף עם אחיו כי לא חלקו נכסי אביו ומאשר לאביהם עשה שמעון את עושרו ב' שאפילו את"ל שלא היה לו דין בזה תבע מטעם צדקה שכיון שאחיו היה אמוד ועשיר גדול שהיה מחויב לפרנסו בכבוד וחכמי מצרים לא אחרו לעשות הדבר והוציאו מיד פקיד שמעון אלף זהובים ושמו ביד הנראה בעיניהם כדי שהריוח יהיה לפרנס' בית לוי הנז' ולזה שמו ג' שמאין לשום צורך פרנסתו ושמו שהיה צריך עשרה זהובים להוצאתו במצרים או ח' בצפת תוב"ב ולקיום זה כתב פסק הח' זקן ונשוא פנים כמהר"ר פ' נר"ו וחתמו עמו חכמים אחרים משם ונשלח אלינו להורות דעתנו אם נסכים לדעתם או למה שטען עליהם החכם שמעון ז"ל בחייו. וראיתי אני החתום כי נוגע אני בדבר יותר משאר חכמי שאלוניקי להיות יש לי מגע מנכסי הח' ז"ל הנז' והיה בא מידי לעשות כמעשה ארץ מצרים אם היה הדין כך גם כי עשיתי קצת לפנים משורת הדין עמו לפי צורך שעה וראיתי דברי הח' הרב כמהר"ר דוד בן אבי זמרה נר"ו ומהנראה מדברים אלו שהגיעו אלינו שכבר כתב פעם אחרת לסתור דבריהם אמנם כאן לא הגיע רק דברים בלי ראיה וזה החלי בס"ד:
יש לראות בנדון זה דברים ב' שהן ארבע אחד דרך כלל אם כופין על הצדקה בכל מין כפיה או דוקא בדברים לבד ב' את"ל שכופין בכל מין כפיה אם יורדין לנכסיו אם לאו ג' אפילו את"ל שיורדין בפניו דוקא או אפילו שלא בפניו ד' אפילו את"ל על מי תלוי שכופין ושיורדין אפילו שלא בפניו לעשות זה.
תשובה
ראיתי דברי החכם הפוס' נר"ו מתחלתן תמוהין שהרי כתב דהא מוכח פ' מי שמת דמאן דטעין חלקנו אינו נאמן ויהיה הדבר עד ששניהם יעמדו יחד בדין עכ"ל ולולי דחמי שמים שראה שכפי דברי התובע עברו יותר משלשים שנה שנפטר אביה' היה מעכב הנכסים כלם שהיו שם מהחכ' עד יבואו לפני בית דינו ואין ספק שהדבר ברור שאין הדין כן שאפי' שאחר שטען חלקנו אינו נאמן מ"מ הדין ברור שלא היה מקום לעכב שהרי ידע שלכל הפחות אלו האחים חלוקים בעיסתן היו דמלתא גלוי ומפורסמ' לא משקרי בה וא"כ בפירוש כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' נחלות ז"ל האחים שעדיין לא חלקו ירושת אביהם אלא כלם משתמשין ביחד במה שהניח להם הרי הם כשותפים לכל דבר כו' עד אחד מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית וקנה עבדים בשמו לבדו ואמר מעות אלו שלי לבדי הם כו' עליו להביא ראיה וכן אשה וכו' עד ואם יש לה נדוניא ואמרה מנדוניתי לקחתי נאמנת אבל אם אין לה נדוניא ולא הביאה ראיה הכל בחזק' היורשים בד"א באחין ובאלמנה שאין חלוקים בעיסתן אבל אם היו [חזקת הבתים עלה נ"ב] חלוקי' בעיסתן שמא מעיסתן קמצו ועל האחין להביא ראיה עכ"ל. א"כ תימה על מי שעלה בדעתו שלא היה נאמן הח' כהר"ר שמעון הנז' שהנכסים היו שלו ואין לאחיו חלק בהם שהרי בפי' כתב הר"ם ז"ל דכדי שנאמר שהם בחזקת יורשים היינו כשהיו משתמשים יחד כמ"ש בתחילת דבריו גם עוד כתב שהיה נושא ונותן בתוך הבית עוד כתב שהאלמנה אם היה לה נדוניא כו' ופשיטא שהאיש גם כן שידענו שהיו לו נכסים שנתנו לו עם אשתו כנהוג בזמן הזה שהיה נאמן עוד כ' שאם חלוקים בעיסתן כו' ואעפ"י שכתב ה"ה ז"ל שמדברי ר"ח נראה ובלבד אם ראו ב"ד שהיה יכול לקמץ כבר דחה זאת הסברא וכתב ואין נראה מדברי שאר המפרשים אלא מן המיעוט שקמץ אסף הרבה ולמה לא וכמה פעמים נראה כן ע"כ והגהה שם וז"ל ולי הדיוט הכותב נראה ראיה לדבריהם מהא דרב חסדא דאמר אם חלוקין בעיסתן כו' הרי משמע שמספק מעמידין בידו הממון היכא דאיכא למתלי שהיה לו ממון בפני עצמו עד שיביאו ראיה שהוא משל אמצע והתוס' האי דרב חסדא אע"ג דלא טעין הכי אלא נפלו מבית אבי אמה מהימן מיגו דאי בעי אמר קמצתי א"כ אחר שנודע לאלו חכמי מצרים שזה הח' שמעון הנז' ז"ל היה גדול האחין ונשא אשה והיה חלוק בעיסתו ולא היה משתמש עמהם מה מקום היו מוצאין לטענת התוב' ולא להזיותיו עד שכתבו כי לא נמנע מזה אלא שלבו נקפו אחר שעברו ל' שנה למיתת הזקן איך נתארכה תביעה זו כמה שנים ולולי כן היה אומר שבחזקת שלא חלקו הנכסים היו עומדין והיו שותפין בהם. ומעתה נבא לעיקר התביעה מן הצדקה שתובע בפה ולא חש למ"ש ז"ל פשוט נבלתא בשוקא ולא תימא גברא רבה אנא ואפילו היה חכם מכובד יעסוק באומנות מנוולת ואל יצטרך לבריות כ"ש למי שהיה יכול ליקח ד' או ה' תלמודים ללמדם תורה ולהתפרנס מהם ללמדם מקרא שמותר ליקח שכר וכמו שעושים גדולים הטובים ממנו לכן יש לראות אם יש ממש בדברי הפסק הזה וכ"ש במה שעשו דבר חדש אשר לא נשמע מעולם להוציא ממון שיעור גדול כזה ובפי' כתב הרמב"ם פי"ג מהלכות אישות אפילו לבנים הקטנים אינו נותן להם כפי עושרו אלא כפי צרכם ע"ש כי לא נמצא שכמה מישראל יש להם שיעור כזה וא"ה אינם מתים ברעב ולא מתפרנסים מן הצדקה ותמיה לי איך לא קנו לו עבדים וסוס ורכב בו מכל מקום ראוי לחקור ולדרוש עד מקום שידי משגת בארבעה החלוקות שזכרתי ללמוד במקומות אחרים אע"פ שלנדון זה לא היה צריך. לחלק הראשון אני אומר שכבר נודע סברת ר"ת והחולקים עליו מיוסד המחלוקת על ההיא סוגיא דפ' נערה דגרסינן התם אמר ר"ל משום ר' יהודה בר חנינא באושא התקינו שיהא אדם זן את בנו ואת בנותיו כשהם קטנים ופר"שי ז"ל עד שיביאו שתי שערות ומסיק בגמרא דהאי כפיה בדברים וקאמר תו ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד אכפינן ליה על כרחיה כי הא דרב נחמן כפיה לרב נתן בר אמי ואפיק מניה ת' זוזי לצדקה ומכאן אמרו דאכפייה רבא היינו אפי' בשוטי' דאי בדברים אפי' לא אמיד כפי' ליה כדאמרן לעיל לכפו ליה אסית' כו' אבל ר"ת הוק' לו מההיא דפ' כ"ה דאמרי' התם כל מצות עשה ש"ש בצידה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה לכן פי' דהיינו אכפיה בדברים א"נ קצבו ביניהם וכו' וכבר הקשה על תירוץ הא' הר"ן ז"ל דא"כ מאי איכא בין אמיד ללא אמיד ומן הנר' שהוא קושיא חזקה א"א להולמה ועוד נראה בעיני ומאי תירץ בתירוץ הב' במה שאמר אי נמי קצבו כו' שהתירוץ ההוא אתי שפיר לאכפייה דרבא לרב נתן אבל אכתי קשה כדאמר דכפינן ליה בעל כרחיה דהתם נר' דלא שייך ההוא תירוצא ונר' לע"ד ליישב האי פי' דר"ת אחר הציעי הצעה א' והיא זאת. גרסינן בפ' אע"פ דרש רב עולא רבה אפתחא דבי נשיאה אע"פ שאמרו אין אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים אבל זן קטני קטני' עד כמה עד בן ו' כי הא דר' אסי דא"ר אסי קטן בן ו' שני' יוצא בעירו' אמו ופר"שי ז"ל אלמא עד ו' צריך סיוע מאמו כשהבעל זן אותה כך זן אותו עמה והר"ן ז"ל כתב כו' מפ"רשי נראה שאפי' פחותי' מבני שש אין האב חייב במזונו' אלא כשאמן קיימת ומדין מזונות שלה נהגו בה אבל כל שאין אמם קיימת לא מחוייב אע"פ שכתב אבל לא ראיתי לראשונים ז"ל שכתבו כן מ"מ דעת רש"י כן הוא וגם אין חולק בדבר בפי' התוספות כתבו אבל זן קטני קטנים וכייפינן ליה והא דקאמר בפ' נערה כפינן ליה אסיתא היינו יתרים על שש. ועתה אני אומר דמה נפשך או יש ספק ביד האיש הזה לפרנס את בניו או אין ספק בידו אם אין ספק בידו פשיטא שאפי' קטני קטנים אין לכוף אותו וכי מן הסלע נוציא מים אלא ודאי כשיש יכולת בידו מיירי וא"ה דוקא בני ו' כייפינן ליה לזון ואפי' אלו לפרש"י דוקא אגב אמן הא לאו הכי לא וביתר על ו' לכ"ע אפי' שיש יכולת בידו לא כייפינן ליה ואינו מחוייב מן הדין אלא מתקנת אושא ואושא לא התקינו אלא לבנים שהם מו' עד י"ג ומכאן ואילך אפי' טעם תקנה אין בהם ואם ירצה שלא לזון אותם רשאי אפי' יש יכולת בידו לא אמרינן ליה מדעם ואפי' עד י"ג אינו אלא מטע' יאדור ילדה ואבני מתא שדיא הא אחין לא לא מבעי' לפר"שי שפירש בפחות מבני ו' דדוקא אגב אמן אלא א"ת דפליגי שאר המפרשים עליו וסברי' דאפי' שאין האם קיימת חייב האב לזון אותם היינו לבנים אבל לשאר קרובים לא למדנו מכאן דלכ"ע אין לדמות בנים לשאר קרובים וכ"ש לאחרים שאינם קרובים ומעתה אני אומר יתיישב פשט ההלכה לדעת ר"ת דהכי קאמר ולא אמרן אלא דלא אמיד אז כפינן ליה בדברים אבל אי אמי' כפינן בשוטים כי הא דרב' כו' פי' שכמו שיש חלוק היכא דלא אמיד אלא שיש יכול' בידו לבד לזון בין בנים לשאר קרובי' כמו כן כשהם גדולי' יש הפר' ביניה' כשהו' אמיד וההפר' דלצורך שאר קרובי' או שאר עניים אין כופין אלא בדברי' אבל לצורך בנים כייפינן אפי' בשוטים נ"מ דמהשכ' ר"ת כפיית דברי' היינו צדק' לצורך עניים דעלמא שאינם בניו אבל לצורך בניו מודה ר"ת דכפינן ליה אפי' בשוטי' ומ"ה קאמר אבל אי אמיד כפינן ליה בעל כרחו כי האי דכפה רבא וכו' בדברים כן יש לנו לכוף לצורך בניו ואגב ארחין אתי שפיר שדברי תוספ' בפ' נערה לא תפשי אלו באכפייה רבא כו' וא"ת היאך כפה אותו כו' והיה יכול לתפוס בהא דאמר אבל אי אמיד כפינן ליה וא"ת וכו' אלא דהתם לא תמיה ליה לר"ת מטעמא דהוי מדרגה עליונ' ומודה שם ר"ת דכפינן ליה אפי' בשוטים והאי נמי תירוצא סגי וק"ל ואחר שנתיישב סברת כנז' עוד נאמרה שאינה סברת יחיד שהרי המרדכי כתב בפ"ק דב"ב שכת' רבנו שמעיא בשם רבנו יוסף שוב עלם שאין מעשין על הצדקה אפי' למצוה כו' עד ואין הדבר תלוי אלא בנדיבות לב ודברי הרצאה עוד הביא לר"י בר אברהם שכתב וז"ל על הצדקה שפוסקים בני העיר ויש יחידים מסרבין וכתב רבנו יוסף טוב עלם דאין מעשין עליה משום דמתן שכרה בצידה יפה כתב ואני לא ידעתי ושמחתי בדברים כי מצאתי עכשיו גאון כדברי ע"כ נמצא שסברת ר"ת אינה יחידית שהרי איכא רבוותא דקיימי כותיה שהרי רבנו שמעיה שכתב בשם רבנו יוסף טוב עלם ור"י בר אברהם ששמח שהסכי' לדעת גאון ואע"ג דר"י בר אברהם נראה דדעתו הוא שאין ב"ד מוזהרין על זה ומ"מ נרא' שאם רצו הרשות בידם נקטינן מיהא שלא היו עוברי' חכמי מצרים בשב ואל תעשה אחר שר"ת עם הגאונים הנ"ל שוים שאין כופין ולדעתי גם רב האי גאון מזאת הסברא וכמ"ש ה"ה ז"ל פי"ב מהלכות אישות וז"ל וכ"כ רב האי בתשובה דהא אפי' נודר שעבר עליו ג' רגלי' מיקם הוא דקאי בבל תאחר אבל אין לב"ד לכופו ולעשות לו כלום עכ"ל משמע דכי היכי דבנודר אין ב"ד כופין ואין עושין לו דבר כן בצדקה ונר' ודאי שכן הוא מוכרח אע"ג שמסדר לשון ה"ה אינו נראה כן שהרי תחילה אמר שדעת רבנו שכופין אותו ויורדי' לנכסיו כל שהוא בפניו אבל הרשב"א כתב מיהו לא נחתינן לנכסי כו' וכ"כ רב האי כו' משמע לכאורה דרב האי מסכים לדעת הרשב"א דכופין אלא דלא נחתינן לנכסיה כמ"ש הרשב"א אבל זה א"א דמאחר דרב האי הכריח הדבר מכח נודר דלא עדיף חיוב הצדקה מנודר וכי היכי דבנודר לא כפינן בצדקה נמי הכי הוי דאלת"ה איכא למפרך מה לנודר דלא כפינן ה"נ לא נחתינין תאמר בצדקה דכפינן הכא נמי נחתינן אלא ודאי דשוי' הם ומ"ש ה"ה וכ"כ רב האי כדעת הרשב"א בכל שוים אלא ששניהם שוים דלא נחתינן הפך סברת הרמב"ם ז"ל אחר זה מצאתי להר"ן כתב כן בפי' שתחלה כתב הלשון כמ"ש המגיד וז"ל וכתב הרשב"א דכי אמרינן דהיכא דאמיד כייפינן ליה היינו מדין צדקה מיהו לא נחתינן לנכסיה והיכא דליתי' נמי דלא אפשר למכפי' לא זנינן להו לבניה מנכסיו כו' עד וכ"כ רב האי גאון בתשובה כו' וכן מ"ש דהא אפי' נודר שעברו עליו ג' רגלים מיקם הוא דקאי בבל תאחר אבל אין לב"ד לכופו כלום לא דק דהא אמרי' בראש השנה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ובההוא קרא כתוב צדקה כדרשינן בפיך זו צדקה עכ"ל נראה ודאי דדעת הר"ן בהבנת דברי רב האי כן הוא כמו שכתבתי דלדעת רב האי אין כופין על הצדק' ומה שהקשה ז"ל לדעת רב האי ה' היודע כי הוקשה לי כשראיתי דבריו בלשון הרב המגיד כנ"ל מ"מ נרא' דקושיי' הר"ן לא קשה מידי לרב האי וצריכנא לאתויי לישנא דגמ' לפרוקי האי תיובתא גרסינן התם ת"ר מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לה' אלהיך אלו חטאו' ואשמו' עולות ושלמים נדבה כמשמעה אשר אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה אמר מר מוצא שפתיך זו מצות עשה למה לי מובאת שמה והבאת' שמה נפקא תשמור זו מצוה ל"ת למה לי מלא תאחר נפקא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך למה לי מיקריב נפק' ומשני חד דאמ' ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקרי' ע"כ וקשה דמאי פריך למה לי מוצא כו' דלצדקה איצטריך דקרא ובאת והבאת לא תאחר יקריב כלהו בקרבנות קא משתעו וכ"ת דהכי פריך דלמה ליה לקרא להטיל יתורי לקרבנות כדי שנשמע מכאן דאית בהו עשה ול"ת וכפיית ב"ד הא שלשתם למדנו קראי אחריני א"כ לא היה לאתמוהי אלא קרבנות הכא למה לי דכלהו ידעינן כו' אלא מאי קרא לא אתי אלא לקרבנות ומשום הכי פריך מוצא כו' תשמור כו' ועשית' כו' ואם כן כפי זה אין מכאן ראי' דועשית אזהרה לב"ד שיעשוך דלא קאי אלא אקרבנות ואפי' נאמר שפירוש הקושיות הוי ל"ל קרבנות בהאי קרא ולא נדר שכבר ידוע לנו בהם עשה ולא תעש' וכפיי' ב"ד מ"מ השת' שתיר' דאיצטרי' לקרבנו' חד דאמר כו' האי ועשי' אזהרה לב"ד שיעשוך לא קאי אצדק' כי היכי דאמ' רבא וצדק' מחייב עליה לאלתר ולא הוי כקרבנו' עד שלש רגלי' ואמ' זה רבא מטע' דהא קיימי עניי' כ"ש דא"ל דאתי הלכה ומפיק לצדקה מאזהרת ב"ד שיעשו דכל מצוה שמתן שכרה בציד' אין ב"ד מוזהרין עליה וא"כ אזהר' ועשי' קאי אקרבנו' לבד כנ"ל והשת' אתי שפיר הא דקאמר רבא האי דהשתא נודר ד"ל נודר צדקה לא כפינן ליה דלא כתביה בההיא קרא אלא לומר דעבר בבל תאחר בשלש רגלים ושעבר בעשה לאלתר אי איכא עניים כ"ש צדקה סתם דלא כפינן שוב נאמר לי שנמצא בס' הרי"ף שנדפס עתה מחדש כי המאור ז"ל היה מביא תשובת רב האי ז"ל ובדקתי ומצאתי וז"ל צדקה הרי היא כנדר לבל תאחר וכלהו נדרי בדבור פה בלחוד אינון אבל נודר אי אתי למיהדר ביה בעון קאי וב"ד לא מצי למעבד ביה מדעם ולא עניים אית להון בהדיה עסק דברים וכד זכי פרנס לעניים כגון ר"ע דזכה לעניים כדא' ר' יוסף אנן יד עניים אנן אי אתי למיהדר ביה לא משגחינן ביה וביה דינא מתפיסין לההוא מדעם לעניים ולית בהא מלתא דבד אחד כו' עד ושמעינן מדברי רב האי גאון דמאי דאמרינן התם שממשכנים על הקופה אפי' בערב שבת לא אמרו אלא בדבר שהוא תנאי בני העיר ותקנתם כדקתני התם רשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי ותמחוי קופה עד להסיע על קצתן וכן מאי דאמרינן אכפייה רבא לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאות זוזי לצדקה הוא שעישאו וכפאו עד שאמר רוצה אני אבל ליטול ממנו בע"כ בדלא אמר רוצה אני אין לב"ד לעשות כן דאפי' נודר כדאתי למיהדר ביה מיקם הוא דקאי בעון אבל לב"ד לית ליה למעבר ביה ולא מדעם כדברי רב האי גאון ע"כ.
לכאורה ירצה לומר המעיין דמדקאמר שעישו וכפאו עד שאמר רוצה אני אבל ליטול ממנו בע"כ כו' נר' דלא ממעט אלא שאין יורדין לנכסיו אמנם כפייה אפי' בשוטים עבדינן ליה והא ודאי א"א דאין לך מעשה גדול כזה והיכי קאמר וב"ד לא מצי למעבד ביה מדעם ועוד דמשמ' שאין בו אלא דבעון קאי עוד מאי קאמר ולא עניים כו' טובא איכא לעניים בהדיה דמכין אותו ב"ד עד שיתן ועוד עור בעד עור כו' ותו אי מכין אותו שיאמר רוצה אני האי לנקטיה בכוסתיה כי היכי דלשבקיה לגלימי הכל.
לכן נר' בודאי דמוטב לסבול קצת דוחק ממה שנסבול אלו הדוחקים ונאמר שמה שאמר שעשו וכפאו עד שאמר רוצה אני היינו שכפאו בדברים עד שאמר רוצה אני ולא נדוי ח"ו שהרי כתב המרדכי ג"כ והביאו מהררי"ק ז"ל שרש כ"ט וז"ל המרדכי בכל הני דלא קתני כופין אלא יוציא ויתן כתובה לא כפינן אלא בדברים דעלמא כדפיר' ולא בשמת' דשמת' חמיר מנגיד' כדמוכח בפסחים ע"כ א"כ ודאי לדעת הני רבוותא דסברי לענין צדקה דאין כופין בשוטים פשיט' דאין מנדין ולא משמתין אלא בדברים בעלמא ולהכי קאמר ר' האי גאון דלא עבדינן ליה מדעם רק כפיית דברים לא מעשה כלל והמאור מסכים לדעתו והרי ג"כ נראה מסכים קצת לתירוץ שני של ר"ת במ"ש ההוא דממשכנין מיירי בדבר שהוא תנאי בני העיר נמצינו למדים דר"ת לא הוי סברתו סברת יחיד שהרי כל אלו גאוני עול' מסכימי' לדעתו והם רבינו יוסף טוב עלם ורבינו שמעיא שהביא ר"י בר אברהם שקלס סברתו ושמח בשמועתו ואע"ג דנראה שר"י בר אברהם אינו מסכים לפרושו מכל וכל שהוא אומר שפירוש אין ב"ד מוזהרין ר"ל שאינם נענשי' אבל אי בעו מצו עבדי מ"מ נקטינן מיהא דאי בעו לעמוד בשב ואל תעשה מצו למיעבד הכי לדעתי גם רב האי גאון ז"ל דעתו כדעת ר"ת וכן בעל המאור ז"ל שהסכים לדבריו וא"כ כיון דאיכ' פלוגתא דרבוותא לא מפקינן ממונא וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובותיו וגדולה מזאת נראה ממהרי"ק ז"ל שרש קמ"ט וז"ל ודאי גבי ממונא מצי למימ' המוחזק קי"ל כחד מרבוותא ואע"ג דכשנגדו חלוק עליו כי התם דר"ת פליג עליה דרש"י ז"ל כו' עד ופשיטא דבכה"ג אפי' בענין ממון לא הוי מצי למימר קי"ל כדברי היחיד ודלא ככל חכמי ישראל ואפילו תפש הוא מפקינן מיניה משמע מיהא דדוקא היכא דכל חכמי ישראל חולקים על היחיד ליכא למימר קי"ל הא לא הוי יחיד אפי' הוו רובא לצד א' יכול למימר קי"ל כהאי דנ"ד דאיכא גאונים דסברי כר"ת והדין נותן כן לע"ד משום דהלכה דאין הולכים בממון אחרי הרוב תו נרא' לדקדק בלשון הרב הנז' שהיה לו לומ' ואפי' מוחזק מפקינן דהוה משמע בין מוחזק מעיקרו ובין תפס ומדקאמ' ואפי' תפס נר' דדוקא תפס הוא דמפקינן מיניה יחיד כנגד רבים הא היכא דלא תפס אלא שהיה מוחזק מעיקרא אפי' סברת יחיד מומחה כר"ת לא מפקינן מיניה כ"ש היכא דאיכא תרתי לטיבותא כנ"ד דרבים נמי נינהו הנהו דסברי כר"ת גם ממון של הבעל שטרח ועמל בו ואין לחלק בין ענין זה לממון אחד שכבר כתבו הפוסקים ז"ל דממון צדקת עניים דין הדיוט יהבינן ליה ואין צריך להאריך בזה ודי בזה לחלק הא'. מעתה אפי' את"ל שיש להלך אחר הרבים וכמו שנרא' ממהרי"ק ז"ל אעפ"י שלע"ד הוא לא ראה תשובת רב האי גאון ז"ל וסברת בעל המאור ז"ל דאפשר אלו היה רואה לא היה אומר כן מ"מ אפי' נניח שיכול הב"ד לכוף אם ירצה פשיטא שמי שישב בשב ואל תעשה ולא יכוף וירצה לסמוך על הני רבוותא שפיר קעביד כי גדול כח שב ואל תעשה וא"ה לענין החלק השני והוא אם יורדין לנכסיו יכולין אנו לו' בפה מלא שמי שירד לנכסיו טועה דאע"ג שמדברי הרמב"ם ז"ל נר' דדעתו הוא שיורדין לנכסיו בפניו מאחר דאיכא כל הני רבוותא והם רב האי גאון ובעל המאור והרשב"א ז"ל עמהם כמ"ש המ"מ ז"ל פשיטא שאין להוציא ממון הפך סברת כל אלו עאכ"ו שלא בפניו שלדעת כל הפוסקים גדולים וקטנים כתבו בפי' שאין יורדין שלא בפניו ואפי' הרמב"ם ז"ל המחמיר בדבר הזה דסבר דכפינן ליה ונחתינן לנכסיה לא כתב אלא בפניו וגם כי הר"ן ז"ל כתב וז"ל ועל דרך זה קרוב לומר דהיכא דאמיד יורדין במה שהוא מחוייב מתורת צדקה מ"מ לא זחה דעתו לפסוק הדין כן אלא שקרוב לומר ועם כל זה חזר וכתב במסקנת דבריו אבל הרמב"ם ז"ל בפ' הנז' במי שהלך שאין זנין בניו הגדולים ממש אפי' אמיד א"כ יש לתמוה הרבה על חכמי מצרים מה ראו על ככה לירד לנכסיו שלא בפניו נגד כל העולם אפי' היה בנו נצרך לצדקה ואפי' היה קטן כ"ש וק"ו בהיותו גדול בשנים ויכול לפרנס עצמו אם היה רוצה ועל מה שכתב החכם הפוסק נר"ו וז"ל וכי תימא דהא הרמב"ם ז"ל בפר' י"ב מהל' אישות לא כתב שכופין אלא עד שיגדילו וז"ל היה אמיד שיש לו ממון הראוי לצדקה המספקת להם מוציאין ממנו בע"כ משו' צדקה וזנין אות' עד שיגדלו דמשמע דכשהגדילו ליכא כפייה אפי' לבניו וכ"ש לשאר קרובי' לא היא דכיון שכתב מכין אותו כו' עד הא דכתב פ' י"ב מהל' אישות דמשמע דאין כופין לזון בניו אלא עד שיגדילו סתם מיירי באמוד פורתא שיספיק לתת פרנס' בניו לחוד והכי דייק לישנא ע"ש אבל בפ' ז' מהל' מתנו' עניים מיירי דאמיד טפי בהך עובדא דאכפייה רבא לרב נתן דאפיק מיניה ד' מאות זוז דמהך עובדא אסיק ההיא כפייה דכתב ובהכי לא קשה הר"ם מדידיה לדידיה והכריח זה גם כן מלשון סמ"ג ז"ל שכתב עשיר שאינו רוצה ליתן צדקה כופין אותו ליתן כדאמר רבא אכפייה לרב נתן כו' ומדנקט עשיר משמע דאמיד טובא וכפי זה האב דאמיד פורתא כשהגדילו בניו אין כופין ליתן צדקה המספקת להם אלא כפי השגת ידו אבל אי אמוד טובא כופין אותו אפילו כשיגדילו ליתן צדקה המספקת דהיינו די מחסרו כיון שהוא עשי' כנתבא' עכ"ל והאמת לא ירדתי לסוף דעתו חדא דמשמע מתוך לשונו שרוצה לחלק בין לישנא דאמיד ללישנא דעשיר כיון שאמר ומדנקט עשיר וכו' והא ודאי ליתא כלל דפשיט' דאמיד ועשיר הכל דבר א' אלא שאמיד לשון תלמוד ועשיר לישנא דקרא וכן פרש"י ז"ל התם למתחילים דלא אמי' שאינו עשי' ואם כן אחר שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהלכות אישו' במה דברים אמורי' כשאינו אמוד ואינו ידוע אם ראוי ליתן צדקה או אין ראוי אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי וכו' עד שיגדילו אפי' שהיה עשי' גדול קאמר ותו לדעתו מנין לו להרמב"ם ז"ל לו' כן הרי בגמ' בפ' נערה אמרו ולא אמרן אלא דלא אמיד וכו' פירוש דלא אמרן דלא כפינן אלא דלא אמיד אבל אמיד אכפינן ליה עד כאן כי הא דרבא הרי דלא כפינן ליה משש ואילך עד י"ג אלא באמיד כי הא דרב נתן דלפי דעתו היה עשי' דמשום הכי אכפינן ליה לצדקה אפי' יותר מי"ג כי היכי דאכפינן לצור' צדק' לשאר עניים ומן הגמ' נראה דלא אכפינן אלא עד י"ג אפי' היה עשי' כר"נ לדעתו כפי מה שפיר' בדבר הרמב"ם לא הו"ל לתלמוד' להביא כאן הא דרב נת' דההיא דרב נתן שייך אפי' שהם גדולים דבקטנים שהם בני שש עד י"ג דבהנהו מיירי התם אפי' אינו אמוד כר"נ אכפינן ליה ותו לדעתו בהכרח לו לעשות ג' חלקים א' דאמיד טובא דאמיד עד שיש בידו ליתן צדקה המספק' ואמיד טובא אכפינן אפי' לצודך גדולים דעלמא כ"ש בניו ואמיד פורתא ממש עד שיגדילו וא"כ קטנים פחותים משש לדעתו צריך לומר שיכפו אותו אפי' לא יש בידו ליתן כדי הספקתם דאם יש בידו אפי' יתרים משש כופין אותו לזון אותם ומאי איכא בין פחותים משש ליתרים על שש וא"כ בהכרח לומר לדעתו שביתרים על שש כופין אותו אפי' אין לו אלא כדי ליתן כדי הספקתם ובפחותי' שהיא מדרגה יותר אפי' אין לו ליתן כדי הספקתם וזה א"א והמביא אל הבטל בטל. והקושיא שהקשה לו על הרמב"ם מדידי' אדידיה לא קשה כלל ועם היות הדבר ברור מעצמו כמו שאומ' מ"מ להיות הדבר דבור על אפניו ראיתי להציע כאן הצע' אחת אמיתית והיא זאת גרסינן פ' מציאת האשה ת"ר העבט זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנים לשם הלוא' וחוזרים ונותנים לו לשם מתנה תעביטנו זה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס שנותנים לו לשם מתנה וחוזרים ונפרעים ממנו לאחר מיתה דברי ר' יהודה וחכמים אומרים יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו ופסקו הפוס' כחכמים ופשיט' שאין חלוק בין מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס למי שאין לו מעות בעין ויכול להתפרנס ממקום אחר ממלאכה או אומנות או סחורה שאם יעלה בדעת שכל מי שאין לו מאתים זוז בעין ויכול להרויח מזונותיו במלאכה או בענין אחר כנז' יתפרנס מן הצדקה אין ספק שהיה זה מן הנמנע שרבו מאד האנשים שאין להם מעות בעין והם בעלי מלאכה או ד"א שיתפרנסו מן העשירי' ולא היה הקומץ משבי' את הארי ואמרי' במס' ביצה פ' המביא יין שבתי בר מרינוס איקלע לבבל בעא מינייהו עיסקא ולא יהבו ליה מזוני מיזן נמי לא זיינוה אמר הני מערב רב קאתו אלמא שתחלה בקש מקום להתפרנס קודם שיבקש מזונות חנם וכתב הטור י"ד סי' רנ"ג על משנ' יש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר כו' שכל אלו השיעורי' לא נאמרו אלא בימיהם כו' עד אבל האידנא א"א והכל לפי המקום והשעה ופשיטא שדברי' אלו הוי בין להקל בין להחמיר וא"כ שמעינן מינה שיש לנו לבחון מקום וזמן ודרך העולם וידוע שבזמן הזה יש אנשים בעלי מלאכה או דבר אחר ומתפרנסים בדוחק ואין מטילים עצמם על הצבור ולא על קרוביהם וכל הנהו עובדי דפ' מציאת האשה דהלל שלקח לעני בן טובים סוס לרכוב עליו כו' ואנשי גליל שלקחו לעני ליטר' בשר כו' היינו שהיו מלומדים בכך ואלו היו חסרים היה אפשר היו מסתפקים וכההוא עובדא דאמרינן התם ההוא גברא דאתא לקמיה דרב נחמיא שהיה דרכו לגלגל בבשר וגלגל עמו רבי נחמיא בעדשים ומת ועכ"ז מסיק התם דלא איבעי לפנוקי נפשי' כולי האי וכן פרש"י ז"ל על ההוא קרא דמייתי בגמ' ואתה נותן להם את אכלם בעתו הכל לפי מה שהוא כל א' לפי למודו הרי ודאי דלא מיירי אלא במי שהורגל ואין לו יכולת עתה בשום צד למצוא הרגלו ולימודו ואפשר יסתכן על זה אמרה תורה אשר יחסר לו לא על מי שאבותיו ואחיו וארץ מולדתו רגילים להתפרנס מטרחם ועמלם ויגיע כפיהם והוא רוצה להתנה' מעונג בלתי עמל דאין זה נקרא יחסר לו כי הוא מחסר את עצמו ושאיש כזה אין על הצבור מוטל לפרנסו ולא על קרוביו הוי כמי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו שאין נזקקין לו וא"כ יתברר עתה לשון הרמב"ם דלא קשה כלל מדידיה אדידיה שפשוטן של דברים כך הם ויש כאן שלש מדרגות א' בנים פחותים מבני שש עד שש בכלל שחייב האב לזונם מן הדין האמור כמו שחייב במזונות אשתו ולפרש"י אפי' אלו אין החיוב אלא אגב אמם כנ"ל מדרגה ב' משש ואילך עד י"ג שאלו חייב לזונם לא מן הדין אלא מתקנת אושא ואין כופין אותו אלא בדברים וה"מ דלא אמיד אבל אי אמיד דהוי עשיר כופין אותו אפי' בשוטין או מוציאין ממנו בעל כרחו שיורדין לנכסיו בפניו לדעת הרמב"ם ז"ל מדרגה ג' שהם מי"ג ואילך שכבר באו בכלל אנשים ויכולים לבקש פרנסתם הרי הם כשאר ב"א וילכו ויקוששו להם מאש' ימצאו ואם יהיה אפשר לפרנס עצמם באומנות או בסחורה או באי זה דבר שיהיה ויתרשלו מזה אין נזקק האב להם אפי' יהיה עשיר ובפ"ז מה' מתנות עניי' דקאמר הרמב"ם ז"ל שמי שאינו רוצ' ליתן הראוי לו מכין אותו עד שיתן ויורדין לנכסיו היינו שצריך כפי העת והזמן ליתן שאין מקום אחר לעניים אלא להתפרנס מן הצדקה ודרך זו סלולה וברורה לרואי השמש וא"כ אחר שהוכחנו בראיות ברורות שהכל לפי מה שהוא אדם הרגלו ולמודו על מי מוטל לראות זה על ב"ד שלא ידעו טיבו של איש או על ב"ד ארץ מולדתו אשר נתגדלו אביו ובני משפחתו ומכירים בטיב האיש גדולו והרגלו וגדול והרגל בית אביו האמת שהדבר ברור כשמש לא יטעו בזה אפי' תנוקות של ב"ר. כלל הדברים כי לחלק הראשון מענין הכפייה לצדקה סתם שאינו קצב' מבני העיר הדבר שקול אי כפינן כדעת רוב הפוסקים דסברי הכי או אי עבדינן כר"ת והסוברים כדעתו ואם היה בא מעשה לידי הייתי סומך על ר"ת כיון דאיכא מרבוותא דסברי כותיה ושב ואל תעשה שאני כנ"ל ולענין החל' ב' לירד לנכסיו בהא דאי אין ספק שמי שיעשה מעשה וירד לנכסים אפי' בפניו שלא טוב עשה כיון דאין שום ספק בזה שר"ת ורבנו שמעיא ורבו רבנו יוסף טוב עלם וריצב"א ורבנו האי גאון ובעל המאור והרשב"א גדול הפוס' האחרונים כלם שוים בזה שאין יורדין לנכסיו ומי הוא זה ואי זה הוא שהכני' עצמו להוציא ממון נגד אלו ולחלק הג' שהוא שלח בפניו בהא ודאי אינו עולה בדעת בן אדם כיון שאין שום פוסק בעולם שיאמר שיורדין שלא בפניו החלק הד' ברור הוא כשמש ומעול' לא עלה בדע' שבני עיר אחרת יביטו ישגיחו לפסוק הצריך לעני שנתגדל בעיר אחרת ובעל הנכסים ג"כ מהעיר ההיא אם לא יהיה מגאוה וגודל לבב וכאשר יעלה על לבם מבלי פנות אל התורה והמוסר זהו מה שראיתי לכתוב בענין זה וכבר אמרתי שבנדון שלפנינו לא היה צורך כלל לכתוב עליו כי אין התובע מאותם הנכנסים בגדר המתפרנס מן הצדקה לא מציבור ולא מקרובים אחר שיש יכולת בידו להתפרנס מצד אחר אלא שאינו רוצה ה' יודע והוא עד שכח האמ' הציקתני לכתוב מה שכתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינה
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |