שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קסב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה דון מאיר בן בנבנשת נ"ע בשע' פטירתו בפיררה צוה לתת מנכסיו לכפרת נפשו שלש מאות פרחי' בכל שנה ושנה כל ימי עולם להשיא יתומות ולעניים מרודים וצנועים לרצון ובחירת דוניא ריינה אשתו ולרצון ובחירת יורשיו שדוניא ריינה אשתו ויורשיו יחלקו כפי רצונ' כל ימי עולם מה שכן עשו אשתו ויורשיו כל ימי עומד' בפיררה שחלקו' ושלחו' לכל מיני צדקו' ולכל המקומות שלבם חפצה. ואחר ימים ושני' העתיקו דירת' האלמנה והיורשי' הנז' מפיררה ובאו לויניציא ואנשי הק"ק פראנקוש אשר בפיררה יצ"ו כראות אותם יוצאי' עכבו כל הממון הנשאר לאלמנה וליורשי' שם מטע' שלש טענותיה' והם אלו.
ראשונה שמאחר שבעלה דון מאיר נפטר בפירארה זוכים עניי פירארה בכל אות' ש' פרחי' של הצדקות שנה בשנה ושרצונ' שיהיו שם לחלק' שם שנה שנה.
שנית שמאחר שהם יצאו משם היה להם להניח התמידים הרגילי' להפרע כל איש בקהלו בצאתו מן המקום מה שהם לא עשו בצאת' משם.
שלישית שאם שמא יאמרו האלמנה והיורשי' שרצונ' לעמוד לדין שיבואו ויעמדו לפניה' כי עליהם המשפט רוצה לומר כי עליה' מוטל לשפוט עליה
והנה האלמנה והיורשים אומרים על הראשונה שבעלה כשהקדי' השלש מאות פרחים לא פירש שום מקום אדרבה אמר שיחלקו' אשתו ויורשיו כמו שיראה להם ולרצונ':
ועל השנית אומרים שמה שרגילים בקהלות טורקיאה להניח איש לקהלו משם מסים מחוייבי למלכות שעליהם ערבים זה לזה וזה לא נמצא בפירארה
ועל השלישית אומרים שויניציא היא עיר גדול מפירארא ושם ב"ד מומחה ולהם ראוי לשפוט ובפרט בהיות' אנשי הקהלו' הקדושו' פירארה בעלי דינם ילמדנו רבנו הדין עם מי.
תשובה
על ראשון ראשון למה ששואלים אנשי ק"ק פירארה יע"א שרצונם יהיו בחזקת' השלש מאות זהובים לחלקם שם במקומם אין ספק כי יצא להם תביעה זו מההיא תוספתא דפ' הגוזל בתר' וז"ל האומר תנו מאתים דינר לב"ה תנו ס"ת לב"ה ינתנו לב"ה הרגיל בו ואם היו שנים והיה רגיל בשניהם ינתנו לשניהם האומר תנו מאתים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר רבי אחא אומר ינתנו לעניי כל ישראל ע"כ והרמ"בם פ"ו מהלכות מתנות עניים הביא לשון התוספת' אות באות אלא שלא הביא סברת ר' אחא משום דודאי הלכתא כת"ק וכן הטור בשני מקומות בי"ד סי' הנז' הביא הלשון הנז' כלשון הרמב"ם וזה פשוט ודאי שכן הלכה שהאומר תנו מאתי' זוז לעניים יתנם לעניי עיר שדר בה ומכאן יצא פתחון פה לק"ק הנז' לתבוע תביע' זו אבל כפי האמת במחילה מכבודם אין לתביעה הזאת שחר ואין להם על מה שיסמוכו ולא מיבעיא השתא שהש"מ פירש דבריו וכמו שאכתוב בס"ד אלא אפי' שיהיה מצוה סתם שנד' דאז היה הדין נותן שיתנו לעניי אותה העיר כפי פשט דברי התוספת' והפוסקי' שהביאוה מ"מ יש לנו לומר שאחרי העיון שאין הדין כן שהרי כתב המרדכי בשם ד"י וז"ל ואע"ג דתניא האומר תנו מאתים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר כך המנהג שהרבה עשירי' נפטרו בצרפת ובשאר מקומות והיו נודרים לצדקה דבר גדול ולא היו נותני' לעניי אותה העיר אלא מחלקין לכאן ולכאן שהדבר ידוע עכשיו שאינם מתכוונים לעניים מועטים שבאותה העיר כו' עד שאז היו ישראל מרובים בעיר אחת לחלק להם צדקה יותר מעכשיו ע"כ ואע"ג דדבריו אינם צריכי' סעד מ"מ נרא' לתת טעם מי נתן לו כח לר"י לצאת מפשט דברי התוספת' שהנודר לעניים סתם ינתן לעניי העיר שהוא דר בו אלא שנד' ודאי שהדין עמו כיון שדין התוספת' לא הוי מלתא בלא טעמא אלא ודאי טעמא דמלתא הוי משום דבכל דוכתא קי"ל דאמדינן דעת נותן וכהא דאמרינן פ' מי שמת מי שהלך למ"ה ושמ' שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרי' ואח"כ בא בנו אין מתנתו מתנה והטעם שאנו אומדין דעתו שאלו היה יודע שבנו היה קיים לא היה נותן נכסיו לאחרים וכן בכמה מקומות אחרים אמדינן דעת האדם הכא נמי אמרו החכמי' כי מאח' שהדין הוא שענייך ועניי עירך ענייך קודמים עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמים א"כ זה שנתן סתם לעניים אמדן דעת הוא שנתן לעניי עירו א"כ כיון שהדין הזה הנז' בתוספת' הוא מטע' אמדנא יש לנו לומר נמי דאמדן דעת הוא שלא אמרו כן אלא בזמנם שהיו רבים בעי' אחת ואינם נמצאים כ"כ עניים בעיר אנן סהדי דדעת הנותן שיתנו המעות בין לעניי עירו בין לעניי עיר אחר' וכן נר' מתשו' הרשב"א נוטים לדעת ר"י הביאה ב"י י"ד סי' רנ"ח ולא הייתי מעתיק ממנה דבר כיון שהיא בדפוס נמצא ביד כל אדם אלא שלכאורה נראין דבריו חולקים בצד מה על דברי ר"י ועכ"ז מקיים דבריו לענין דין כמו שאמרנו. וזה שהוא כתוב בתשו' וז"ל כל מי שאמר סתם תנו מנה לעניי' אין במשמע אלא עניי עירו וכן שורת הדין האומר לעניי עירי נותנים לעניי העיר חלק כחלק כו' עד ועכ"ז לא ראיתי באחד ממקומותינו שנהגו כן כו' עד וכן ההקדשות שעושים סתם מחלקי' כרצונ' בין למקצתם בין לכלם בין לעניי עירם בין לעניי עיר אחרת כו' עד ובודאי כיון שגילה דעתו ע"י שאלה שעדין יתיישב בדבר אין זה כמקדיש סתם שאנו אומדין דעתו שאינו מכוין אלא לעניי עירו ועל כן נר' לי בנדון שלפנינו שיכולים האפטרופוסים לחלק מהם לכל עניים שיראה בדעתם שהוא מן הראוי להם וכ"ש במקום שיש אמדן דעת גדול רוצה בכך אם יחלקו מהם לעניים שהם קרוביו ע"כ. הרי הוכחנו מדעת שני גאוני עולם ר"י והרשב"א שאפי' שלא פירש הנותן למי יתנו אלא שיש אמדן דעת שכוונתו ליתן לאחרים שאינם מבני עירו נותנים אלא שבזה אני רואה שיש חלוק קצת בין ר"י להרש"בא שלדעת ר"י עכשיו בזמן הזה חזר הדין להיות ראוי ליתן לעני' עיר אחרת מן הטעם שכתב שלא אמרו על הסתם ליתן לעניי עירו אלא בזמנם שלא היו נמצאים רבים מישראל במקום א' ועניי' רבים שם אבל בזמנים אלו שאינו כן הדין הוא שיתנו גם לעניי עיר אחרת כמו שיראו אבל מתוך דברי הרשב"א נר' שדין התוספת' במקומו עומד אפי' בזמן הזה מכח הדין אלא שא"ה לא נהגו כן אלא כדברי ר"י וא"כ אפי' לא היה אלא המנהג היה מספיק וכ"ש במקום גלוי דעת כההיא דהרשב"א יעיין מי שירצה. אמנם בנ"ד אין אנו צריכי' כלל לכ"ז כי מ"ה הגמור אין לשנות כלל ממה שירצו האשה והיורשים כיון שהנותן בעצמו אמר כן בפי' הוה ליה ידם כידו ממש וכמו שהיהלו כח לתת מעותיו ולחלקו כרצונו האלמנה ויורשיו במקומו עומדי' לעשות כל מה שירצו ולחלקם למי שיראה בעיניהם וכיון שהנותן בעצמו אפי' היה מפריש מעותיו לצדק' היה יכול לשנות מדעת בני העיר ולחלקם כפי הנר' בעיניו וכמ"ש המרדכי וז"ל יחיד שפסק לצדקה בעיר אחרת נותנה לעניי עירם והיינו שפסק צדקה עם בני העיר שאינו יכול לשנות מדע' בני העיר אבל יחיד שהתנו צדקה לעצמו יש ליתנו לכל מי שיחפוץ ע"כ והדברים ק"ו ומה בההיא דהרשב"א שלא הספיק לפרש דבריו אלא שאמר למחר אתישב בדבר כתב דלא הוי כמקדיש סתם דהוי לעניי עירו אלא שיש כח ביד האפוטרו' לחלק כמו שיראה להם ובנ"ד שפירש כוונתו ואמר שהאשה ויורשיו יחלקו אלו המעו' כרצונ' עא"כו דפשיטא ופשיטא שאין כח כלל ועיקר לאנשי קהל קדוש פירראה יע"א להחזיק בנכסי דון מאיר הנותן דכיון שפירש דבריו בפירוש לא הניח להם פתחון פה והדבר ברור מאד ופשוט יותר מביעתא בכותחא ועוד ראיה גדולה ואע"פי שאינו צריך כי הדבר פשוט מאד מ"מ ראיתי לכותב' לרווחא דמלת' והוא מ"ש מהרר"יק שרש ו' על א' שהניח סך מעות לצדקה והשליט לאשתו עליה' כנ"ד וז"ל שם גם במה שהפקידה המעו' ביד אחרי' נר' לע"ד שלא כדין עשתה ואע"ג דמר ממונה עליהם כרבי חנינא בן תרדיון מ"מ לא השליט המת במעו' ההם כי אם אותה באשר היא אשתו ואיך תוכל להשליט אחרים עליהם כו' עד פשיט' שיש ללכת אחרי דעת הנותן שהשליט לאשתו בחותם המעות ואע"ג דפשי' דיפה כח מר מכח האשה מ"מ אין הדבר תלוי אלא בדעת הנותן ואין להאריך בזה הרבה הרי למדנו מדבריו בפיר' שאין לנו לעשו' אלא מה שהיה דעת הנותן שהשליט את אשתו במעות שתעשה כרצונה ועוד למדנו שאפי' אם תרצה היא לתת המעות ביד אחרים אפי' יהיה מומחה כרבי חנינא בן דוסא אינה רשאית לעשות כן ואם הית' עושה הית' פושעת א"כ איך יעלה בדעת אדם לתפוס נכסי הנפטר בכח נגד דעת הנותן שרצה והשליט לאשתו שתעשה כרצונה הא ודאי אין לדבר הזה שחר וכל מי שיעשה כדבר הזה הוא עושה נגד התור' והמצו' חלילה ודי בזה לחלק הראשון:
ומעתה נבא לבאר החלק הב' והוא שתובעים אנשי קהל קדוש פירארה יע"א התמידים שהיו רגילין לפרוע כל איש בקהלו והאמת כי תביעה כזאת לא שמעתי מעולם דהא דגרסינן במס' ב"ב פ"ק כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי העיר י"ב חדש דתניא ל"י לתמחוי שלשה חדשים לקופה ז' לכסות ט' לקבורה י"ב לפסי העיר כל אלו הזמנים שנתנו חכמים אין הכונה ח"ו שיחוייב האד' בהם לעולם אפי' יצא מן העיר ההיא אלא שבהיותו דר בעיר ההיא מאותם הזמנים ואילך חל עליו חובת אנשי העיר כל אחד וא' כפי הזמן הנז' וזה פשוט אפי' לתינוקות של בית רבן שכאשר יצא מן העיר נתפרדה החבילה ואין לו עם אנשי העיר חלק ונחלה לא חובה ולא זכות:
ועם היות שלא היה צריך ראיה לזה כי כל מי שיש לו דעת יראה שכן הוא האמת מכל מקום ראיתי לסתום פי כל מערער לכתוב מ"ש הר"ן בתשוב' וז"ל וכשאח' מאנשי העיר משנה מקומו נפטר מלפרנס עניים שבמקומו וחל עליו פרנסת עניים שבאותו מקום שהולך שם במאי דמטו ליה נפי' כשהציבור מחרימין או מתקנין שיתן כל א' דבר קצוב לשנה לפרנסת ענייהם הדבר ברור שהמקום גורם וכל כה"ג הו"ל אומדנא דמוכח וקי"ל אזלינן בתר אומדנא דמוכח ע"כ תרי לך בפי' שאפי' בדבר שהחרימו הקהל שכל א' יפרע המעות המוטל עליו בכל שבוע לצדקה לפרנסת עניי העיר וחל עליו החרם או התקנה אינו אלא כל זמן שהוא בעיר חבל אם יצא משם נסתלק ממנו העול ההוא ואינו חייב לתת עמהם כלל אלא למקום שהוא הולך שם ולא זו בלבד אלא אפי' לענין מסים כתב ר"ת והביאו מהררי"ק שרש ב' מן המרדכי מכאן אומר ר"ת שאם הטילו מס או מתנה על בני העיר וברחו מקצתם שפטורים ואפי' ר"י שחולק על ר"ת כתב וז"ל מנהג בכל הקהלות שאין אדם יכול לפטור עצמו מן המס בצאתו מן העיר אחר שנתחייב וכל מה שיש לו נשתעבד למלך ובלא מנהג נראה לי דין תורה שכששאל המלך מס אפי' שערי דכד' נשתעבדו כו' וכל מה שיש לו נשתעבד למל' עכ"פ הרי שאפי' ר"י לא חייב המס בצאתי מן העיר אלא באותו מס שהטיל המלך בעודו הוא שם שאז אפי' שערי דכד' נתחייבו אבל למסים העתידים לבא אפי' ר"י מודה שאינו חייב בהם כלל וכ"ש התמידין שנותנין לעניים בכל שבוע שלא לחייב אותו אלא למי שהוא דר בתוך העיר אותו שבוע ובשנה ההיא שדר שם אבל מה שעתיד לבא פשיטא שאין עולה בדעת בן אדם לחייב ליוצ' מן העיר לא בד"ת ולא מסברא ולא ממנהג שמנהג כזה לא שמענו ולא ראינו ופוק חזי מאן גברא רבה קא מסהיד על דין זה הר"ן ז"ל כנ"ל סוף דבר שאין ליוצא ועוקר דירתו מעיר אחד עם יושבי העיר ההיא ולא שותפות עמהם כלל לשום דבר כי נתפרדה החבילה וכן כתב מהרי"ק בשרש א' וז"ל דבשלמא כשהוא דר בעיר ומסרב לפרוע הרי כמאן דלא ציית דינא כו' עד אבל בנדון זה כבר נפרד מהם רבי משה ונתפרדה חבילתם פשיטא שאין הדין נותן שיפרע קודם ירידתן לדין והאריך בדין זה מאד יעויין במקומו ודי בזה לחלק השני כי הדבר פשוט מעצמו ואין צריך להאריך כלל:
ומעתה נבא אל החלק הג' ואען ואומר כי גם שכפי האמת לא היינו צריכין לכך אחר שהדין פשוט עם האלמנה ולא יעלה על רעת כי אנשי ק"ק פירארה יחרבו לשמוע ולקבל האמת ולעבור על לאו דכל אלמנה ויתום לא תענו ודרשו ז"ל אפי' אלמנתו של מלך ומ"מ הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא כאלו היינו צריכין לכך ואני אומר כי גם בזה הדין עם האלמנה ולא נדקו אנשי הקהל יצ"ו בתביעה זו כמו שלא צדקו באחרות ועם היות היה מקום להאריך בדין זה ראיתי לקצר אחר שמה שאני כותב עתה אינו אלא לרווחא דמילתא ואגב גררא והנה מהר"ריק כתב בשרש א' וז"ל דמי הוא שיטעה לומר שהתובע יכריח את הנתבע ללכת לבית דין אלא או בעירו דוקא לדברי בעל ה"ג או לב"ד הגדול לדברי ר"ת ואף לדברי ר"ת איכא למ"ד דוקא בענין הלואה הוא דקאמר ר"ת דכופין הנתבע משום דעבד לוה כו' עד ונמצא דלית דין ולית דיין שיאמר שיתחייב ר' משה ללכת אליהם לדון אלא לדייני דשפילי הכי דייני וסוף דבר האריך שם והכריח שאפי' בעניני מסים שהדין הוא שהרבים מוחזקים וכופין ליחיד אפי' הכי כיון שאינו נתבע בעירם אין לכוף אותו לדון בעירם לפניהם על אכ"ו בנדון שלפנינו שכמה מעלות יש אחד שהנתבע אינו בעיר ואינו בענין מסים ועוד שהיא האלמנה בעיר גדולה ונמצא שם ב"ד גדול יותר מבפיררה ועוד שקרוב הדבר שכל אנשי פירארה נוגעים בדבר וגרסינן בפ' חזקת הבתים האומרת תנו לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר וכן הרא"ש בתשובותיו כתב וז"ל דבר גדול הוא להוציא ממון מיד המוחזק אם לא בראיה ברורה דגרסינן בפ' חזקת הבתים כו' יעויין שם מתוך דבריו נראה שדבר קשה מאד לימצא שיוכלו אנשי העיר לדון בענין הנוגע להם ואפי' ע"י סלוק ואפי' את"ל כי הם התובעים אינם הדיינים שיש שם קהל אחר יוכלו לדון לפניהם כי הם אינם נוגעים בדבר כלל מ"מ הדבר פשוט מכח הטעם הראשון שאין להם כח לכוף לאלמנה שתלך למקומם לדון לפני ב"ד שבעירם כיון שהיא מוחזקת בנכסיה ר"ל דבכל מקום דקיימי בחזקתה ובחזקת יורשיה קיימי והם אנשי ספרד ק"ק פירארה תובעים ורוצי' להוציא ממון מחזקתו ועוד שבויניציא ובגלילותיה ודאי יש ב"ד גדול מובחר מבפירארה ולמפורסמות אין צריך ראיה ולגמר ותשלים הענין ראיתי להביא כאן לשון בעל תרומת הדשן ז"ל כדי שלא ישאר מקום פתחון פה כלל לאנשי ק"ק פירארה יע"א וז"ל בסי' ס"ה אם עיני הדיינין רואין דראובן אין איש דציי' דינא ואין לו כח להשמיט מתחת יד ב"ד שבעירו או הסמוך לו ולא יוכל לדחות אותו ולא להתאלם נגד שמעון וכ"הג לא יוכל שמעון לעכב הפקדון או הלואות ראובן שבעירו של לוי כדי שיהיה ראובן ציית לו דינא באותה העיר אפי' אי לא נהוג בו תקנת העקול באותה העיר כו' עד א"כ צריך התובע לצעוק תחלה בב"ד אשר הנתבע שם קודם שיצעק בב"ד שהנכסים שם כמו שנוהגים האידנא שהתובע הולך אחר הנתבע ע"כ.
למדנו מדבריו ז"ל כי המנהג האידנא פשוט שהתובע יש לילך אחר הנתבע לבית דין שבעירו ולמדנו ג"כ מדבריו שאין התובע יכול לעכב נכסי הנתבע שבעירו שכיון שהנכסים ערבאין והדין הוא לתבוע לחייב תחלה ואח"כ מן הערב ולא חלק בין אם הב"ד של הנתבע הוא גדול או קטן מב"ד התובע אלא שעל כל פנים יש לתובע לילך אחר הנתבע א"כ בנדון דידן שהב"ד של ויניציא או סמוך לה הוא גדול מב"ד של פירארה עא"כו שיש לדון במקומה ולא שיאמרו תבא היא לדון שם במקומם ואם אמור יאמרו אנשי ק"ק פירארה הרי שהרב הנז' כתב שאם יראה שיש לחוש שאם יפטר ממון זה שבעיר לוי לא יוכל לשוב להשיג דין ומשפט מראובן וכ"הג מחוייבין ב"ד לעכב הממון מיד בדין גמור אף אתה אמור להם שמ"מ לענין לעמוד לדין צריך שילך התובע לדון במקום הנתבע כ"ש שכפי האמת שאם יאמרו דבר כזה אין ספק שתואנה הם מבקשים ואין כוונתם לשמים ח"ו שהרי נודע ומפורסם לכל שהגבר' הזאת כל כוונתה ואונה לעשות רצון קונה מבקשת והיא ציית דינא ודאי ואנן סהדי וערבאי שתקבל עליה כל מה שיגזור עליה הדין ואין מקום להתלות כאשר יודע בוחן לבות וכ"ש כי הדין עמה כמו שכתבנו למעלה לכן אנשי ק"ק פירארה עליהם לקדש שם שמים ולא לעכב ממונ' וממון יתומיה על לא חמס בכפה ואם ישמעו ישמע להם אלהים ברחמיו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |