שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קמב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
על השאלה מראובן ושמעון שנשתתפו בעסק אחד ונשבע כל א' לחבירו שלא יהיה רשאי אחד מהם לעמוד באותו עסק בלתי רשו' חברו ובחברתו ואם ישליכו אחד מן העסק שלא יהיה חברו רשאי לעמוד בלתי רשותו או בלתי חברתו וזה נוסח תנאי הכתוב בשטר השותפות ותוך זה הזמן לא יוכלו להפריד השותפות הנז' בשום אופן ולא יוכל לעמוד א' מהם בתוך האוגק הנז' בלתי שיעמוד חברו עמו יחד עד שאם יגרשו לא' מהם בכח איזה שר ושופט או משנה עצמו כדי לשים א' במקומו על ידי דילוק או לאיזה סבה שיוציא לאחד מהם בכח שיתחייב חברו לצאת עמו ולא ישאר בזולת חבירו עמו ואפי' שיכריחו לאחד לשבת שלא בחברת חברו לא יוכל לקבל לא להשאר לבדו ולא בחברת אחר אם לא שיהיה חבירו עמו וכן ג"כ אם יצטערו לאחד מהם עד שמרו' שיחו וכעסו יוכרח לצאת מן האגיק יצא גם חברו עמו אחים ולא יתפרדו באופן שלא יהיה מציאות לאחד מהם באוגק בלתי רשות האחר ויהי היו' ויצא דבר מלכות לסלק כל היהודים שלא יטפלו באותו עסק כלל והוציאו שניהם יחד ויקומו הרועים ויגרשום בדבר המלך ושאל השואל מה משפט האיש אחד מהם אם ירצה לחזור ולהכנס בעסק הנז' אם באולי לא יספיק הסיוע וההשתדלות שניהם יחדו שיחזרו שם אם יש לאחד מהם לחזו' שם בלתי חברו עמו שלא הוזכ' בשטר שאם יגורשו שניהם שלא יוכל הא' לחזור והוי א"כ כמציל לעצמו או מכח השטר והתנאי הנז' נכלל ענין זה ג"כ ואין לו לחזור לבדו לעמוד אם לא ברשות חברו או בחברתו וא"כ אם חזר חייב לתת לו חלקו או אם יוכל לפייסו או שמ' בטל' השותפו' מיד כשיגורשו שניה' משם ונפטרו מן השבועה שלא להפרד
תשובה
אני החתום למטה ראיתי מ"ש הח' השלם כמהר"ר אביי נר"ו והאריך הדבר יותר בקיומו של איסור וסגר ואין פותח וכנ"ל בעיני אין מקום התר לשום א' מהם לעמוד לבדו בלתי רשו' חברו ותחילה ראיתי לכתוב מהיכן היה איפשר לטעות ולהתיר וזה החלי בס"ד גרסי' בגמ' וכתב בהלכו' פ"ב דשבועות אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים וכן גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין אינו אסו' לא פת חטין ולא בפת שעורין שהרי לא נתכוין להוציא לומר שעורין כו' עד פיו ולבו שוין בעינן שיוצא בשפתיו ושיהיה מתכוין למה שמוצי' בשפתיו ובנ"ד לכאור' פ' מות' כי לא הוציא בשפתיו רק אם יצא א' וכיון שכן הו' היה אפשר לומר מכח הקדמה הנז' שאמרתי א"תל שבלבו היה גם כי כשיצאו שניהם השבוע' קיימת לא מהני כיון שלא הוציא בשפתיו ורק אם יצא א' מהם כו' דברים שבלב אינם דברי' וכבר כתבתי במעשה שבא לידי נ"ש על ענין כיוצא בזה וכתבתי שם וכן אני אומר כאן שנתחבטו חכמי רבני הזמן קדושים אשר בארץ ומהם הרב הגדול מורי מהר"רי טאיטצאק ומה"ר דכ"ץ ז"ל ודברי שניהם בתשובות מהר"ר דכ"ץ והנה מהר"ר דכ"ץ ס"ל שיש להכניס בכלל השבוע' דברי' שבלב כיון דמוכח' מלתא שכן היה כונתו ומורי כתב שאין כן אלא מה שהוציא בשפתיו לבד ובתשובות מהררי"ק בעל תרומת הדשן מוכח כדברי מורי ותשו' דרשב"ץ מוכח כדברי החכ' ה"ר דכ"ץ הביאה ב"י בי"ד ועכ"ז נר' דכולי עלמא מודו דחייבי' שניהם לקיים שלא לעמוד שום א' מהם בלתי חברו וטעמא דכל הני רבוותא איירו באדם הנשבע מעצמו אבל הנודר או נשבע לדע' חברו אינו כן וכמ"ש הרמב"ם בפ' ב' מה' שבועות וז"ל מי שנשבע שלא אוכל היום ועל דעתכ' אני נשבע אין זה יכיל לומר כ"וכ היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא ע"ד אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרי' שוים שנשבע על דעת' חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו קם ע"כ גם בנ"ד היה אפש' לו' דכיון שכל א' מהם נשבע לדעת חברו הרי כל א' בטל דעתו מפני דעת חברו ועל כל מה שיאמר חברו שעליו היתה השבועה חייב לקיים כיון שלא הוציא בשפתיו דבר שסותר כונת חברו אלא שקרוב הדבר שנכנס זה במה שהוציא בשפתיו ואת"ל דלא דמי דשאני התם שהוציא בשפתיו בפי' אכילה אז מועיל אחריו לומר שדעתו למה שהוציא בשפתיו בפי' כיון שתלה הדבר בדעת' אבל בנ"ד לא עדיף חברו ממנו וק"ל מ"מ הדבר פשוט שאסור מתוך תיבה א' שאמרו שלא יוכל לעמוד אח' מהם בתוך האוגק הרי שהשבוע' היא שלא יוכל א' מהם בין שיגורשו שניהם ובין שלא יגורשו שניהם אלא א' מהם ואפי' שכתוב שמה שאם יצא א' מהם בלשון יחיד כיון שיש לשון דמשתמע בפיו שאין אחד מהם יכול לעמוד לבדו באוג"ק חייב לשמור ולעשות וקרוב לזה כתב הרא"ש על צואת ש"מ שצוה על אשתו ואמר מהיו' תלך פלונית אשתו ותחזיק כו' עד ומהיו' תירש ותוריש ותנחיל ותחסין שכל אלו לשון ירושה ובטלים לגבי אשתו שאינה ראויה לירש וכת' לבסוף וז"ל אמנם רואה אני לקיים שטר זה מתוך תיבה שכתוב בה ותחזיק כו' יעו"ש ואני אומר שהדברים ק"ו ומה התם שהפליג להוציא כמה לשונות בטלים הספיק תיבה אחד לבטל ירושה מן התורה וליתנה לאשתו שאין לה שום זכות מן הדין וכל זה מתוך תיבה א' בנ"ד שהלשונו' אינם סתומים קצת ויש תיבה א' שמתוכה מחייבת בפירוש וחומר השבוע' נר' שהדבר פשוט מאד שאין כח לשום א' מהם לעמוד באוג"ק הוא לבדו ובלי רשות חברו כי השבוע' במקומ' כל זמן שהתנו ביניהם כנ"ל. ומעת' הנה אני בא לווכח על קצת דברי החכם הש' כמהרר"י נר"ו כתב לדחות ולו' שאין ראיה מתוך תשו' הרא"ש להתיר כו' כן דעתי אבל לא מטע' ר"ת שכתב וז"ל דהתם ה"ל בתולה נדרו בדבר ומותר כו' ודמי ממש להאומר קונס שאיני נושא פ' איני נכנס לבי' שהכלב כו' והאריך בראיה זו שהיא דומה ממש ואח"כ בסוף דבריו בא על ענין זה של התר החר' מאליו גם כן שאינו צריך שאלת חכם ממקום אחר לומר שאפי' לא היה תולה נדר בדבר ג"כ א"ה ה"ל כאומר לחברו קונם לביתך כו' שאם מת או מכר מותר כו' עד ולא למימר דיציאתו מחברה הוי דומה ממש למת או מכר לא ירדתי לכוונ' אלו הדברים שאם הכונה לומר שמה שחדש בסוף דבריו התר חרם מאליו א"א לומר כן שעד עתה לא כתב אלא זה ואם הכוונה שחדש עתה שאפי' לא תלה הנדר בדבר אחר הותר הנדר גם זה אינו שודאי הראי' שמביא מביא מביתך שאיני נכנס הוי נמי טעמא דהתירה מפני שבטל' נדרו במה שהיא בית וכי הנדר הוא שלא יכנס בבית ההיא ותלה זה הנדר במה שהיא ביתו וכי תימא א"כ מה חדש לא חדש דבר אלא דעד השתא הוי תולה בפי' ועתה אינו בפי' דאיפשר היה לפר' שאין הכונה כן וא"ה קמ"ל דהוי כמו שתל' בפי' ואם כן היציאה מהחברה הכי נמי הוי שהנדר היה ששום א' מבני החבר' לא ילך להתפלל שהנד' היא ההליכ' והתלי' היא היותו מבני החבר' ומשו' הכי ביתך שאני נכנס שאנו מפרשי' כ"ז שיהיה ביתך כך כ"ז שיהיה מבני החברה לא ילך וכשם שאנו מפ' כ"ז שיהיה ביתך כך יש לנו לפרש כ"ז שיהיה מבני החברה והדבר ברור מאד אין צורך לאורך ועל לשון הר"ן שהביא ב"י זצ"ל לא אאריך במ"ש והאריך הוא להודיע שדעת הב"י לפרש לשון הירושלמי על דרך הר"ן שהבעיא היא אי תפיס לשון ראשון כו' דהא ודאי אינו וכמו שראיתי כתב הוא נר"ו אח"כ דהאי ענינ' לא שייך תפיס לשון ראשון או אחרון זו היא סברת הר"ן והטעם דבשלמא המשכיר בית לחבירו בדינר לחדש וי"ב דינר לשנה דהני תרי לישני סתרי הדדי דדינר לחדש בשנה מעוברת הוי י"ג דינרים בשנה י"ב דינרים הוו י"ב לבד או הרי זה גיטיך מהיום ולאחר מיתה סתר דברי הראשו' דמהיום משמע עתה וכשאומר לאחר מיתה להפך אבל בנ"ד איכא לפרושי באופן דלא סתר דבור אחרון אל הראשון וראיתי לפרש לע"ד הלשון כמ"ש הב"י באופן שלא יקשה כלל אחר ההקדמה א' והיא שכתב מהר"י קולון שרש ענב רביעי וז"ל ודוקא היכא דמכחישי זה את זה הוא דתחתון עיקר דאיכא למימר הדר ביה כו' עד אבל היכא דאיכא חזר' דאפ' לקיים לא עדיף תחתון מעליון ואדרבא יותר סברא לומר שלא חש להאריך בתחתון מפני שסמך על מה שכתב למעלה זה ראיתי להציע ועם הקדמה אתן טעם וסברא לשלשה סברות שיש בענין זה הרמב"ם ז"ל סובר דכשאמר ביתך זה שאני נכנס שיש לנו לפסוק שאם מכר או נתן מותר לפי שמה שאמר זה יש לו פי' שלא יסתור תיבת ביתך הראשונה שיכולני לפר' מלת זה שבאה לאפוקי בתים אחרים ואפי' דמיירי בשאין לו בתים אחרים מ"מ הבנת התיב' יש לה כי' מצד עצמה שאינה סותר' לתיבת ביתך מה שאין כן התם והרא"ש תופש כל החומרות דסבירא ליה דהאי לישנא נמי שייך ספק' אי תפיש לשון ראשון כו' והר"ן סבירא ליה כהרמב"ם בחדר דלא שייך הכא ספיקא דאי תפיס לשון ראשון כו' וס"ל מכח הירושלמי דיש להחזיק בדיוק תיבת זה כמו שאפרש בין בנדר ובין ביורש שמצוה לתת בית חתנו ליורשיו וזה טעמו שתיבת זה מיותרת שהיה יכול לומר הנודר ביתך שאיני נכנס למה הוצרך לומר זה גם המוריש היה יכול לומר תנו בית חתנות לבני זה למה לי והירושלמי בעי' כפי דעת הר"ן הכי קא מבעיא ליה מה ביתך זה מפני אתה תופסו כיון דתיב' זה מיותרת דודאי היה יכול הנודר לו' סתם קונם ביתך לבד כיון שתיב' זה מיותר' מה נדון בה מי אמרינן יש לנו לעשות ממלת הנודר הא' עקר ואז בהכר' יצא לנו קולא בהכרח דביתך אין לה הבנה אחרת אלא בעוד שהיא ביתך מכר או נתן מותר ומה תאמר מלת זה מיותרת נפרש שאמר כן לאפוקי בתים אחרים אע"פי שיש בזה צד דוחק אם לא יהיו לו בתים אחרים מ"מ כדי להחזיק ולעשות עקר ממלה ראשונה אין תימא לפי שכן עקר לעשות עקר מתיבת ראשונה כנז' בשטר לעיל או דלמא מפני חומר' הנדר אפשר דאית לן למימר דדייקינן תיבת זה דלטפויי אסור אתא לאסור נפילה או מכירה והבעיין לא היה עולה בדעתו לילך אחר מלת זה שהיא קודם הראיה אך הפשטן השיב שטעות היה בידו שיש לנו לעשות עקר ממלת זה אע"פי שהיא אחרונה שכן כו' עוד כתב שמצא בהגה במרדכי מי שנשבע או קבל חרם שלא יתן דבר כו' ורצה לדחות דחיית מהררי"ק ז"ל והודה בדבריו לקיים דברי הר"י בר פרץ דאי זבין לאו זביני וקשה טוב' שהרי כתב הרמב"ם ז"ל לסוף הלכות מכירה המוכר או הנותן בשבת ואין צ"ל בי"ט אעפ"י שמכין אותו מעשיו קיימין וכן כל מי שקנו מידו בשבת בקנין קיים וכותבין לאחר השבת וכן טור ח"מ סוף סי' רל"ה המוכר או קונה בשבת או בי"ה אעפ"י שמכין אותו על מה שעבר על דברי חכמים שמעשיו קיימים ע"כ והרי מושבע ועומד מהר סיני לקיים דברי חכמים שאמרו שלא יקנה ושלא ימכור וא"ל דהתם הוי דרבנן שהרי ר"י כתב כיון דאמור רבנן ומה שרצה הכרח מהרבית דשאני התם דאפשר לקיים המקח ולא תעשה כו'. נראה דבנשבע הוי כמו שיש תקנה לרבית אעפ"י שכב' עבר שנתן הגלימה ברבית ונתקנס אינה אלא חזרת הרבית גם בשבועה איכא תקנה בשאלה כו' עוד בפי' דבריו לא והא ודאי ליתא לדעת הפוסקים הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל ששניהם דחקו עצמם לבקש אופן שלא יחולו הקדושין באסור על נפשה כו' ומי הביאן לזה תישבע כו' זה כתבתי קודם ראיתי דברי התוס'. עוד מצאתי בתוס' על ההיא דקא בעי תלמודא בתמורה בתר דשנינן כל השני שנויי אביי ורבא במאי פליגי וז"ל וא"ת לימא דנפקא מינה אדם שנשבע שלא לגרש את אשתו ואח"כ עבר וגרש' דלאביי מהני ולרבא לא מהני וקושייא דידי נמי הוי בקידושין אלא ודאי כמו שכתבו התוס' דלא פליגי אביי ורבא באיסור שאסר' תורה אלא באיסו' שבודה האדם מעצמו ע"כ מה שראיתי לכתוב באלו כפי מה שהשיגה ידי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |