שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/קט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מעשה שהיה פה העירה שאלוניקי שנפלו קטטות ומריבות בין ראובן ושמעון ונמצא שם באותה העת לוי וכאשר ראה דברים מגונים שהיו יוצאים מפיו של שמעון על החיים ועל המתים הרים ידו להכות לשמעון וי"א שהיכה וסטר לועו ועל זה חרה אפו משמעון והלך לפני שופט העיר מא"ה ונודע אלי הדבר והלכתו שם לדבר על לב שמעון ולפייסו ולא הטה אזן ולא אבה שמוע אלא בתנאי שינדו ללוי בשוקים ואני חזרתי לו תשובה ואמרתי לו כי ראה הקשת לשאול כי זה א"א אם לא תעמדו לדון יגעתי אותו היום להמציא השלום ולא עלה בידי עבר היום ויום שבת חשבנו כי לילה ייסרוהו כליותיו ושירצה לעמוד לדין שמעון ולא רצה ויום א' כפעם בפעם בקש בשלוחי הדין עד מצא לר' ותפשו לפני השופט ותבעו שהוא ואחיו הכו אותו מה שהכל יודעים שהיה שקר וכזב וחלינו פניו במאד מאד לש' הנז' ירצה לעמוד בד"ת ושאחיו החכם יצ"ו יהיה מכריע ושנלך לבית הח' הנז' ועל הכל נתן כתף סוררת עד שהביאו ללוי לפני הערכאות ושם שאל ממנו שהכ' אותו וגם נעשה תובע משליח הדין כי אמר שלוי הכה גם לשוטר וזה אמר פעמים שלש עד שהשופט עצמו גער בו ואמר לו ריבך ריב ושאל הדיין עדים ולא מצא עד שבק' שמעון שישבע שלא הכהו ובתוך זה הזמן היה שם עם אנשים הנמצאים שם קצת חכ' והיינו נושאים ונותנים אם היה יכול לוי לישבע אחר ששמעון לא רצה לעמוד בד"ת וגם היה תובע תביעות זרות ונכריות שאם יחשוב שלא הכה אותו היום שהיה מספיק והאנשים אשר היו שם כשמעם הדברים לא אחרו הדבר והלכו למקום אשר היה עומד לוי ואמרו לו תוכל לישבע בזה האופן אחר שראה שהיה מוכרח להלקות או לישבע אמר בפני עדים תדעו שאני נשבע שלא הכתי אותו היום וכשלקח השבועה אמר לו ש' לדעתי והשיב לו לוי איני נשבע לדעתך אלא לדעתי אני נשבע ונפטר נמצאו אח"כ המקוים לאיד לוי ולא ראו מתרעמים ומתלוננים מצפצפים ומהגים מתקדשים ומטהרים עצמם על גבי אחרים ולהוצאתם שלא כדין נשבע ושלא היה יכול לישבע וה' יודע כי פי לא דבר ללוי כי הייתי רחוק ממנו מאד וקהל רב ועצום היה שם מפרידים ביני לבינו ומ"מ להסיר ממני עקשות פה אמרתי לכתוב שורות אלו להורות כי הדין פשוט מאד יותר מביעתא בכותחא משנה וגמרא וסברא משנה נודרין להרגין ולמוכסין כו' ובירו' קאמר דה"ה דנשבעין ואם משום הפסד ממון התירו לישבע עאכ"ו במקום דאיכא צערא דגופא וצערא דממונא ובודאי הדבר ברור שחכמים לא חלקו בין רב למעט למוכסין אמר בין על הפסד מרוב' בין על הפסד מועט ולהיו' שמעתי בשם אחד מן המתחסדים שלא אמרו כן אלא בדבר שאין לו קצב' ומי שיש לו עינים לראות יראה שהבל יפצה פיו האומ' דב' זה שלקח חומר הדברים בלתי הבנה וזה כי הדב' ידוע שאסור להבריח המכס שהוא מדין המלכות ומה שאמרו נודרין למוכסי' היינו במוכס העומד בלא צווי המלך או במוכס שנוטל יותר מקצבתו שהוא שלא כדין אמנם כיון שנוטל יותר מן הקצב' אפי' שוה פרוטה יכול מן הדין לישבע. ובנדון הזה שלפנינו נגד הדין ונגד התורה ושמעון מן הדין הי' ראוי לעונש אחר שהתרו בו כ"כ פעמים לעמוד בד"ת ולא רצה וכמו שאבאר בס"ד ואולי שטעה המערער ונבא ולא ידע מה נבא והוא כי הנה מהר"ם ז"ל כתב בתשוב' על אדם שאנס את חבירו ויסרו במיני יסורין עד שנשבע לו לתת לו כך וכך דאין באותה שבועה או חרם ממש דהאדם בשבוע' בעינן פרט לאנוס ואע"ג דגבי נודרין להרגין מצרכינן דלימא בלבו היום שאני התם דההרג והמכה אין מייסרין ומכין את האדם כלל אלא רוצה לחטוף מידו הפירות אבל הכא דאיכא יסורין והכאו' שאין להם קצבה בטל הנדר והשבועה לגמרי ואפי' שקבלו החרם ע"ד הקב"ה וע"ד הקהל חלילה שתהא דע' המקום וע"ד הקהל מסכמת זולתי לטובה ולא לרעה אעפ"י שתלו דעתן בדעת אחרים כיון דאנוסים היו בטלה דעתן העתקתי תשובה זו אעפ"י שהיא כתובה בעט ברזל בספרים כדי לסכור פי המדברי' בצואר עתק כי טעו ברואה שהרי נתברר מתוך תשובה זו בפי' שכשנשבע בלתי שיחשוב בלבו היום אז אנו צריכים לטעם הכאות שאין להם קצבה וצריך שיהיו ההכאות בפועל אמנם כאשר יחשו' בלבו היום או יבטל בלחש בשפתיו כי זה יותר טוב לכ"ע בפחד כל דהו יכול לישבע כ"ש וק"ו בנדון שלפנינו שאמר כן בפי' בפני עדים ומה גם עתה אם האמת שאמר לדעתי אני נשב' לא לדעתך שכל חסיד שבחסידי' היה יכול לעשות כן עאכ"ו במקום צער גוף וממון והרי זה כהא דאמרי' כתא מכמר כיון שישראל נופל ביד א"ה אין מרחמין עליו כי גבוה מעל השופט יש אחר כאשר נודע והאמונה כי המערער על זה ראוי לעונש שמערער על דיני תורתנו הקדושה וקבלת רבותנו ז"ל גם היה מן המתעקשים רצה לומר שלא התירו לנדור להרגין ולמוכסין כי אם בלהבא כמו קונם פירות עלי אם אינם אלו מבית המלך וכשראו מ"ש הפוסקים מהירו' דלא דוקא נדר אלא ה"ה ג"כ דנשבעין כו' ומסתמ' נר' שבועה כי פירות אלו מבית המלך הרי שג"כ לשעבר מותר בחשבו בלבו דבר שאינו סותר למה שמוציא מפיו כנז' אמרו שמא ג"כ ירצה לומר שמשביעין אותו שלא יאכל פיר' אם אינם מבית המלך דהיינו להבא וכאלה ההזיות לרוב אמנם ראיתי להעתיק כאן תשובת הרא"ש שכתב וז"ל ששאלת שהגזבר בא לבית הכנסת להטיל חרם מצד המלך כל מי שיודע באותו פלוני שיעיד לפני הגזבר גם שולח אח' יחידים ומשביעם בנקיטת חפץ אם ידע בפלוני שבא על הגויה או משאר דברים שחייבים עליהם מיתה בדיניהם דע אין טוב להשיב על דברים הללו פן יבולע לגוים ויאמרו בעלי תורה התירו שיעברו על שבועתה ודבר זה דומה לנשבע לאכול חזיר מכאן נר' שלא נשאר שום פתחון פה למערער אם לא יעלה שמים וירד תהומו' ולחתימ' דב' זה למען יראו שנתקיים הפסוק שאמר הוי האומרי' לרע טו"י וגו' הנה כתב הריב"ש סי' ק"ב שיש להחדים ולנדות המחזי' ביד ההולך לדון בדיני גוים וכתב בעל התרומו' אפי' דיני חבלות שאינם מסורין לנו בזמן הזה אסור למסור ביר גוים ה' יודע מה שהיה בלבי לכתוב לולי פני השלום והחברים נשאתי ונתפייסתי במה שכתבתי
קט שאלה ראובן נשא אשה את לאה ובכלל תנאי כתובתה נתחייב שלא לישא אשה אחרת עליה ועמד נשוי עמה י"ב שנים ולא זכה ליבנות ממנה והריון לא היה לה וכראות ראובן כך הלך וקבץ שלשה בעלי תורה ובקש מהם שיתירו לו שבועתו ונתרצו לו והתירו שבועתו. ועתה שואל ראובן אם הותרה לו השבועה ויכול לישא אחרת על לאה אשתו כיון שיכול לפרנס שתיהן ואת"ל שיכול אם יש כח ביד לאה לתבוע ממנו סכי כתובת' ומוציאין ממנו. או דלמא אף לזאת אין כח בידה להוציא ממנו סכי כתובתה ואת"ל שיש כח בידה אם היינו דוקא סכי נדונית' שהכניסה לו אמנ' תוספ' אינו מחוייב לה כיון שהיא רוצ' לצאת ממנו ותובעת סכי כתובת' על כל אלה ילמדנו רבינו הדין עם מי:
תשובה
ראיתי דברי הח' הש' הפוס' נר"ו צלל במים אדירי' והעלה בידו מרגליו' אבנים טובות אבנים יקרות והערות על תשו' הרא"ש ז"ל וראיתי לגלות דעתי בקצת דברים וזה החלי בס"ד כתב הח' הפוסק שיש תימא על הרא"ש איך כתב בפשיטו' שהנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה שהרי זה דלא כהלכתא דהלכה כמאן דא' ביבמות נושא אדם כמה נשים כו' וכתב על זה מ"ש הריב"ל והוא האמ' לפי שהרא"ש ז"ל איתן מושבו היה בספרד ושם בקשטילייא ופורטוגל נהגו ודאי שאין אדם לוקח אשה על אשתו לכן ישראל שהיו ביניהם נהגו כמנהגם כדכתיב ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם עוד כתב על דבריו הרא"ש הנז' שכתב שלא ישא אשה אחרת דלא חלה ואיכא למידק אמאי לא חלה דהרי כלל דברי' המותרים כו' וכ"כ הריב"ש בתשו' י"ד ולדידי לא קשה כלל דהרא"ש לא איירי בשבועה כלל וחילק בין שבועה לתנאי ואנו אומר שכמדומה לי שהח' הנז' חשד על הח' הריב"ל שהיה מבין לדעתו דהרא"ש מיירי לענין שבועה מה שלדעתי אי אפשר להאמין עליו כך כי מי היה מכניסו בדבר שאינו נזכ' כלל בדברי הרא"ש אלא שנראה לי דהכי קאמר מדקאמר הרא"ש והוי מתנ' עמ"ש בתורה א"כ נמשך מזה נמי בענין שבועה שהנשבע שלא לישא אשה שלא חלה דכיון שאתה אומר דדוקא כשאומר שלא ישא אשה ואפשר שהאש' ההיא תלד או יגרשנה אז הוי תנאי משום דאפשר שתלד ולא מיעקר בתנאי ההוא דבר הכתוב בתורה הא אם הוא נשוי עם זקנה שפסקה מלדת וחדל להיות לה אורח כנשים דליכא למימר שמא תלד התנאי בטל לפי שמתנה על מ"ש בתורה נמצא שיש לנו לומר ג"כ דין זה בשבועה שלא ישא אשה בנדון כזה שלא חלה השבועה שהדברים ק"ו ומה בתנאי דאיכא צד ברור אליבא דרב יהודה שאפי' שעוקר דבר מן התורה תנאו קיים עכ"ז בלא ישא אשה בנדון כנז' תנאו בטל בשבועה דליכא צד שנאמר בו שהנשבע לבטל דבר מן התורה כ"ש בשבועה שלא ישא אשה שלא חלה השבועה וע"ז הוקשה להריב"ל על הרא"ש למה כתב כן שהרי מצינו שהנשבע שלא לאכול מצה חלה השבועה אפי' בימי פסח כמו בשאר ימות השנה ומדברי הרא"ש נמשך שאינו חל מכח מ"ש בדין תנאי זהו קושיית הריב"ל לא שעלה בדעתו שהרא"ש מיירי בשבועה.
עוד הקשה הח' הפוסק הנז' וז"ל קשיא לי טובא בסוף התשובה שכתב דלא מקרי מתנה על מ"ש בתור' אלא שבשעת תנאו ידע דלא איתמר הכי בפ' הזהב אלא לשמואל דלית הלכתא כוותיה כו' ואני אומר דאין כאן תימא דאפי' שאינה הלכה מצי למימר הכי הרא"ש דרך דמיון לפי שהרא"ש השיב לשואלו וכך אמר לו אתה אומר דשמא לא תלד וצרי' לישא אחרת ואז מחוייב לישא והרי הוא מתנה על מ"ש בתורה על זה השיב לו כי אין זה מתנה על מה שכתוב בתורה לא לדעת רב ולא לדעת שמואל זה היה אפשר לומר ולא הוי דוחק ומ"מ כפי האמת איני רואה קושיא דאפי' יהיה כמ"ש דבענין זה לא מקרי מתנה על מ"ש בתו' שאני ממונא מאיסורא דלענין ממון הוא דפליגי רב ושמואל אבל בענין איסורא כ"ע מודו דלא מיקרי מתנה על מ"ש בתו' אל' בדיעבד בעת התנאי ובעת השבועה והטעם בענין ממון סבירא להו אפי' לדעת שמואל שלא הקפידה התורה שיעשה האד' מממונו מה שירצה ובדלא ידע אינו מטעם שעקר דבר מן התורה אלא דהוי מחילה בטעות ומחילה בטעות לא מהני אב' בענין איסורא לא פליגי רב ושמואל וא"כ אפשר שמ"ש הרא"ש הוא בין אליבא דרב ובין אליבא דשמואל. גם על מ"ש הח' הפוסק נר"ו שאנו כותבין שלא יגרש א"כ נמצ' דמתנה על מ"ש בתורה לפי שא"א לו לגרש מחמת השבועה תמיה אני לומר כן דאפי' שנשבע שלא יגרש כשנשבע שלא ישא לא מקרי מתנה על מ"ש בתו' דכמו שאתה אומר דשמא תלך דלא הוי מתנה על מ"ש בתו' מטעם דשמא תלד כך הוא אפי' שנשבע שלא יגרש שייך לומר דלא הוי מתנה על מ"ש בתו' מטעם שמא יגרש בשוגג או במזיד או היא בעצמה וקרוביה ירצו בגרושיה וא"כ שפיר שייך לומר דלא הוי מתנה על מ"ש בתו' שמא יגרש כמו שמא תלד וכמו דלא שייך לומר דודאי עוקר אלא בזקנה שפסקה מלדת כנז' לפי שאז א"א בעולם שתלד כך צריך בשאר הדברי' משא"כ בשבועה שלא יגרש שאפי' שנשבע שלא יגרש מ"מ הבחירה במקומה עומדת בדרך טבע. ודי בזה במשא ומתן שפלפל הח' הפוסק נר"ו אבל לענין הדין הדין הוא כמ"ש ופסק הח' הפוסק נר"ו הן בענין השבועה דכיון שהתירוה הותרה גם לענין הכתובה שאין לה כתובה כמ"ש החכם הפוסק נר"ו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |