שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/פח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
בפנינו עדי' ח"מ ראובן מצד א' ושמעון מצד א' נתרצו ויאותו וקיימו חברה ושותפו' ביניהם לזמן י' שנים רצופות נמנים ומתחילי' מהיום הזה עפ"י התנאי' הנמשכי' וכתובי' למטה בשטר הזה. יש לדעת שנתחייבו שניהם מעתה ומעכשיו שאם מהיום הזה והלאה יקחו הרינדה המכס הקפאן משאלוניקי או מכל אי זה דבר הנלו' אליה או נמשך ממנה או כל איזה מכס רינדה אחרת תוך מחוז שאלוניקי תוך זמן הי' שני' הנז' בין שיקחו הרינד' שניה' או כל איזה מהם לבדו או בשותפות עם אחרי' בין שיהיו שניה' בפנקס המלך יר"ה או איזה מהם בין שלא יהו כתובים שום אחד מהם לעולם יהו שניהם שותפים בכלל חצאין שוה בשוה בכל דבר וענין הנוגע לכל רינדה שיקחו בין בענין חלוקת הרינדיה מאי זה מין של ריוח שהיה בעולם בין בספק בין בגלוי בין מהאולפה בין מהמתנות או דורון או מנחה או מאי זה אופן וענין אחר שיהיה בעולם בין בכל דבר וענין הנוגע לכל רינד' שיקחו בכל יהיה כח וזכות לכל א' משניהם שוה בשוה בלי שום יתרון וחסרון כלל וגם בענין האחריות יהיו שניהם שוים עוד התנו ביניהם שלא יוכל ולא יהיה רשאי שום א' מהם לקחת או ליכנס ברינדה מהמכס הנז' ולא בשום רינדה אחרת מהיום הזה והלאה עד תשלום העשר שני' הנז' אלא כל אחד מהם בדעת חברו ר"ל שכל אי זה משניהם שירצה ליכנס או לקחת שום רינדה לא יוכל לקחתה או ליכנס בה אלא שיודי' הדבר תחלה לחברו ואם ירצה חברו ליכנס גם הוא בה אז יהיו שניהם שותפים בה בכל דבר כפי הנ"ל ואם לא ירצה דיברו ליכנס אז יוכל אותו שרוצה ליכנס בה לקחתה וליכנס בה כרצונו מבלי שיהיה בה שום חלק לחברו אשר לא רצה ליכנס בה. אמנם לא יהיה נאמן שום א' מהם לומר שחברו אמר לו שאינו רוצה ליכנס באי זה רינדה אלא עפ"י ב' עדי' שיעידו בפני ב"ד איך בפניהם אמר שאינו רוצה ליכנס באותה הרינדה עוד התנו ביניהם שכל איזה מהם שיאמר שאינו רוצה ליכנס באיזה רינדה עם חברו שיהיה מחוייב לעשות לחברו הנכנס ברינדה כל איזה מין בטחון שישאל ממנו באופן שיהיה בטוח הנכנס ברינדה שלא יעשה לו חברו שום נזק והפסד כלל בשום אופן בעולם באותה הרינדה ונתחייבו שניהם להעמיד ולקיים כל הענייני' הנז' כל זמן היה שני' הנזכרים ולהתנהג זה עם זה ביושר ובאמונה ושלא יעלים זה מזה כו' אלא להגיד ולהודיע זה לזה כל מה שיעשה בכל רינדה שיקחו עוד נתחייב כל א' מהם להשתדל בכל מאמצי כחו להקרי' התועל' זל"ז וזה לזה ולהרחיק זה מזה ההיזק ושלא לעשות שום היזק זה לזה בשום דבר בעולם לא בענין אי זו רינדה שיהיו שותפים בה ולא בענין שלא יהיו שותפים בו בשום אופן בעולם כל זמן היה שנים הנז' ונתחייבו ראובן ושמעון הנז' חיוב גמור מעתה ומעכשיו שאם יקחו הרינדה ממכס הקאפאן משאלוניקי לזמן הג' שנים מהטאביל הב"ר שמתחיל מעשרה ימים לחדש אבריל הב"ר שיקחו עמהם בשותפות ללוי לכל זמן שיהיה בידם המכס הנז' מהטאביל הנז' יש לדעת בזה האופן שמכל ד' לבנים שירויחו במכס הנז' מאיזה אופן שיהיה בעולם יתנו ללוי הנז' לבן א' ומג' לבנים הנשארים יחלוקו בין שניהם ראובן ושמעון הנז' מחצה במחצה שוה בשוה ולגמור ולקיים כל דבר ודבר מכל הנז' לעיל ושלא לבא נגד שום דבר וענין מכל הכתוב לעיל לא בפני דייני ישראל ולא בפני דייני אומות העולם על הכל נתנו קנין גמור מעכשיו במנא דכשר כו' ונשבעו שבועה חמורה בשי"ת בתפלין ביד ע"ד המב"ה וכל א' מהם לדעת חברו ולדעת רבים מפורשי' שהם החכמים השלמים כמהר"ר אברהם שלום וכמה"רר יוסף קארו וכמה"רר יוסף סאגיש יצ"ו הדרים בצפת תוב"ב לגמור ולקיים לשמור ולעשות על כל הנז' לעיל קיום גמור בלי ערמה ותחבולה כלל ובלי שום פתח היתר וחרטה ובלי שום תנאי בעולם ובקבלת נח"ש יקבל על עצמו כל א' משניהם מעכשיו שאם באולי יתירו לאי זה מהם השבועות והחומרות הנז"ל או קצתן שיחזירו לחול על כל א' כבתחלה וכן בכל פעם ופעם אפי' עד אלף פעמים או יותר שיתירו לאי זה מהם השבועות והחומרות הנז' או קצתן לעול יחזרו לחול על כל א' מהם כבראשונה באופן שלא יהיה אפשר להסיר מעליהם השבועות והחומרות הנזכרות ולא קצתן ופסול על עצמם ראובן ושמעון הנזכרים כל עד או עדים שיעידו בין בשטר בין בע"פ שמסרו שום מודעה על שום דבר מכל הנז"ל מחמת שום אונס בעולם ושלא מסרו שום מודעה בעולם על שום דבר מכל הנז"ל ונשבעו שבועה בשם יתברך שלא נשבעו שום שבועה קודמת לזה ושלא עשו שום דבר שיגרום שום ביטול לשום דבר מכל הנז"ל וליותר קיום הענינים הנז' קבלו כל א' משניהם על עצמו נזירות גמור לעולם עם כל הלכות וחומרות ודקדוקי נזירות כנזירות שמשון בן מנוח בעל דלילה שעקר דלתות עזה ושנקרו פלשתים את עיניו אם ח"ו יעבו' על שום דבר מכל הכתוב לעיל מהיום עד סוף הג' שנים הנז' המתחילים מעשר ימים לחדש אבריל הב"ר וכן אמרו ראובן ושמעון הנז' כ"א מהם בפיו הריני נזיר לעולם כשמשון בן מנוח בעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו אם ח"ו אעבור שום דבר מכל הנ"ל מהיום ועד תשלום הג' שנים הנז' מהטאביל הב"ר המתחיל מחשבון הנוצרים מיום עשרי' לחדש אבריל הב"ר אמנם כל שאר השבועות יהיו מוטלים עליהם עד סוף העשר שנים הנז' וכל החומרות הנז' והנזיר' הנז' קבלו אותם עליהם לדעת היותר מחמיר שבחכמים והפוסקים וקנינא כו' והנזירות הנז' שקבלו ראובן ושמעון הנזכרים יובן על כל הדברים הנז"ל הנוגעים לראובן ושמעון מזה לזה ומז"ל אמנם על ענין החיוב שנתחייבו ללוי על זה לא קבלו הנזירות וקים:
טופס ההתראה. היום יום ג' י"א לחדש אדר שנת השי"א דיגו יו שמעון אה ראובן קי פור קואנטו טינימוש און שטר חתום קי קואל קיירה קי טומארי לה קאנפאנה או קואלקיא וטרה יר רינדה קי איש אובליגדו שירלו מודיע אונו אה אוטרו אנטיש דיגו קי אגורה קיירו טומר לה קאנפאנה אי אנשי מישמו לו טיגנו ניגושיאדו קון אייל דיין אי אישטו טודו פואי קון לישינשיאה קי שי וינגה אה אישקריביר קוץ מיגו אי קי טינגה שו פארטי שיגון אישטה נואישה אישקריטורה קוץ טודוש לוש תנאים קי אין לה דיג"ה אישקריטורה אישטאן אי שינו קיירי מי די טודו איל בטחון קי דיזי אין לה דיג'ה אישקיטורה נואישה קי נון פואידי האבלר אין לה דיג'ה קנפאנה שיגון אישט' לה אישקריטורה בכח החומרות ומקויימת בחותמיו ההרשאה הזאת:
תשובה
תחלה אקדים כי ידוע לנו שהלכה רווחת בישראל כי בשבועה פיו ולבו שוים בעינן ואי בציר חד לא הוי שבועה ואין צורך להאריך בזה. עוד קי"ל שהנשבע ע"ד א' אינו יכול לומר כ"וכ היה בלבי כדי לפטור עצמו מן השבועה וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות שבועות וז"ל ואומר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע אין זה יכול לו' כ"וכ היה בלבי כו' עד מפני שלבם של אלו במקום לבו קם עוד צריך לדעת כי הבא לחייב לחברו מכח שטר ידו על התחתונה וכל לשון תלוי וסתום על המוציא ורוצה לחייב חברי להביא ראיה ואפי' שהלשון משמע קצת כדברי התובע אם יסבול הלשון פי' דברי הנתבע אמרינן כוותיה ואפי' שיהיה קצת דוחק כמו שביאר זה מהרר"יק ז"ל בשרש ז' גם הרא"ש בתשובותיו כלל ס"ח תשו' ט' משמע כן בהדיא. עוד יש לנו לדעת דהיכא דאיכא תרי לישני בשטר א' דנראין דסתרי אהדדי אם אין אתה יכול לקיים שניהם תחתון עיקר אבל אם אתה יכול לקיים שניהם לא עדיף תחתון מעליון ואדרבה יותר סברא לקיי' העליון ולדחוק התחתון כן הוכיח מהררי"ק שרש י' ומעתה אתחיל להורו' המתיישב אצלי בהבנת לשון זה השטר והנר' פשוט לע"ד ולהיות נפל מחלוקת בהבנת הלשון האומר אלא כל א' בדעת חברו כו' עד ואם לא ירצה יוכל אותו שרוצה ליכנס בה לקחת וליכנס בה כרצונו כו'. ומזה הלשון רצו להוכיח כי אין א' מאלו החברים רשאי ליקח שום רינדה אם לא ברשות חברו ואם לא יתן לו רשות אינו יכול ליקח ולא ליכנס בשום רינדה. אומר כי אין דעתי נוחה בזה כלל מכמה טעמים א' שאין הסברא סובלת כך שירצו להשתעבד ז"לז ללא תועלת דבשלמ' בשעבוד עצמה ז"לז שאם ירצה חברו כו' התועלת מבורר שטובים השנים גם כשלא ירצה יש תועלת ההבטחה ולא יקבל נזק הלוקח מחברו. אבל שישתעבד כל א' לחברו שאם לא יתן לו חברו רשות ליכנס שיעמוד כל ימיו עד י' שנים כך ובשביל שחברו רוצה להמית את עצמו ימות נפשו עמו זה לא יתכן ואין דעתי סובלת כך. ומן הלשון אומר שאין אדם מכל להכחיש שמ"ש ר"ל כו' בא לפרש מלת בדעת חברו ומה בא ללמדנו וכי לא היינו יודעי' מלת בדע' מה ר"ל שפירש אותה באומרו שיודיעהו אלא ודאי שנר' בפירוש שרצה לשמור עצמו שלא נבין מלת בדע' ברשות ואם לא כן לא היה צריך לכתוב כלל אלא בדעת חברו ואם ירצה כו' עוד שכל יודע ספר רואה שראוי שיהיו מקבלים האין והלאו זה לזה ואם הכונה שאין א' יכול ליקח רינדה אלא ברשות חברו היה ראוי שיזכור זה ג"כ באין ושיאמר כן אם ירצה כו' אז יוכל לקחת ויהיו שותפים כו' ואם לא ירצה כו' אז יוכל לקחת מבלי כו' אבל עתה נר' בפי' שלא באו לידי כך כי כל א' ברשותו עומד בענין הלקיחה בתנאי שיודיעהו תחלה ולהיות כן לא הזכיר באין רק ענין השותפות לבד אם ירצה כו' אז יהיו שותפין ואם לא ירצה אז יוכל לקח' לעצמו מבלי שיתן חלק לחברו אמנם בין ירצה בין לא ירצה לעולם הרשות נתונה ליקח הרינדה אפי' בלא רשות חברו כי אין עליו חובה אחר' כי אם להודיעו הדבר בלבד וא"ת מה תועלת בהודעה ומה לו ולידיעה זו אחר שבין הכי ובין הכי מחוייב ליתן לו חלק ולהיות שותפים כנז' אפשר שהכוונה כדי שלא יראה נוהג עמו במרמה אחר שעשה הדבר בלתי ידיע' חבירו עוד ג"כ שירצה להכתב בפנקס המל' יר"ה להיותו בטוח במעשיו יותר ואם לא יודיעהו לא יוכל לכוין העת להשתדל גם הוא ולהכתב בפנקס אמנם עתה שיודיעהו אם ירצה גם הוא ליכנס אז יהיו שניהם שותפי' בכל דבר ויכתב גם הוא בפנקס המלך לאימין כמו חברו. עוד שאם יודיעהו אפש' יתן לו חברו עצה טובה והוגנת לשניהם ואע"פ שאינו מחוייב לקבל דבריו מ"מ לפי שאם לא יודיע הדבר לחברו א"א לבא לידי עצה כלל אבל עתה שיודיעהו ויתן לו עצה לא נשאר אצל חברו שום תרעומת כי אם יקבל דבריו מוטב ואם לאו ודאי יתן לו אחר טעם שאינו רוצה בעצתו ובזה ינצל מתרעומת לפיכך בחרו בידיע' ומצינו שאין אדם רוצה שיתרעם חברו ממנו אף במקום שאינו חייב לו מן הדין שום דבר כדאמרינן במציעא פ"ק אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות כו': ואיכא דאמרי אפי' שלא באחריות נמי דא"ל לא ניחא ליה דלהוי לשמעון תרעומת עלי והביאו דין זה הפוסקים להלכה ואם באנו להוכיח ממ"ש ואם לא ירצה כו' עד לקחת' וליכנס כו' ונרצה לדרוש טפי הלשון שכתב לקחתה וליכנס שהיה מספי' במלת להכנס גם נרצה לדקדק מלת כרצונו הא לאו הכי לא יוכל אפי' לקחת כיון דליכא עדי' דאמר לו חבירו איני רוצה לא יכנס אלא ברצון חבירו לא כרצונו האמת כי אפי' היו אלו המשמעיות פשוטות והלשון היה מוכיח זה קצת היה ראוי לדחותם מחמת הלשון העליון הנז"ל שכתב ר"ל שיודיע כו' שאותו הלשון מוכיח בפשיטות שאין הדבר תלוי אלא בידיעה לבד וא"כ כל הלשונות הבאים אח"כ ראוי לדחק' וליישב' שלא ינגדו הלשון העליון כמו שמוכיח זה מהררי"ק ז"ל כנז"ל כ"ש שאין לדרוש כ"כ בשטרי הדיוטות דאע"ג דכ' מהררי"ק בשרש ז' דהלכה כר' עקיבא כדדייק לישנא יתירא אפשר לחלק דדוק' בלישנ' כי ההיא דהתם דקאמר תנו ק"ק זוז לפלוני ב"ח כראוי לו שאין הלשון מקושר ונרדף ומתייחס עם אותו שלמעלה כלל אז היה מוכרח לדרוש הלשון המיותר אבל כשהלשון מתייחס עם הלשון של מעלה והוא כפל ענין במלות שונות בהא נראה בעיני דלא דרשי' כי הא דנ"ד לקחתה וליכנס שהם ב' מלות נרדפות והרי כמה פעמים מפרשים החכמה כן בספרי הקדוש כ"נ בעיני וכ"ש שלפי האמת אין כאן יתור לשון כלל משום דתרווייהו צריכי דלקיחה לחוד וכנס' לחוד דלקיחה היינו ליקח הרינדה מן המלך יר"ה והוא אפשר שלא יתעסק בה או שיכנ' ויתעסק ברינדה ולא יקח אותה מן המלך יר"ה על כן אמר שניהם אז יוכל לקחת ולהכנס כו' והלשון נמשך למטה מבלי כו' ומה שאמר כרצונו פי' הרצון ואמר מבלי כו' שר"ל בין שיקח אותה או שיכנס יעשה כרצונו מבלי שיתן חלק כו' ואל"כ ה"ל לכתוב ומבל' וזה ברור כשמש. ואם היו אומרים זה להחמיר לכתחלה היה אפשר לאומרו כפי חומ' הענין אבל להוציא מזה שאם הא' לקח בלא רשות חברו שעבר ושחברו נפטר אין נ"ל כלל ועיק' ולרווחא דמילתא אני אומר שגם שהיינו אומרי' שפי' הלשו' הוא מוכר' כמ"ש שאם לא ירצה כו'. אז יוכל לקח' הא אם לא יאמר שאינו רוצה אלא שישתוק או יתן לו טענו' שאינו מרא' הבלתי רצון שלו שבזה האופן לא יוכל לקחת כ"ז הוא דיוק דמשמע שכך היה כונתם אבל לא הוציאו הדבר בפה וא"כ אפשר לומר שלא חלה השבועה דפיו נמי בעינן ואע"ג דמתניתין דנדרים פ"ב משמע דבשבועות לכ"ע אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ולפיכך אמר לא שבועה לא אוכל לך אסור משום דמשמע לא יהא שבועה מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא שבועה וא"כ תרצה לומר דהכא נמי מכלל הן אתה שומע לאו מכלל דאז יוכל כו' לא דמי כלל דבשלמא התם במקום שהוציא מלת השבועה מפיו הוציא הדברים אשר מהם משמע על מה חלה השבועה בהכרח אבל בנ"ד דאז יוכל כו' אינו נזכר שם השבועה ואין לעשות דיוק אחר אלא שתאמר אז יוכל ואם לאו לא יוכל לא שתאמר אז אין שבועה הא לאו הכי יש שבועה כיון שאין שם מלת שבועה בפירוש ואם תרצה לומר הרי כתוב ולגמור כו' אף אתה אמור הרי כתוב מכל הנז"ל וזה לא נזכר ולפי האמת אין אני אומר זה אלא לרוחא דמלתא והיה ראוי לילך לעולם אל הצד המחמיר שאם ירצה א' מהם ליקח בלא רשות נאמר לו לא תעשה כן ואם עשה השני אין לו טענה מזה שחברו עבר ולהוציא מזה שהוא פטור שאינו כן שאולי האמת שלא עבר אלא דפשיטא דא"א לדרוש תיבה זו כדי לעשות הדיוק הנז' שאם אתה רוצה לדרוש כן מכח טפוי תיבה אחת או ב' מה תעשה בשיטה שלמ' שהיא מיותרת כפי דרכך זה שאתה רוצה לומר שאין אחד מהם רשאי ליקח אלא ברשות חברו א"כ היה מספיק שיכתוב אלא בדעת חברו ואם ירצה כו' וכל הלשון מתיבת ר"ל עד ואם ירצה מיותר לגמרי אלא שהאמת יור' דרכו כמ"ש:
עוד צריך אני להודיע שאין הוכחה גם כן שלא יוכל שום אחד מהם ליקח רינדה אלא שיהיה ברשות חברו מלשון הכתוב למטה שכתוב לעשות שום דבר הנוגע כו' אלא שיהיו מרוצים וחפצים שניהם יחד שכ"ז אינו מדבר כי אם אחר היותם שותפים ושנכנסו במלאכה כדמוכח מה שאמר לשום אדם או משרת כו' שכל אלה הדברים נמשכים אחר היות הרינדה עליהם שהם מוכרים לאנשים מכס פתח פלו' או משימין משרתי' יפקחו וישתדלו על הפתחים כרצונם אמנם ענין הלקיחה לא הוזכר כאן אלא למעלה קודם הזכרת השבועה כו' כע"כ נחלק לשתי מחנות למעל' הדברים השייכים אל הלקיח' ולמטה הדברים הנמשכי' אחר שהוחזקו ברינד' שיקחו אדרבא מכאן הוכח' גמורה למה שאמרנו שאין ענין הלקוח תלוי ברשות חברו אלא שיודיעהו תחלה לבד האמנם באלו הדברים פי' שיהיו מרוצים כו' ובזה יתיישב הלשון שלמעלה עם הלשון הזה והוא הנכון והראוי מכח ההקדמה הנזכר שלשון עליון יותר עיקר כאשר נוכל ליישב שתי הלשונות כ"ש היכא שהדברים ברורי' מעצמם בשני המקומות שהם נושאים מחולפי' מכל מה שאמרתי ברור אצלי שבענין הלקיחה כל אחד יכול ליקח או לכנ' ברינדה בלא רשות חברו רק שיודיע הדבר תחל' לחברו אמנם אומר אני אפי' נניח ונודה שאין אחד מהם רשאי ליקח בלא רשות חברו לא יתחייב מזה שמפני שאחד מהם יעבו' ויקח בלא רשות שהשני פטור מכל וכל כמו שאבאר: וזה שאני אומר שדין זה כתב המרדכי בסגנון זה יש לדקדק דב' אנשים שנשבעו זה לזה ועבר הא' על שבועתו השני נפטר מאות' שבועה גם הרא"ש ז"ל בתשובותיו ורי"ו הביאו דין זה ג"כ בשם פוסקי' אבל אנחנו כאשר חפשנו בספרי הפוסקי' הגאונים ומפורסמי' אצלנו כמו הרמב"ם והסמ"ג והטור לא הביאו דין זה בפירוש והיה אפשר למי שירצה לומר שהפוסקי' שלא הביאו דין זה לא סבירא להו הכי וכמו שכיוצא בזה כתב מהר"ר אליה מזרחי זלה"ה בתשו' וז"ל נלע"ד דהא דמצרכינן שיהיו נוגעים היודין של האלפים והשיכין והעיינין וכיוצא בהם בגוף האות עד שיהי' כל האות גוף א' אינו מוסכם לכל הפוסקי' שהרי הרמב"ם והסמ"ג וכמה פוסקי' אחרים לא הביאו זה בספריהם ואם היה זה מוסכם מכלם איך אפשר שלא יביאו זה בספריה' הרי שהרב ז"ל מוכיח להקל בדין זה לפי הפוסקים שלא הביאו לא סברי הכי כ"ש שהיה אפשר לומר כן להחמיר ובפרט בענייני' חמורי' כיוצא בנדון שלנו אמנם אפי' נניח שאין חולק בדין זה ראוי לחקור מאיזה מקום נלמוד דין זה מדבריה' ולאי זה דין זה מדמינן ליה. ונלע"ד שראוי לדמו' דין זה להא דתנן במתניתין בנדרי' פ' רבי אליעזר קונם שאיני נושא את פלונית שאביה רע אמרו לו מת או שעשה תשובה כו' והביאה הרמב"ם ז"ל בתחלת פ"ח דהלכו' נדרים ופי' דהוי כמי שנשבע ואמר שלא אשא פלוני' אלא אם נסתלק ההיזק וכן כל כיוצא בזה וכתב עוד אבל הנודר או הנשבע שאיני נושא פלונית הכעורה כו' עד שהרי הסבה שבגללה נדר לא היתה מצויה וטעות היה הרי קרא הרב ז"ל לא' שבשעה שיצא שבועה מפיו לא היה בטעות אלא שאח"כ נולד ונתבטל הדבר אשר בשבילה נדר או נשבע על תנאי אבל לשבועה השנית אמר שנכנס בנדרי שגגות ונדון שלנו נרא' שאין לדמותו לנדרי שגגות שהרי בשע' שהוציאו השבוע' מפיהם לא בטעות היתה אבל אפשר לדמות' לתול' נדרו בדבר והוי כאלו לא נשבע אלא על תנאי כך:
ומעתה אם לא היה כאן אלא שבועה אחד שלא יוכל שום א' ליקח רינדה אלא בדעת חברו למר כדא"ל ולמ' כדא"ל כשהי' עובר הא' אותה שבועה חברו נפטר ממנה אבל בנדון שלנו יש שבועות חלוקות זו מזו ומשונות זו מזו א' שבועת מציאות השותפות שנית שלא יוכל הא' ליקח אלא בדעת חברו ג' ענין הבטחון ד' ליקח לרבי יוסף כו' ועוד אחרות ופשיטא שאעפ"י שנשבעו בבת אחד ע"כ הדברים שכל אחד ואחד שבוע' בפני עצמה היא כמו שבועה שלא אוכל פת חיטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכלן שחייב על כל אחד וא' משום דהוי כאלו נשבעו על כל א' בפני עצמו וכ"ש הכא בנ"ד שכתוב ולגמור כל דבר ודבר כו' שכל אחד הוי שבועה בפני עצמה וא"כ לא עדיף כשעבר חבירו על אחד מהם יותר מכשהותר לו א' מהם על ידי חכם על ידי פתח או חרט' ובהא כתב הריב"ש ז"ל סי' רצ"א וז"ל ר' נדר או נשבע שלא יאכל ענבים ולא ילבש בגדי משי ואח"כ שאל לחכם על קצת נדרו ר"ל הענבים או המשי כו' עד אם נאמר דלא דמי כי בעלמא כשהוא נדר שאינו נהנה הוי הפעולה אחת ובזה נאמר הות' מקצתו כו' או ג"כ אם נדר שלא יאכל ענבים ותמרים מאח' שהאכילה א' היא אמרי' הותר מקצתו כו' אבל בענבים ובגדי משי הם פעולות משונות ולא אמרי ביה הותר מקצתו כו' תשובה יראה שלא הותר כו' יראה המעיין בספרו ונדון שלנו פעולות משונות הן דלא דמי פעולה היות שותפים ושחייב א' ליתן חלק לחברו ממה שיקח לפעולת שכשילך ליקח שהיה בדעת חברו ולא עוד אלא שאפי' בפעולות שוות כתב בתשו' אחר' דלא אמרי' הותר מקצתו אלא בנד' ושבועה שהותר ע"פי חכם בפת' או חרטה משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו ואפי' בהפרת הבעל כתבו המפרשי' דלא אמרינן הופר מקצתו הופר כלו משום דבעל מיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו יעויין בספרו סי' רצ"ה ובנדון שלנו איכא תרתא לריעותא חדא דפעולות משונות הן והב' שלא נעקרה השבועה מעיקרא אלא מכאן ולהבא וא"כ על מה שהוחל והופר הופר וע"מ שלא הוחל ולא הופ' לא הופר:
ובזה ג"כ מתיישב ענין המרדכי שהזכרתי למעלה שכת' השני נפטר מאותה שבועה שהיה מספיק שיאמר השני נפטר ותו לא אלא שנר' שהב' נפטר מאותו שבועה ממש שעבר הראש' אבל אם היה שבועה אחרת באותו ענין לא נפטר השני וקיים זה ג"כ מה שהביא אח"כ סמוך לזה תכף ומיד תשו' הרב משאנץ וז"ל אמנם כן היתה קבלה בידי ענין שדוכי איש ואשה שקבלו עליהם חרם תקנ' קהלו' לינשא לאחר זמן כו' עד שבא לי זקן אחד ואמר לי כי שניהם אסורים ולא הרויח מי שלא עכב אלא בתשומת יד ונמתי לא יבינו דבריך כשקבלו עליהם חרם סתם אבל במפרש שהמעכב יאסר אין לאחר תנאי ונר' שהזקן לא פליג על שכתב ראשו' ששני אנשים שנשבעו כו' אלא שדעת הרב משאנץ היה דבעינן שדוכין כיון שעבר הזמן מי שלא עכב פטור משום דאנן סהדי דאדעת' דהכי לא אישתבע וכי אם תרצה היא או הוא לעמו' בלא נשואין מאה שנה יעמוד כן הב'. לכן אמר כיון שעבר הזמן מי שלא עכב פטור אבל הזקן השיב לו מה שאמרנו דכיון דשני שבועות נינהו חדא מציאות הנשואין ב' זמן הנשואין אפי' שעבר א' מהם זמן הנשואין לא בשביל זה נפטר השני מן השבועה השנית כנ"ל ובזה אין הזקן חולק על הדין הנז'. בין כך ובין כך נר' שהרב משצאץ קבל דברי הזקן והדברים ק"ו ומה התם דלא מסתבר כלל שיעמוד א' מהם עד שילבינו ראש א"ה ס"ל לזקן והודה הרב שלא הרויח אותו שלא עכב על המעכב לשיכול להנש' הכא שאין הסברא נותנ' לתלות שבועת השותפות לשבועת שלא יקח האחד אם לא ברשות חברו או בידיעתו לא כ"ש דאיכא למימר שאע"פ שא' מהם עבר שלקח שלא ברשות חברו שהשני אינו פטור משום הכי משאר השבועות א"כ נר' לפי ע"ד דכיון דדין זה אין מביאין אותו הפוסקים גם כי נרצה לומר דכולם מודים שכיון שעבר הא' השני נפטר היינו מאותה שבוע' עצמה שעבר הראשון אבל דנימא שפטור השני משאר השבועות עדיין לא ראיתי פוסק שיאמר כן לא בפי' ולא בסתם ועל הרוצה להתיר עליו להביא ראיה מבוררת ובפרט בענין חומרות כאלה כנ"ל. עוד אני רוצה לגלות דעתי שמה שכתוב וכל החומרות כו' קבלו אותה לדעת היותר מחמיר כו' שאין הכונה שאם חכם א' יאמר כך פי' הלשון הזה והשבועה חלה בדבר זה ואחר או אחרים יאמרו שאין פירוש הלשון כך שמחוייב כל א' מהם לילך אחר המחמיר באופן דבנדון שאנו עומדים שיש מחלוקת בין החכמים שיש מהם אומרים שהשבועה היא שלא יוכל שום א' מהם אם לא בא' מב' תנאי' או בשיאמר איני רוצה בפני עדים או שיתן לו החבר רשות ואחרים אומרים שא"כ שבועה בענין הרשות כלל אלא בידיעה תלי' מלתא אין מחוייב שום אחד מהם לילך אחר המחמיר כי לא אמרו רק וכל החומרות וכו' שר"ל שהם שבועות ודאי ונזירות ודאי לא אבקש חכם מקיל בהתרת השבועה או הנזירות כו' אבל לשיהיה שבועה דבר שלא היה שבועה זה לא קבלו כנ"ל מדקדוק הלשון דאל"כ היה לו לכתוב כל הכתוב קבלו וכו' אבל באומרו כל החומרות ר"ל אחר היותן חומרות גם היה אפשר לומר שמ"ש שבכל החכמים אינו ר"ל שבזמן הזה דצורבא מרבנן האידנא ליכא אלא שבנדרים ושבועות קי"ל דאחר לשון בני אדם אית לן למיזל והאידנא קרו חכם לכל מאן דקרי ולא תני והאמת כי לא ידעתי גבול מכ"מ מכל הנז' נראה בעיני דמן הדין הגמור כל אי זה משניהם שירצה ליקח הרינדא יכול לקחת אותה אפי' שלא ברשות חברו לבד שיודיעהו תחלה ואם יקח אות' אי זה מהם והשני ירצה להוכיח מכח השטר לומר שעבר ידו על התחתונה ועליו להביא ראיה ואם ירצה לומר בלי ספק קים ליו ברי לי דהכי הואי תנאה בינינו שלא יוכל שום א' ממנו ליקח אלא ברשות חברו או שירצה לסמוך על דעת התורה שהלוקח שלא ברשות עובר נקרא ורוצה ליפטר עצמו מחברו כבר הוכחתי שלא הרויח בזה אלא בחלק השבועה אשר עבר חברו אבל בשאר הדברים השבועה לא זזה ממקומה גם יש לו לדקדק שהדבר שהוא סתם צריך שידע שכבר בטל דעתו ושם דעת חברו במקומו ואינו יכול לומ' אני כך היתה כונתי גם חשבתי כי יועיל טענת אונס בענין זה אבל אחר העיון נראה דלא מהני כלל וזה כי ידוע שיש חלוק בין מסירת מודעא וביטולה בין מכר למתנה דבזביני צריך שיכירו העדים באנסו מה שא"כ במתנה דאפי' במתנה לדעת גדולי הפוסקים מהני ביטול מודעי אי לא ידעינן באנסיה בזביני וכן ג"כ אע"ג דמתנה לא מהני ביטול אי ידעינן באנסיה בזביני אע"ג דידעינן באנסיה מהני ביטול לדעת רוב הפוסקי' ונדון שלנו לאו מתנה מיקרי ולא מחילה אלא הוי כמו זביני ועוד שכתוב כאן ופסלו כו' והעידו על עצמה כו' וכתב הטור סי' ר"ה וכ"כ הרמ"ה דלא מהני ביטול מודעא בזביני עד שיעידו העדים שידעו בסילוק אנסו או שהודה לו שלא מסר מודעא קודם לכן דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי הרי שהשוה הודאת עצמו כעדות העדים דידעי בסלוק האונס וכי היכי דבהעדאת העדים תו לא מצי למימר ולטעון אנוס הייתי ומחמת אונס עשיתי כך בהודאת עצמו שלא מסר וכו' וכ"ש לדעת הרא"ש דס"ל דאפי' כפוהו לבטל המודעא מהני והרבה מן הגדולים ס"ל הכי ואמת דנ"ד דמי למכר כי כבר כתבתי במקום אחר והארכתי בזה דלא מיקרי מחילה ומתנה אלא דיהיב או מחיל בכדי אבל בנ"ד שנשבעו זה לזה לא הוי בכדי ואיני מאריך בזה כי נראה בעיני פשוט ואם באולי ימצא חולק בזה עלי מוטל להראות מקום ההוכחה לזה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |