שו"ת מהרשד"ם/יורה דעה/נג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה הממונים יראי ה' וחושבי שמו אשר עסקם לפקח על עדת ישראל להרים מכשול מקרב הקהל קדוש יע"א זה להם פעם אחרת שבשמעם כי עושי הגבינה היו מזלזלין בשמיר' החלב ובעשית הגבינה ויחרדו נועדו יחדיו ויקראו כל עושי גבינה ובתוכה יוסף ג'יליק ושותפו שלמה אוריאל המכו' קואלייארו כי על אלה היה הקול נשמע שהיו מזלזלים הרבה ואחר שהתרו בהם הממונים אשר היו בימים ההם השביעום בספר תורה בזרוע שלא ליקח שום חלב מגוי אם לא שיהיה שם איש ישראל שומר וזה היה בשנה שעברה שנת השי"ח ועתה שנת השי"ט באו ג' עדים והעידו בפני הממונים ובפני קואלייארו הנז' שהיה עושה גבינה מחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. וזה היה במה שהיה לו עשרים עדרים ולא היה לו אלא שומר אחד שעל הרוב היה מספיק לשני עדרים ושאר החלב כלו היה חלב שחלבו גוי בלתי ישראל. עוד העידו עליו שהיה לוקח גבינה עשויה מגוי ומערב אותה עם הגבינה שהיו עושין אותה היהודים ולהיות שאין לגוים הדפוסים כדפוסי היהודים היה זה הקואלייארו נותן לגוי הדפוס שלו ואז היה הגוי עושה הגבינה בדמות ובצלם גבינת הישראל ולא היה ניכר בין גבינת הישראל לגבינת הגוי כלל. גם יש מעידים על הג'יליק שמכר גבינת גוים לישראל והוא קאשקאבאל מבופאלו והממונים י"א אחר קבלת העדויות ביראת ה' בלבם אסרו הגבינה. ויקם ה' שטן מסית ומדיח הסית ופתה לקצת חכמי העיר הזאת והתירו הגבינה לא נראה אלינו טעמם אמנם לשמע אזן שמענו גם ראינו הטעם שהיה אפשר לסמוך על ההיתר. אמנם לי הדיוט נראה לי להעלות על ספר סברתי ועם היות כבר כתבתי הדברים בקוצר עכשיו ראיתי להרחיב הדבור והשומע ישמע וזה החלי בסוד:
גרסינן בגמרא בפ' זה בורר ההוא טבחא דאשתכח דנפק טרפה מתותי ידיה פסלי' רב נחמן ועבריה וכו' אלא מאי תקנתיה כדרב אידי בר אבין דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטרפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו ע"כ. מכאן אנו למדין שהמוכר דברים האסורים מעבירים אותו ומשמתין אותו ואין לו תקנה ליקח ממנו וכו' ואין בזה חילוק בין איסורי דאורייתא לאיסורי דרבנן וכמ"ש הטור ז"ל י"ד סי' קי"ט וז"ל המוכר דברים האסורים מעבירין אותו וכו' סתמא קאמר כל מילי דאיסורא ואין לחלק אלא דמאן דחשיד אחמור חשיד אקל ממנו אבל מאן דחשיד אקל לא חשיד אחמור וכדתנן בהדיא החשוד על השביעית אין חשוד על המעשרות וכו' עד החשוד על זה וע"ז חשוד על הטהרות ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא ע"ז ואמרו בגמרא החשוד על זה וע"ז כיון דחשיד אדאוריית' כ"ש אדרבנן ויש חשוד על הטהרות מאי טעמא נהי אדרבנן חשיד אדאורייתא לא חשיד הא קמן בהדיא דמאן דחשיד אדרבנן נמי הוי דינו כמאן דחשיד אדאורייתא לדרבנן אין חלוק אלא דמאן דחשיד אדרבנן לא חשיד אחמור יותר דהיינו אדאורייתא אבל אדרבנן גופיה ודאי אין קונין ממנו וברור הוא וכי תימה דהכא לא חשיד שהרי היה מערב אותו ואיכא למימר דסמיך אסברא דהנהו דסברי דבאיסור דרבנן דלית ליה עקר מן התורה והוא גבינה של גוים שמותר לערבו לכתחלה ברוב וכמו שהביא הרשב"א בתורת הבית והביאו ב"י סי' צ"ט בי"ד וז"ל נמצאו ג' דינים בביטול האיסורים הא' איסור של תורה אפי' שיעור דרבנן אע"פ שנפל לתוך התר שאין בו שיעור לבטלו אין מוספין עליו התר כדי לבטלו ואין צ"צ שאין מערבין אותו בידים לבטלו עבר ובטלו או שרבה עליו אם בשוגג מותר ואם במזיד אסור למי שנתבטל בעבורו: איסור של דבריהם שיש לו עקר מדאורייתא אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו ואם עשה כן מזיד אסור וכו' וחלת חוצה לארץ מערבין ומבטלין אותה ברוב לכתחלה וי"א שכל איסורים שאין להם עקר מן התורה כגבינה של גוים הוי דינא כחלת ח"ל וא"כ איל"ל שיש לסמו' על אלו הי"א ובפרט באיסו' קל כזה שאין לו עקר מן התורה לזאת אני אומר דודאי אין לסמוך ע"ז חלילה חדא דכל הפוסקין אשר אנו שותים מימיהם המפורסמים חולקין שהרי התוס' ז"ל בפ' כל שעה כתבו דהא דמבטלין איסור לכתחלה היינו איסור דרבנן שאין לו שרש מן התורה כגון מוקצה וכן פי' רא"בי וכתבו הגהות מרדכי דהרמ"בם ז"ל הכי סבירא ליה מדנקט בפרק ט"ו מהלכות איסורי מאכלות חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף ונתן טעם בקדרה מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיבטל הטעם ע"כ: מכל זה יתברר שכ"ז באיסור שנפל הא לערב בידי' אפי' באיסור דרבנן שאין לו שרש מן התורה לא עלה בדע' שום פוסק מאלו להקל והרא"ש ז"ל החמיר יותר וכת' שלא התירו אלא בעצים שנשרו לתוך התנור דמקלא קליה איסורא והרמ"בן ז"ל ורבינו שמשון ז"ל כתבו דאפי' בחלת ח"ל לבטלה ברוב לא אמרו אלא לכהן טמא אבל להתיר' לזרים לא והרשב"א כתב בת"ה שלמעשה כן הוא שאין לערב לכתחלה. הרי א"כ למדנו דסברת הי"א המקלת בזה היא בטלה במיעוטא שהרי תוספו' הרמ"בם הרמב"ן רא"בי ורבינו שמשון הרא"ש ובנו הטור ז"ל כלם ס"ל דבנ"ד אסור גם הרש"בא ז"ל הסכים עמהם למעשה וז"ל הרשב"א ז"ל כמו שהעתיקו הטור בסי' הנז' וכתב הרש"בא ז"ל אבל דבר שעיקר איסורו אינו אלא מדרבנן כגון גבינה של גוים ושמנו של גיד אין מערבין אותו בהיתר כדי לבטלו עבר ועירבו בהיתר כדי לבטלו בשוגג מותר במזיד אסור נפל מעצמו בהתר אע"פי שאין ההתר כדי לבטלו מותר להוסי' התר כדי להכשירו כדחזינן בעצים שנשרו וכו'. הרי שהדין שוה באיסור דרבנן כשערבו במזי' דאסור כמו באוס' דאורייתא כשנפל בהתר ורבה עליו במזיד כדי לבטלו וע"ז כתב הרש"בא ז"ל וז"ל וכי אסרינן במבטלו לכתחלה דוקא למי שעבר ובטל וכן למי שנתבטל בעבורו כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים אבל לשאר כל אדם מותר דקנסא בלחוד היא הרי שצריך לקנסו שלא יהנו מעשיו אפי' למי שבטלו בעבורו ואפי' שהמבטל אינו מתהנה ממנו וכ"ש שאסור שיגיע לו הנאה ממנו למבטלו עוד אני אומר שכ"ז שדברו הפוסקים מיירי שערבו המערב לאכלו הוא בעצמו או לשיאכל חבירו ואפ"ה גזרינן וקנסינן שלא יאכל לא הוא ולא חבירו ולא יתקיים מחשבתו א"כ גם זה שעירב זה האיסור כדי למכרו לישראל קנסינן ליה שלא יתקיים מחשבתו ולא ימכר לישראל. עוד אני אומר לרווחא דמלתא דכפי הסברא היה אפשר לומר דבמעשה מכוער ומגונה כזה כ"ע יודו שראוי לקונסו דע"כ לא קאמרי אלא למי שהיה לו איסור דרבנן וכדי שלא להפסידו התירו לו לערבו אפי' לכתחלה אבל לקנות כדי לערבו זה לא עלה בדעת בן אדם ואפי' שחלוק זה לא מצינו אותו מפורש השכל כל מחייבו גם נראה לי כן כדי לקרב הדעו' כל האיפשר כמו שידוע למעיינים שראוי לעשות כן לעולם. עוד אני אומר דלכ"ע קואלייאר גבינתו אסורה וכל גבינה היוצאת מתחת ידו אסורה והטעם שהרי הרשע הזה כשהביאוהו לפני הממונים י"א ושאלוהו למה עשיתה כך כפר בעקר ואמר שלא היו דברים מעולם ולא אמר עשיתי לפי שהייתי יכול לעשותו ואמר שלא עשאו שלפי דעתו איסור חמור וגמור היה כמו שהוא כן בעין כל ע"ה רשע כמוהו והרי יש עדים שעשה א"כ נתגלה הדבר שהוא חשוד למכור דברים האסו' וכבר ביארנו שהחשוד למכור דברים האשורים אסור לקנו' ממנו ומעברים וכו' הכל כנז"ל ואין לומר אדרבא זיל לאידך גיסא ואימא שהאיש הזה יהא נאמן לומר לא היו דברים מעולם מגו דאי בעי אמר עשיתי והתר הוא דהא ודאי ליכא למימר חדא דמגו במקום עדים הוי ותו דע"ה הוא ומלתא דלא ידיע להרב' מהיהודים איך ידע ודבר ברור הוא והאריכות בו מותר. עוד בקש רשע זה והשכיר עדים לפסול לעדים המעידים עליו על הדבר הנ' והעידו על א' מהם אשר כפי מה שנשמע שהוא מוחזק בעיר הזאת לאדם כשר וירא שמים העידו עליו שראוהו ששתה סתם יינם של גוים ומטעם זה רצו לפסול זה העד גם השנים האחרים שלא נמצאו כאן. גם ע"ז תדמע כל עין כי נודע שורש הענין מהיכן יצא כמו שהודה ולא בוש העד אשר העיד על הפסו' כמודה על חטאתו גם הכרת פניהם של אלו העדים יעיד עליהם מי הם מכ"מ עם שכל אלו הם אמתלאות חזקות מכ"מ אין נוגעין לעיקר הדין בבירור על כן צריך להראות שפיהם הכשילם בעדות זה שהרי הלכה רווחת בישראל שזה ההפרש יש בין פסול דאורייתא לפסול דרבנן דפסיל דרבנן צריך הכרזה ופסיל דאורייתא אין צריך הכרזה ואלו אפי' לפי דבריה' שאלו העדים הראשונים שתו סתם יינם לא הוכרזו על כך בבתי כנסיות ולפי שאפשר להסמך במ"ש הרמב"ם ז"ל פ' י"א מהלכות עדות וז"ל והפסול מדבריהם צריך הכרזה לפי' כל עדות שהעיד קודם שהכריזו עליו מקבלין אותו כדי שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו שהוא פסול עכ"ל. וא"כ נראה דע"כ לא אמרינן דאי לא הכריזו עליו דמקבלין אלא כדי שלא לאבד זכות העם משמע דהיכא דליכא האי טעמ' כמו בנ"ד דהוי פסול ואם כן העדות האחד היה על איסור דרבנן גם העדות על פיסולם בענין אסור דרבנן וא"כ נמצא שהעדות האחד בטל: ונראה לע"ד מלבד שעדיין אפילו היה הדין כן מכ"מ לא נפסל אלא העד הא' שהיה בפניו כי הב' לא נפסלו ואין לומר שכיון שנמצא אחד מהם פסול בטל כל העדות שהרי אמרו הממונים שלא באו להעיד בבת אחד והיה אפשר להאריך בזה אלא שלע"ד הוא ללא צורך כי העדים עדותם קיימת וזה אפי' נניח שהר"ם במז"ל ס"ל הכי מכ"מ הוא יחיד בסברא זו דלא לישתמיט שום א' מן הפוסקי' שיחלק בין עדות לעדות ולא רש"י ז"ל פי' האי טעמא ולא הרי"ף ז"ל ולא התוס' אדרבא מוכח מדבריהם הפך זה בפ' הכונס בדבור חמסן יהיב דמי וז"ל אלא הא דאמרינן בפ' שנים אוחזין אלא הא דאמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו נימא מגו דקפיד וכו' ומשני מודה ואמר ומי קא יהיבנא מכ"מ מה תירץ בכך אם הוא מעכב הפקדון בידו ורצה ליפטר בדמים בע"כ הרי הוא חמסן ופסול לשבועה מדרבנן ואכתי נימא מגו דחשוד ובשני' אוחזין פי' יותר וז"ל שם וא"ת והא כי יהיב דמי נמי חמסן הוה כדמוכח שלהי הכונס וחמסן פסול לעדות וכו' עד ושפסול לעדות פסול לשבועה ותירצו ועוד דחמסן דרבנן כשר הוא ואינו פסול עד שיכרתו עליו כדאמרינן פ' זה בורר ואם איתא דפסול מדרבנן מה שצריך הכרזה אינו אלא כדי שלא לאבד אבל היכא דלא שייך האי טעמא הוי פסול מאי קא מתרצי התוס' דאינו פסול עד שיכריזו הא התם בדרב הונא לא שייך טעמא דשלא לאבד אלא שהוא פסול מצד עצמו כפי האמת לעדות וכל הפסול לעדות פסול לשבועה והו"ל למימר לעולם מגו וכו' והדרא קושיא לדוכתין אלא ודאי דס"ל לתוס' דפסול דרבנן לעולם אינו פסול בשום דבר עד שיכריזו עליו וכיון שאינו פסול לעדות לא הוי פסול לשבוע' והשתא אתי שפיר תירוצא דועוד דאמרי תוס' וכן נראה דהאי טעמא לא מודו ביה שאר המפרשים כ"נ מדברי הנמקי ז"ל שכתב וז"ל בפ' זה בורר וא"ד טעמא דצריך הכרזה משום תקנת לקוחות שלא יחתמו אות' בשטרותיהם משמע דטעם זה לא מודו ביה ואינו אלא מיעוטא דאמרי הכי וק"ל לע"ד. וכ"נ שהרי הסמ"ג שדרכו להביא לשון הרמב"ם ז"ל וכתב הדין וגייז טעמא דהרמב"ם ז"ל והטור ז"ל לא כתבו ולא חלק אלא סתם פסול דרבנן צריך הכרזה והוא אחרון ודרכו להביא הסברות משמע דלא ס"ל. ותו איכא למימר דמש"ה לא חשו להביא הטעם הנז' משום דס"ל דלענין הדין אפי' להרמב"ם לא מעלה ולא מוריד אלא שלפי שלכאורה יראה זר מאי שנא פסול דאורייתא דלא בעי הכרזה ודרבנן בעי הכרזה או הם פסולין או לאו לכן ראה הרמב"ם ז"ל ליתן טעם אבל אחר דמהאי טעמא לא ראו לפסול אלא בהכרזה לא חלקו אלא הצריכו הכרזה לכל עדות ואם לא הוכרזו כשרים לעולם וכיוצא בזה כתבו התוס' ריש פ"ק דכתובות בדבור שאם היה לו טענת וכו' וז"ל וא"ת הא תינח אשת כהן וכו' עד ואומר ר"ת דלא פלוג רבנן בתקנתא ומשום אשת כהן ופחותה משלש תקנו בכל הנשים שינשאו ביום הד' הכא נמי משום לקוחות תקנו שלעולם יהיו כשרים בכל עדות עד שיכריזו וכן ראוי לומר כי בזה נתיישב דליכא שום מחלוקת בין הפוס' להרמב"ם ז"ל ושכלם הביאו הדין סתם דבכל עדות העדים שנפסלו מדרבנן עדותם קיימת כל עוד שלא הוכרזו. עוד אסור לקנות גבינת זה האיש מצד העדות שהעידו עליו שרוב החלב אשר ממנו היה עושה הגבינה היה חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. וא"כ נמצא שחשוד למכור דברים האסורים ואסור לקנות ממנו הדברים אשר נחשד עליהם ואע"ג שכתב המרדכי בפ' אין מעמידין דאיכא מאן דס"ל דאי ברור לנו דאין דבר טמא בעדרו דמותר ליקח חלב מאותו גוי אפי' אין ישראל רואהו וא"כ יאמר זה שידע שלא היה דבר טמא בעדרים אשר היה לוקח החלב מהם הא ודאי לאו מלתא היא חדא שכבר דחה המרדכי סברא זו בשתי ידים וכתב שטעות הוא וכן הטור ז"ל כתב היה חולב בביתו וישראל מבחוץ אם יודע שאין לו דבר טמא בעדרו מותר אפי' אין הישראל יכול לראותו בשעה שהוא חולב נראה בפי' דדוקא כה"ג שהגוי בבית והישראל מבחוץ כנז' דאי אפשר שיחלוב מדבר טמא הוא דשרי הא לאו הכי אסיר וכן הביא הב"י שכן פסק רבנו פרץ ז"ל להחמיר וכן סמ"ק ז"ל וכ"ש דבנ"ד לכ"ע אסיר מטעמא שהוא כחש בעדים משמע ודאי שאינו יודע דבר להבדיל בין טמא לטהור גם להתיר מטעם מ"ש בהגהה אשרי והביאה הב"י וז"ל ישראל שהלך לכפר לקנות גבינות ואנו יודעין שדעת ישראל להקפיא כל החלב אפי' לא ראה הישראל החליבה וכו' הא נמי ליתא שהרי זה נגד כל הפוס' שהרי הרי"ף ז"ל בה' כתב לישנא דגמרא דקאמר חלב למאי ניחוש לה וכו' עד השתא דאתית להכי גבינה נמי אפי' תימא דקא בעי ליה לגבינה איכא דקאי ביני איטפי ופי' הר"ן ז"ל שמא תאמר אפי' שהיה בחלב זה שלקח תערובת חלב טמא גבינה שריא שכלה מן הטהור דטמא לא קאי ליתא דאיכא למיחש דקאי ביני איטפי והיינו דאמרינן השתא דאתית להכי ע"כ. משמע בפירוש דס"ל להרי"ף ז"ל שאפי' שלקח החלב לגבינה אסור וכן הרא"ש ז"ל בפסקיו ובודאי דכל הפוסקי' הס"ל והגהה זו סברא מיחיד היא וכ"ש שאפי' בהגהה לא התיר בהדיא שהרי כ' ואפי' אם נפשך לאסור כה"ג היכא שראה הכל לבד התחלה החליבה מותר ואפי' שר"ת עשה מעשה והתיר נראה שלא התיר אלא בדיעבד וא"ה מסיים בהגה' דאין להתיר כולי האי היכא דליכא הפסד מרובה ובנ"ד אפי' איכא הפסד מרובה אסיר מכמה טעמים אחד שהוא חשוד שרגיל ברך ותו שהיה במזיד ואחר התראה ותו שאפי' היו כל הפוסקים מתירין כי האי גוונא באיש הזה לכ"ע אסור לאכול מגבינתו שהרי השביעוהו הממונים בספר תורה בזרוע שלא יקח חלב אלא שיהיה שומר עליה והנה עבר על שבועתו ודמי זה למ"ש רי"ו והביאו ב"י י"ד סי' ב' וז"ל כתב רי"ו הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר י"א ששחיטתו אסורה דדמי לחשוד לאותו דבר כ"כ רבי דוד הכהן בתשו' וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ז' וכ"ש וק"ו בנ"ד שנשבע בספר תורה בזרוע ועבר על שבועתו שחשוד לאותו דבר אפילו אם היה הדין נותן באיש אחר להתיר בכי האי גוונא כ"ש וק"ו שלדעת רוב הפוסקים רובא דרובא בחכמה ומנין אפי' חלב שחלבו גוי ואין ישראל ראיהו שלקחו להקפיא אסור וכמו שהוכחתי א"כ נראה בודאי שכל גבינה שיצא מתחת יד איש זה אסורה וגם מן הדין הגמור מכל הצדדין ראוי להעבירו ומשמתין אותו. ועוד ראיתי לכתוב כאן מ"ש הריב"ש והביאו ב"י סי' קי"ט מעשה אירע שא' משני בודקי הקהל בדק כבש וכו' עד לסלק הטבח כדין עשי' שמעשיו מוכיחי' שבכונה היה רוצה להכשיל הצבור להאכילם טרפה וכל שחשוד להאכיל איסור מיד מסלקין אותו וכו' עד ומה שפטרה טבח זה מלשלם הבהמה לבעלים כדין עשי' מפני שלא נאסרה בברי אלא מחמת ספק וחשד וכו' עד וכ"ש בנדון זה שלא אסרוהו אלא מטעם חשד ואמתלאה ומטעם זה יש לפטור הטבח מעונש אחר ודי בהעבירו עכ"ל מכאן ראיה גדולה לנדון שלנו לכל מי שיש לו נפש שהרי אסרו הבהמה בחשד ואמתלאה אע"פ שהיה אפשר לומר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וכו' נשחטה בחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נטרפה וא"ה כיון שראו ידים מוכיחות שחשוד להאכיל איסור אסרו הבהמה גם העבירוהו על אחת כמה וכמה בנ"ד בעדים ברורים וידים מוכיחות וקלא דלא פסיק שכך היה רגיל לעשות בכל שנה ולא יהא אלא מה שכתב הר"ם במ"זל סוף פרק שלישי מהלכות מאכלות אסורות וז"ל אין לוקחין גבינה וחתיכת דג שאין בה סי' אלא מישראל שהוחזק בכשרו' וכ"כ בפ' י"א אין לוקחין יין בכ"מ אלא מאדם שהוחזק בכשרו' וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן וה"ה ז"ל נתן טעם לדבריו וכתב שכן נראה מן ההלכות ושכן נראה קצת מן התוס' ומן הירושלמי והאיש אשר אנו עומדים עליו כל יודעי שמו מעידים על רשעותו וקלא דלא פסיק שהוא היה עומד בק"ק אשר שם מרביץ תורה החכם כה"ר שמואל לבית קלעי י"א ובשבועה ונזירות שמשון ועתה כשראה שאזלת ידו ואבדה גבינתו שלא למכור אותו לישראל בשאט בנפש חלף הלך לו עבר ברית הפר חק כי מצא במקום ההוא מי שיהפך בזכות גבינתו כדין או שלא כדין. זאת ועוד אחרת מחלל שבת קדשנו לעיני האומות שלקח לשליח בית דין בשביל שלא רצה להכריז על גבינתו שהי' מותר והוליכו לפני הערכאות ונתן שוחד והלקוהו מ' מלקות אוי לעינים שכך רואות שנמצא מי שמהפך בזכותו ורוצה לאכול גבינה היוצא' מתחת ידו כי סופו הוכיח על תחלתו רשע גמור גם לממונין הלשין לולי ה' שהיה בעזרם ועמדו נחבאים יום א' מן הבוקר עד הערב זאת ועוד אחרת כי מי הוא אשר עינים לו ואינו רואה כי בעונות ענין זה מגבינה רפוי בזמן הזה ובחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו מזלזלים לקצת מבני ועמנו ועתה המהפך בזכות זה הרשע נותן יד לפושעים כי אחר שיצא קול בעיר מעדים ג' העידו עליו שרוב החלב שלו היה מחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ושהיה קונה גבינה מגוים ומערבה בתוך הגבינה העשויה על ידי ישראל ויראה שמתירים גבינתו מי הוא שלא ילך ויקנה בפי' גבינת גוים וחלב גוים ואפי' שלא היה הדין נותן לאסור היה ראוי לאסו' כהא דאמרי' בגמ' פ' כ"ה רב בקעה מצא וגדר בה גדר ופרש"י ז"ל שראה שהיו מזלזלי' בבש' בחלב והחמי' עליהם ואסר להם כחל ואע"ג דהת' הוי משו' זלזול דבר של איסו' דאורית' הכא הוא איסורא דרבנן כבר מצינו שעשו חזוק חכמים ז"ל לדבריהם יותר משל תורה ואמרו בגמרא ר"פ משילין שבת דחמיר ולא אתי לזלזולי ביה אבל יום טוב דקיל ואתי לזלזולי ביה כלל כלל לא. הרי שבדבר הקל והכותל הרעוע צריך להעמיד ולחזק כ"ז כתבתי לרווחא דמלתא שכבר נתבאר כי מן הדין הגמור גבינה שעשה זה הרשע ושיוצא מתחת ידו הכל אסור כי הוא חשוד מכל הצדדים להאכיל איסור לישראל ועובר על שבועתו ומחלל שבת ואוי לעיני' שכך רואות שימצא איש כזה סמוכות ואני את נפשי הצלתי ומה שהשיגה ידי כתבתי וחתמתי שמי המר ונאנח בדמע ובמגינה הצעיר:
נב
ראיתי ג"כ לכתוב בקיצור דיני בשר שנמלח בחלב יען כי הדבר מצוי בכל עת והדינים בספרים באורך ומחלוקת הפוסקים ז"ל ראוי ליקח דרך א' לא להקל ולא להחמיר ביותר וקודם צריך שנדע מהות החלב האסור מן התורה ואותו שאיסורו מדרבנן ואגב זה דיני גיד הנשה. גיד הנשה נוהג בכ"מ ובכל זמן בירך ימין ושמאל ונוהג בעוף שיש לו כף מספק וכן בבהמה שאין לה כף ופירוש כף פולפא עגול ושליל הנמצא בבהמה ניתר בשחיטת אמו אפי' בן ט' וחלבו וגידו מותר אע"ג דלדעת הרמב"ם אסור בשניהם ולדעת התוספות אסור גידו והטבחים נאמנים על ניקורו הגם שיש בו טורח ג' דינין חלוקין יש בגיד עקרו מן התורה קנוקנות צריך לחטט אחריהן מדרבנן שומנו של גיד אפי' איסורא דרבנן ליכא אלא שישראל קדושי' נהגו בו איסור עוד שהגיד שאסור מן התורה היינו הפנימי הסמוך לעצם אבל החיצון הסמוך לבשר הוא מדרבנן חוטין שבחלב אסורין מדרבנן ולובן שבתוך כוליא י"א שאסור ג"כ אבל לכ"ע מדת חסידות לנקרו גם כי מן התורה מותר. כל חלב שהבשר חופה אותו מותר אבל החלב שפעמים מגולה כחלב שתח' המתנים אסור ואין הפרש בין בהמה דקה לגסה כלל בפי' אמרה תורה כ"ח שור כשב ועז שוים הם חלב שעל עצם קטן שמונח על העצם שקורין אנקה ומחוב' לכליו' חייבים עליו כרת שזה ג"כ מחלב שעל הכסלים הכתוב בתורה. חלב שעל המסס ועל בית הכוסות היינו מחלב שעל הקרב שכתוב בתורה וחייבים עליו כרת ואותו חלב שתחת הקרום הנקרא ה' אצבעות בספרד נהגו בו איסור כחלב גמור שחייבים עליו כרת ואשכנז נהגו בו התר וקרום לכ"ע חלב הוא. חלב שבראש הדקין היוצאים מן הקיבה כשיעור אמה צריך לגרר אותו ובספר אדם כתב בשם הרמב"ם דאמה נאו שיעור אמה קאמר אלא פירוש אמה כמו אמת המים ואחרים פירשו אורך אמה ממש עוד מחלוקת אחר שכתבו הגאונים שראש זה הוא ראש הכרכשא שאנו קורין טאבחיה הראש שיוצא ממנו הרעי לחוץ ולי נראה שמאחר שהוא ספק כרת צריך להחמיר כדברי שניהם א"כ נפל חלחולת לשונרא כי כאשר תסיר אמה שכל אמה בת ששה טפחים מזה ומזה מה ישאר חוטין שבעוקץ והם חוטין שבכסלים שראשן מחובר לשדרה. וראשי הפיצולין נדבקין תחת החזה בראשי הצלעות צריך לחטט אחריהן מצד ימין ומצד שמאל אפי' מה שתחת הבשר ואחרי' מקילין וסבירא להו דמאי דקאמרי צריך לחטט אחריהן היינו מצד ימין ומצד שמאל לפי שהם ג' מצד ימין וב' מצד שמאל ובין כלם י"ב שהא' מימין כפשטין לב' והב' משמאל לג' ג' חוטי הטחו' ג"כ צריך לנקרן משום חלב וכן חוטי הכליות תלתא קרמי הוו משום תרבא קרום שעל דד הטחול במקום עוביו חייבין עליו כרת והשאר אסור ואין חייבין עליו ובכוליא הקרום העליון חייבים עליו והתחתון אין חייבין עליו ואסור וקרום שעל הכסלים חייבים עליו וכבר נ"ל ולהיות כי הדבר מצוי כי בשגגה מולחים בשר שיש עליו חלב עם בשר אחר צריך לראות מה הראוי לנהוג הלכה למעשה לפי שרבו הסברות מן הראשונים ומן האחרונים אלה מפה ואלה מפה וכבר נראה לעין שיש בחלב עם גיד הנשה ושמנו ג' דינים מחולקים א' שאיסורו מן התורה ב' שאיסורו מדברי סופרים ג' שהוא מנהגן של ישראל לבד וראוי לעיין בכל אלו מה לעשות גם צריך לדעת שיש ג' מיני עירוב שנותנים טעם א' ע"י בישול ב' ע"י צלייה ג' ע"י מליחה בבשול יש מחלוקת רש"י ור"ת ז"ל דלרש"י הלכה כרבי יודה דמין במינו לא בטיל אבל נתפשט המנהג כר"ת ורבים שנמשכו לדעתו וכן נהגו לשער בס' יען כי רבו כמו רבו הסוברים כן באופן כי כשיארע הענין כשיתערב אחד מן האיסורי' חלב או דם או טרפה בהית' ע"י בישול משערינן בס' אפי' במינו וכן שאר איסורין מלבד אותם ששיעורן בק' או במאתים שאין לנו עסק בהם ולא חמץ בפסח שהוא במשהו ואין כאן מקומו ואין זה כוונתינו אמנם עירוב ע"י צלייה אמרינן בגמרא גדי שצלאו עם חלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו שהחלב מפעפע ולדעת רוב הפוסקים שבטל בס' ואעפ"י שדעת הרא"ה דלא שייך ס' כי אם ע"י מרק שמוליך הטעם בשוה משא"כ בצלי ומליחה שאין הטעם מתפשט בשוה ודברים של טעם הם אבל כיון שרבו החולקים עליו נקטינן כותייהו לבטל בס' ואם החלב כחוש סגי בקליפ' וכאשר העירוב ע"י מליחה הנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מ"א שאם נמלח בשר בחלב שאין חלב מפעפע ע"י מליחה אפי' בחלב שמן וכתב המ"מ שיש מי שסובר כן ולפי שדבריו נראין סותרין שהרי בפ' ט"ו כתב ז"ל בשר נבלה מליח שנבלל עמו בשר שחוטה הרי זה נאסר מפני שתמצית הנבלה נבלעת בגוף בשר השחוטה ולישב קושייא זו ראיתי בב"י י"ד ס' ק"ה עלה צ"ה עמוד אחרון שכתב וז"ל דאפשר דבפ' ז' מיירי בחלבים שאינם אלא מדברי סופרים וכו' והא ודאי אין הדעת סובלתו שכתב אין מולחין חלבים עם בשר וכו' ופשיטא דחלבים לא מיקרי סתם אלא חלב הקרב והכליות והחלבים כלם שאסורין מן התורה וחס ליה להרמב"ם למינקט כי האי לישנא וכל הלשון למי שיש לו ענים יראה שא"א לומר כן ובטל הוא מעצמו. עוד שנית אמר שבפ"ז מיירי במליחה כל דהו ג"ז הבל שאין מולחין בשר אלא לקדירה או לישן ולא הוי מלח כל דהו. עוד שלישית כתב שמלח החלבים בפני עצמן אלא שמתוך שהבשר קרב להם חיישינן שמא נגעו גם זה מהבל ימעט שהרי כתב בפ' ז' אין מולחין חלבים עם בשר ולא מדיחין חלבים עם בשר והדבר ברור כשמש שא"א לומר החלבים בפני עצמן והבשר סמוך וטוב הי' לומר שמ"ש וכל הדברים האלו אסור לעשותם לא קאי אאין מולחין וכו' אלא אשארא וכמה היה יפה זה שיש כזה הרבה בתלמוד לולי שהרב מ"מ ע"ה נראה שדעתו של הרמב"ם כן כנז"ל ואעפ"י שלא כתב כן בפשיטות מ"מ כיון שכתב שיש מי שסובר כן וכן הוא האמת יש לנו ליישב משמעות לשון הרמב"ם כפשוטו ונראה בעיני דלישנא דהרמב"ם דייק דכאן בפ' ז' כתב אין מולחין וכו' ובפרק ט"ו כתב בשר נבלה מליח שנבלל ולא כתב בשר נבלה שנמל' עם בשר שחוטה שנראה שנבלל הוא דבר אחר חוץ מן המלח ואפשר הוי המוהל היוצא שכיון שנבלל במוהל ה"ל כמו חם ע"י מרק והוי כמו בישול ואע"ג דבתר הכי קאמר דג טמא שכבשו היינו כ"ד שעות מה שנבלל אינו כן אלא במוהל שיעור מליח' לבד ולענין הדין אני בוחר לעצמי ולכל מי שירצה לסמוך עלי אם יבא מעשה שנמלח בשר שחלב דבוק בו או שנמלח בשר עם חלב סמוך לו הנוגע בבשר ויש באותה חתיכה שהחלב דבוק בה או אשר החלב נוגע בה ס' כנגד החלב שאין שאר החתיכות מסייעות לה אז הבשר מותר מן הדין דכל שאתה מצריך ס' אין צריך יותר אלא שלהחמיר יש לקלוף קליפ' דקה מהצד הנוגע בחלב וכן בצלי ואם אין לו הצר הנוגע בחלב נראה שאז יש להסמך לדעת המתירים בלא קליפה כיון שיש ס' והדין הזה דוקא בחלב שהוא אסור מן התורה אבל קרומות וגידין ושומן גיד הנשה אין צריך ס' אלא די בקליפ' ולפי שראיתי אחר רוב ימים שכתבתי זה בב"י י"ד ס' ק"ה עלה צ"ו עמוד ראשון וז"ל וכבר נתבאר שכל זה דוקא בחלב ממש וכו' אבל שומן גיד וקנוקנות שבו וקרומות אינם מפעפעין ובקליפה סגי להו והוא שהבשר שנמלח עמם לא היה שמן אבל אם היה שמן מפעפע האיסור על ידו ודינו כחלב גמור ליבטל בס' ולהצריכו לדעת הרשב"א כדי קליפה כו' ואני אומר שאיני יודע מנין לו זאת החומרא שהרי לדעת הרמב"ן ז"ל אפי' חלב גמור ושומן אינו מפעפע ע"י מליחה ולדעת הרמב"ם ז"ל בפירוש מה שנראה מלשונו בפ"ז הנ"ל דעתו להתיר אפי' קליפה לא בעי ויש סוברים כמ"ש המ"מ ז"ל וכן מצאתי אני בשערי דורא שכן דעת אבי העזרי ואביו של רבינו יואל ורבי אליעזר ממיץ עליו השלום כלם ס"ל דמליח לא הוי כרותח דצלי ודי בקליפה אפי' בחלב גמור ושמן ולא די לנו ליקח חומרת המחמירים בדבר שאיסורו מן התורה אלא להחמיר אפי' בדבר שאין איסורו אלא מדרבנן וכ"ת הרי כתב הטור ז"ל בס' ק"ה ולא מבעיא חתיכה אחת שיש בה חלב שמפעפע בכולה אלא אפי' חתיכת האיסור כחוש וחתיכ' התר שנצלת עמה שמנה האיסור מפעפע בכולו ומליח הסכימו הרשב"א והרא"ש ובנו הטור שדינו כרותח דצלי א"כ נראה שדינם שוה מ"מ אני אומר שאפי' לאלו הרבנים אין הדין כן כמו שהוא אומר והטעם שהרי הוא בעצמו מרגיש בזה שהטור בעצמו כתב וז"ל ואפי' אם נצלו ביחד שאין הדבר הבלוע בחתיכה יוצא ממנ' לבלוע באחרות אלא ע"י רוטב אפילו החתיכ' של היתר שמנ' ושומן שבה מפעפע לפי שאין השומן שבה מוליך עמו האיסור אלא למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו ובב"י הוקשה לו שאלו הדברים סותרים למ"ש לעיל אפילו חתיכת האיסור כחושה וכו' ולי נראה שיש לדקדק בדברי הטור ז"ל מה חידש במ"ש וכתב הרשב"א כו' שהרי הוא בעצמו כ"כ שהרי כתב למקום שהאיסור יכול לילך משמע ודאי דמשום שאין האיסור יכול לילך בטבעו אינו מוליך אותו השומן של היתר הא אם הוא מן הדברים שבטבעם לילך אוסר:
ועתה לישב הטורים שלא יהיו דבריו סותרים כמ"ש הב"י נראה בעיני דבר ברור וזה כי הטור כתב וז"ל ולא מבעיא בחתי' א' שיש בה חלב שמפעפע בכולה אלא אפי' חתיכ' האיסור כחוש וחתיכת היתר שנצלת עמה שמנה האיסור מפעפע בכולו. ולמטה כתב וז"ל והא דחתיכת איסור אוסר חברת' בנגיעתה דוקא שאיסורה מחמת עצמה וכו' עד אבל אם אין בה איסור אלא מה שבלע ממקום אחר אינה אוסרת וכו' עד למקום שהאיסור יכול לילך בטבעו. הרי שלמעלה כתב כשהאיסור בעצמו נצלה עם ההיתר בהא הוא דקאמר ואפי' האיסור כחוש וכו' אבל למטה מיירי בחתיכה של היתר שבלעה איסור ממקום אחר ונאסרה וחזרה ונצלת עם חתיכ' היתר בהא ס"ל לטור דאין כח באיסור הבלוע בחתיכ' ההיתר לאסור החתיכה האחרת של היתר ולפי שא"כ היה משמע אפי' שבלעה החתיכה של היתר הראשונה שומן של איסור שהוא דבר מפעפע כיון שאין האיסור בעין אלא שהוא בלוע בתוך החתיכה וצריך לצאת משם ולחזור לאסור החתיכה השנית א"א לעשות אלא ע"י רוטב לזה אמר וכתב הרשב"א וכו' באופן שאם הראשונה בלעה דבר מפעפע אוסרת השנית מ"מ שמעת מינה שכשהאיסור שלא מטבעו לפעפע אין אוסר ההיתר אפילו שההית' שמן ומפעפע והשתא ניחא שאפי' ששומן הגיד יצלה או ימלח עם הית' שמן אינו אוסר אלא כדי קליפ' למאן דאמר מליח כרותח דצלי ואפי' שבזמן שהחלב כחוש אוסר כשחתיכת ההיתר שמנ' היינו שסתם חלב מטבעו מפעפע אלא שעתה מצד מקרה קרה לו שנתכחש אין לו כח לכך וכיון שחתיכת ההיתר שמנה מתפטם החלב הכחוש ויש לו כח להתפשט החלב האסור בחתיכת ההיתר אבל שומן שאפילו שיהיה אצבעיים על אצבעיים משמנינות אין מטבעו לפעפע כלל מה לי שיהיה החתיכה של התר שמנה או רזה כבר קי"ל שאין ההתר מוליך לאסור אלא למקום שהאיסור בעצמו יכול לילך ולא יותר והשתא דהרשב"א והר"ן ז"ל שכתב' בשמו גבי הנהו אטמת' שנמלחו וכו' י"ל דלא עדי' שומן דגיד הנשה מחלב כחוש ולא חלקו בין החתיכ' שנמלח עמה כחוש או שמן אלא סתם גיד הנשה ושומנו אינו אסור אלא כדי קליפה וכן נראה בגמרא בפ' גיד הנשה על משנת ירך שנתבשל עם גיד אמרי' בגמ' אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ופריך אינו והא אמר רב הונא גדי שצלאו וכו' ומשני שאני חלב דמפעפע והשתא אם כדברי הב"י מאי דוחקיה דשמואל לאוקומי מתני' בנתבש' דוקא לוקמא אפי' בצלי ושמה שנצלה עמו היה שמן ותו המתרץ מאי האי דקאמר שאני חלב וכו' ה"ל לשנויי התם בגיד שמן ושוב לא היה נופל קושיית דרבה בר בר חנה וזה היה ראוי לתרץ כיון שלדעתו שמואל בגיד כחו' קא מיירי דאי בשמן אפי' נצלה נמי הכל אסור אם יש בנותן טעם אלא ודאי כיון שאיסור שומן גיד קלוש וקנוקנות ג"כ אינם אסורים אלא מדרבנן לא החמירו בו אלא עשאוהו כחלב כחוש ואפי' שההתר שמן ועוד אני אומר אפי' את"ל כדבריו שהיה ראוי לחלק לדברי האוסרים בין כחוש לשמן כיון שלדעת הרמב"ן והרמ"בם ז"ל הנ"ל סברי שאפי' בחלב גמור ע"י מליחה אינו אוסר אלא כדי קליפה אע"ג דאנן לא נקטינן כותייהו בחלב גמור בהא דגיד הנשה ושומנו וקנוקנות נקטינן כותייהו דכיון דאיסורייהו קליש טובא כ"ש דלע"ד כ"ע מודו הכ' כדפירשית. וכן הדין בחלב גמור נמי אם הוא אינו אוסר אלא כ"ק היינו בנדון זה דוקא כשחתיכת ההיתר הנמלחת עמה אינה שמנה ואם נגע החלב בחתיכת של בש' ונתערבה אותה חתיכה באחרות ואינה ניכרת חד בתרי בטיל אפילו בחתיכה הראויה לההכבד כיון שאין איסורה מחמת עצמה אלא מחמת שבלעה וכן ראוי לעשות הלכה למעשה ואם מלחו כאן ג' חתיכות וחלב בא' מהם ואינו יודע אם נגע החלב בשאר החתיכות או ספק אם נגע בזו ובזו ואין בשום אחת מהם ס' נ"ל כיון שהדבר ספק יקלוף החתיכות ודי כי הדבר ס"ס ספק נגע ספק לא נגע ואת"ל נגע שמא הלכה כדברי האומרים אין מליח אוסר כנז"ל וא"כ די בקליפה ועוד יש לאוקומה כל חד וחד אחזקת היתר:
דינים הנוגעין לתורת יין נסך תשובה שאלה:
מעשה שהיה כך היה כי קהל קדוש רודיש י"א בה ות היה מנהגם לעשות היין חוץ לעיר והיו מביאים היין בנודות ע"י חמרים גוים והיו המכשולות מתרבים אם ממגע הגוי בכוונה או שלא בכוונה. גם אענין הנודות שלא היו עושים ההכשר הראוי להם כפי הדין. גם כי היו אנשים בלתי נזהרים בערוי היין מן הנוד לחבית והיוצא מכח גוי כשידע הגוי שהוא יין אסור ולדעת הרשב"א שהוא גדול הפוסקים האחרונים אסור אפי' בהנאה ואע"פי שהרא"ש אסרו בשתיי' לבד גם דעת הרמ"בם פ' י"ב מה' מאכלות אסורות מסכים לדברי הרא"ש מ"מ כ"ע מודו דאסור בשתיה דבהא ודאי לא פליגי על כן על כלהדברים הנז' השרידים אשר נגע יראת ה' בלבם וראו הבקיעה כי רבה והפרצה כי גדלה ראו להטות עצמם אל הקצה האחרון להרחיק עצמם תכלית המרחק מן האסור עד שהסכימו ועלתה ההסכמה מצד כל הקהל גדולים וקטנים שלא לעשות יין חוץ לעיר ושלא לשתות יין שנעשה חוץ מן העיר מיום פלוני עד עשרים שנה רצופים. וכמ"כ גזרו ואסרו היין הבא מקאנדיאה ומשי'או ואנאקשיאה אם לא יהיה עשוי על האופן הנז'. וזהו תורף לשונות הבאים בהסכמה איל אניו די הרצ"ז כו' הנעלה דון יוסף לוי יצ"ו קומינסו די האזיר לאגאריש אינלה טיירה אי טראיר לה חובה אי אנשי האזיר איל וינו פור לו קואל שי אישקווה טודה שושפיג"ה ואחר זה מוג"ש יחידי סגולה התנדבו די טאנביין איל אניו שיגיינדו פאזיר לגאריש כו' אי פאזיר איל מודו דיג'ו וע"י נדבת הקהל הסכימו קי איל קי דישט' מודו פיזיירי וינו לו אברן פור כשר אי די אוטרו מדו שירן גוזרין עליו איסור. עוד כתוב פרנסים ואנשי מעמד קידי ינדו שקוטאר איל קינו פ' יזיישי שו וינו אין לה טיירה דישירין גוזרין עליו איסור נתקבצו כלם כו' וקבלו עליהם טודו תקון קולי דיירין לפי שעה פארה פאזיר לוש וינוש בהכשר אין לאש ויניאש קונקי מעכשו והלאה איליוש מעצמם קבלו עליהם לה גזרה קי איל ק"ק אה פ' י"גו די פאזיר לוש וינוש אינלה טיירה אי איל קי פיאירי שוגג או פושע קי שו וינו שיאה אסור עוד קבלו כלם דינו ביויר וינו דינדי לה וינדימייא די ה' רצט והלאה שינו פואירי איג"ו אין לה טיירה די דיינטרו אי נינגון אוטרו תיקון ואלגה להכשיר היין הנעשה חוץ לעיר כו' עד כי כלם גזרו עליהם איסור בדבר אי פור קואנטו אנשי קומן פ' יזימוש איל תיקון פארה לוש וינוש קי שיפ' אזין אינלה טיירה אנשי לוקירימוש פארה לוש קי וירנאן די פואירה הארימוש שאויר איל העתק די אישטה נושאיטרה הסכמה כו' אי לוש הארימוש שואויר נון פודימוש ביויר וינו שינו שיאה פ' יג"ו בבית היהודים אי איל גוי נו טינגה עסק נינגונו שינו אין הבאת הענבים אי מאנדאנדו לוש מנהיגים די קאדה טיירה די אישטאש עדות קי שי פיזו פור אישטי מודו לו פודימוש מירקאר אי וינדיר אי שינו נו שי פודרה מירקר ני וינדיר נינגונו דינינגונה פארטי שידי אישטה מאנירה נו פ' ואירי פ' יג"ו עד והעובר עליה דינו מסור לשמים ולבריות היה זה יום ד' כ"ב לחשון שנת הרצ"ט ליצירה וקים. ועל כל הדברים הנז' ראיתי מי שהראה פנים לומר דלאו דוקא בתוך העיר כשר וחוץ לעיר אסור אלא אפי' הנעשה חוץ לעיר אם נעשה בבית יהודי בשיש לו שם גת בכרמו ואין יד גוי מתעסק בו כלל גם זה מותר ולזה מסכים דעת הרב כמהר"ר דוד בן זמרא נר"ו ובראותי לשון ההסכמה ולמטה לשון החכם הנז' נשתוממתי ונפלאתי הפלא ופלא כי לא ידעתי איך אפשר להתיר מה שאסרו על עצמם בפי' ולמה נדחוק עצמינו לעייל פילא בקופא דמחטא להקל באיסורין ואף כי הסכמה זאת לא יש בה לא חנם ולא שבועה אינה יוצאה מנדר ומאסור איסר לאסור המותר והרי גדולה מזו אמרו בירוש' דפסחים פ' מקום שנהגו והביאו הרי"ף בהלכותיו וז"ל הירושלמי בר בון אומר כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור ונשאל מתירין לו וכל דבר שיודע בו שמותר ונהג בו באיסור ונשאל אין מתירין לו וכתב ע"ז הר"ן וז"ל עוד אפשר לי לומר דבירושלמי נמי בבני תורה ונשאל דקאמר נשאל לחכם כעין התר נדרים שכל שנהגו איסור בדבר כעין נדר הוא וכשהוא רוצה לנהוג בו היתר צריך שאלה והכי מוכח פ' ב' דנדרים דאמרינן התם מאן תנא דברים המותרים ואחרי' נהגו בו איסור אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר כדי לבטלן משום שנא' לא יחל דברו הוי משמע מכאן דבמנהג לבד שנהגו בדבר המותר איסור והרי הוא כמו נדר וצריך שלא לנהוג היתר. וכ"כ הטור א"ח שלהי הלכות י"ה וז"ל וחסידי ואנשי מעשה באשכנז רגילי' לעשות ב' ימים יום כפור שמתענין ב' ימים כו' עד וי"א מי שעשה פעם אח' שני ימים שוב אינו יכול לחזור בו לעולם דכיון שקבלו עליו הרי הוא עליו באיסור כרת וא"א הרא"ש היה מתיר לישאל עליו הרי שאפי' בפעם א' שנהג כן הוי נדר והרא"ש מחדש דמספיק בשאל' דלא עדיף מנדר אבל נדר מיהא הוי לכ"ע וצריך התר' ואם יעבור עליו בלי התר' חייב משום בל יחל ואע"ג דמשמע פ"ב דנדרים דהיינו בל יחל דרבנן דפריך ומי איכא בל יחל מדרבנן ומשני אין והתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם שנא' לא יחל ופרש"י אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם לבטל מנהגם דעובר משום בל יחל ומן התורה אינו בבל יחל אלא מדרבנן מ"מ אפי' תימא דאינו אלא איסור דרבנן היה ראוי להחמיר אחר שיש לו סמך מן התורה כ"ש דה"מ היכא דליכא אלא מנהג בעלמא לבד אבל היכא דאיכא הסכמ' שכלם הסכימו קיימו וקבלו עליהם וגזרו על עצמם איסור וכמו שכתוב וז"ל אי איל קי פואירי פושע או שוגג קי שו וינו שיאה אסור עוד קבלו דינו ביבי יד כו' עד קי כלם בהסכמה גזרו עליהם איסור וכאלה רבות הרי זה נדר ודאי והעובר עליו עובר בל יחל מן התורה. וא"כ אפילו היה ספק בדבר דאורייתא אזלינן ביה לחומרא והרי כתב הרמב"ם פ"א מה' נדרים וז"ל מצות עשה של תורה שיקיים אדם שבועתו או נדרו כו' עד האוסר על עצמו מין ממיני מאכל כגון שאמר תאנים אסורים עלי או תאנים של מדינה פלונית אסורים עלי או תאנים אלו אסורים עלי וכיוצא באלו ואכל מהם כ"ש לוקה מן התורה ונמצא מי שיעבור על הסכמה זו בכל עת שישתה שיעור כזית מן היין עובר איסר בל יחל מן התורה וע"כ נפלאתי ולא ירדתי לסוף דעת כמהר"ר אליה ז"ל שכתב וז"ל אם שפיכות דמים וכו' כ"ש וק"ו בן בנו של ק"ו תקנו' הקהלות הקלות וכו' שנראה מתו' ריסי דבריו שדבר זה קל הוא בעיניו ואע"ג דלפי האמת לא דמי לש"ד מ"מ אחר שהוא איסור תורה כמו שבארנו ועוברים עליו תמיד הרי הוא חמור ככל האיסורים החמורים ודמי האי למ"ש הר"ן ז"ל במסכת יומא על הלכות הרי"ף ז"ל וז"ל אבל נראה לי דלגבי חולה אין איסור נבלה קל מאיסור שבת דנהי דנבלה איסור לאו ושבת איסור סקילה איכא חומרא אחריתי בנבלה לפי שהאוכלה עובר בלאו ע"כ זית וזית שבה כדאמרינן גבי נזיר שהיה שותה יין אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל אחת ואחת אבל לענין שבת לא עבר אלא בשעת שחיטה וחד לאו הוא דאיכא דמעשה שבת מותרים דק"ל היא קדש וכו' ומשום הכי לאוין הרבה דנבלה לא מיקרי איסור קל לגבי חד לאו דשבת ואע"ג דהוי איסו' סקילה עכ"ל וא"כ אני אומר דבנ"ד היה ראוי לילך לחומרא בכל ספק שהרי בכל שהוא ממנו איכא איסורא כנז' בדברי הרמב"ם הנז"ל כ"ש שבכל איסור תורה ק"ל ספקא דאורייתא לחומרא ולא מחלקינן בו בין איסור קל לחמו' ועם שזה דבר פשוט ולא היה צריך ראיה מ"מ לרווחא דמלתא ראיתי להביא כאן לשון מהררי"ק ז"ל בשרש קע"ב וז"ל ואם היתה ספק מקודשת כאשר אמר מאי ארייא משום חומרא דאשת איש תיפוק לי דבכל דבר שהוא ספק דאורייתא אזלינן לחומרא ואפי' באיסורים הקלים רק שיהיו דאורייתא וא"כ בנ"ד נמי דהוי נדר גמו' הוי איסור דאורייתא וכ"ש במקום דלפי הנראה ליכא שום ספק אלא אדרבא שבכל חלקי לשון ההסכמה מבררים דעתם ומגלים כונתם כי רצונם להטיל עצמם אל הקצ' האחרון מן הזהירות וזה כי כשיעשו היין בתוך העי' כ"כ כאשר עלתה ההסכמה שהוא עשרים שנה בטורח גדול כ"כ ובהפסד ממון הבנים בניהם אשר יקומו ישאלו ויאמרו מה העבודה הזאת לנו ולמה אין עושים היין בבתים אשר לנו בכרמים וישיבו להם עבדים היינו ולא היינו מדקדקים וכו' על כן ראו פרנסי הדור להחמיר על עצמם תכלית החומרא הנז' כדי שמשם והלאה ודאי ישארו בזהירות ובטהרה במה שגוזר הדין וכמ"ש הרמב"ם הלכות דעות פ' שני וז"ל ועל קו זה יעשה בשאר הדעות אם היה רחוק בקצה האחד ירחיק עצמו לקצה השני וינהוג בו זמן רב עד שיחזור לדרך הטובה והוא מדה בינונית שבכל דעה ודעה ע"כ וזו עצה טובה לאבות ג"כ וכן אמרי' בגמרא פ' כל הבשר רב בקעה מצא וגדר בה גדר וכו' הרי שאסר להם כחל ואפי' בקריעה שתי וערב כפי' התוספות שם ואע"ג שהיו מותרים וא"כ בנדון שלנו נמי אע"ג דאין הפרש בין היין הנעשה בעי' ליין הנעשה חוץ לעיר מ"מ אחר שאירע התקלה ביין הנעשה חוץ לעיר וגם עוד היום אם יעשה חוץ לעיר אפי' בבית היהודי ממש הרמאים שירצו לרמות שלא לעשות הדבר בהכשר הגון וראוי אפשר להם לעשות באופן שלא יראו אותם מה שא"כ כשיעשה היין בתוך העיר דאז ודאי ליכא למיחש למידי וא"כ אין טענה כלל מה שאמרו דמסתמא לא הקפידו אלא שיעשה בבית היהודי לבד ומה לי בעיר ומה לי חוץ לעיר דודאי אינו כן דאיכא טובה בס' כאשר כתבתי כנ"ל. ואין להשיב מיין הבא מקנדיאה ואנקשיאה ושי'או כי אפשר לומר דכל מאי דאפשר להם לתקן תקנו גם כי להנאת הזהירות והזריזות די ומספיק להם החומרא שנוהגים בארצם ובמקומם כי על ידי כן יזהרו ודאי לשתות יינם בטהרה ובהכשר כי יזכרו תמיד המעשה שכבר עשו כדי לתקן וידעו כלם כי איסור הי"נ חמור מאד להם ובזה יעמדו תמיד על קו היושר. וכאשר ראיתי כתב מורי מהררי"ט ז"ל שכתב ז"ל ואפי' אם ימצא מי שיאמר שלא היתה הכונה שלא יעשה בשום פנים חוץ לעיר וכו' עד וכן נראה בבירור מכל חלקי ההסכמה היאך אפשר שיהיו מותרים אם לא תותר ההסכמה: שמחתי כשמחת בקציר כי הם דברים נאים למי שאמרם שהרי מתוך לשונו משמע דעל הסתם ראוי לדון ההסכמה כפשוטן של דברים שאי אפשר בשום צד וענין לעשות היין חוץ לעיר וכ"ש שיש אנשים רבים שאומרים שכן היה בפי' ההסכמה ולהם ראוי להאמין דאי לא תימא הכי הקצור קצרה לשון המתקנים לומר שלא לשתות יין שיהיה שום עסק לגוי לבד בהבאת הענבים לגת או שלא לשתות שום יין אלא הנעשה בבית היהודי ושלא יהיה עסק לגוי וכו' כנז"ל ולמה להם בכל פעם כמה פעמים להזכיר תוך העיר וחוץ לעיר פליא' דעת ממני מה ראו על ככה דאפי' נימא דאפשר להכניס בהסכמה מאומד מה שאינו בפי' וכן ג"כ להוציא וכמו שכן דעת כמהר"ר אליה ז"ל וכ"כ גם כן האדם הגדול שמהר"ר דכ"ץ ז"ל בתשובה המ' דבר שאינו מפורש ממש כמו מי שנדר קונם צמר עולה עלי דתנן בפ' הנודר ר' יודה אומר הכל לפי הנודר וכו' משום דבלשון בני אדם בין טעינה בין לבישה משמע ובכי הא אמדינן דעת הנודר דאע"ג דמכח האומדנא אמרינן לבישה הוא דאסר עליה לבד או טעינה לבד כפי האומדנא שיהיה מ"מ לא סתרינן לישנא ממש אמנם בנ"ד שהדברים ברורים פשיטא דליכא למימר דאזלי' בת' אומדנא הגע עצמך שהיה אומר קונם צמר שאני לובש והאומדנא היה שכונתו על הטעינה תאמר שודאי לא נדר אלא מן הטעינה זה לא יתכן ודאי וכאן מלבד כל הלשונות הבאות בהסכמה האמורים בפירוש הכונה הנז' יש לשון אחד שנראה בעיני דלית נגר ובר נגר דיפרקיניה שכתוב וז"ל נתקבצו כלם לוש פאטרוניש דילאש וינייאש וכו' הרי משמע דדוקא בשנה ההיא לבד הותר להם לעשות היין חוץ לעיר הא בשנה הבאה לא דאל"תה תאמר שבשנה ההיא הותר להם שלא לעשות היין בלא הכשר זה לא יתכן פשיטא ואחר שגם בשנה ההיא היה להם לעשות היין בהכשר הגמור שלא יהיה בו שום צד איסור בעולם מה להם עוד עד שאמרו מעכשו והלאה איליוש מעצמם וכו' והלא לא המקום גורם כפי דברי הרב אלא דמשמע בפי' שהאמת מה שאמרנו שלהם המקום גורם כדי להרחיק עצמם תכלית המרחק משום לך לך אמרין לנזיר' כו' ומה גם עתה אם נתקיימה ההסכמה ההיא זמן מה שלא נעשה היין אלא תוך העיר ואפי' באנשים שהיה ספק בידם לעשות חוץ לעיר כמו אותם שהיה להם בתים חוץ לעיר בכרמים ואפ"ה לא עשו אלא בתוך העיר שאז ודאי ניכרים דברי אמת והוחזק הדבר בעצם שכל כונתם בהסכמת שלא לעשות היין חוץ לעיר בשום צד וענין באופן שנראה בעיני שאין שום תיקון לעשות יין חוץ מהעיר רודיש בשום צד אם לא יתירו ההסכמה על האופן הנז' בכתב מורי ז"ל זהו מה שנלע"ד גם שאינה דעת מכרעת מ"מ אחר ששאלו דעתי ראיתי להודיעו. ומה ששאל השואל אם אפשר לשתות יין הבא מקאנדיא ואנקאשיא ושי'או נגד ההסכמה לא ירדתי לדעת המעקש הרוצה להתיר דעל דא ודאי איכא למימר יהא רעוא דלישרו תרבא דע"כ לא פליגי הרבנים אלא ביין הנעשה חוץ לעיר רודיש כנז' דאיכא מאן דאמר שצריך התרה ואמ"ד שלא עלה על דעת המתקנים כך כנז' אבל ביינות הבאים מארצות הנז' כל אפין שוין שא"א לשתותו אלא א"כ יודיעו להם שנעשה כדרך הסכמת' ולדעתי כי הסכמה זו שיש בהתרתה חשש איסור אי אפשר להתירה דבשלמא ההסכמה שלא לשתות היין אלא הנעשה תוך עיר רודיש אליבא דמ"ד שכך היתה וכן הוא דעתי כנז' מ"מ יש לה התרה שהרי היא כדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור כנז"ל אבל הסכמה שבהתרתה יש בה חשש איסור לשתות יין שיש עסק לגוי בו ואין נזהרים בו כראוי א"א ועם שהראיה בזה זיל קרי בי רב היא ראיתי להזכירה בשם הרב הגדול כמהר"ר דכ"ץ ז"ל וז"ל ואפי' אין החרם ע"ד המקום וע"ד רבים אין לו התר ואפי' אם ירצו כל הקהל להתירה דהא אמרינן בירוש' ההוא דאתא לקמיה דרבי בון א"ל התר לי נדרי א"ל מאי נדרת א"ל נדרתי דלא מרווחנא א"ל וכי עבדין כדין א"ל לצחק בקובייא קאמינא א"ל ברוך שבחר בדברי חכמים שאמרו צריך לפרט את הנדר דאי לאו דפרטת נדרך התרתיהו לך. הרי לך דהואיל ואיכא קצת נדנוד עבירה לא רצה להתיר ואע"ג שלא היתה אומנותו בכך שלא מצינו שחקר אחריו ר' בון אם אומנותו בכך אם לאו וק"ו בנ"ד דאיכא נדנוד עבירה דפשיטא לע"ד דאין לה התרה לא ע"י עצמם ולא על ידי אחריני עכ"ל הרב ז"ל הנז'. וא"כ ה"ה והוא הטענ' לנדון שלפנינו שכיון שהוא נדר גמור כנז' והוא לאפרושי מאיסור' והוא איסור הנוגע ליין נסך שהחמירו אפי' על הסתם יינם לאוסרו בהנאה דליכא למאן דאמר דאית להסכמה זו היתר וכ"ש וק"ו לעבור עליו בלא התרה ובודאי שהעובר על ההסכמה זו עובר על לא יחל דברו כנז"ל. וכי נתתי אל לבי לתור ולחקור על מה אפשר יסמך הרוצה לשתות יין הבא מקאנדייא וכו' חשבתי אולי כונתו לומר שהסכמת יין הנעשה בעיר רודיש והסכמת יין המובא מקאנדייא כו' שתיהן נעשו כאחד ודעתו יהיה כדעת הסוברים שההסכמה הראשונה היא שלא לשתות אלא יין הנעשה בתוך העיר ממש וכשרואה שנתבטלה הסכמה במה שעושין יין חוץ לעיר רודיש ירצה לומר שגם הסכמת יין הבא מקאנדייא בטלה מעצמה ויחשוב מחשבות לתלות דין זה בדין נדר שהותר מקצתו הותר כלו. לזה אני אומר שאם זה דעתו שצלל במים אדירים והעלה חרס בידו ונשתבש במחשבתו חדא שאחר שהעושין יין חוץ לעיר יש להם על מה שיסמכו הם הרבנים כמהר"ר אליה קאפסלי ז"ל וכמוהר"ר דוד בן אבי זמרא ז"ל דתרווייהו ס"ל שמעולם לא עלה על הדעת מתקני ההסכמה אלא שלא יעשו היין אלא בבית יהודי יהיה חוץ לעיר או תוך העיר וא"כ לדעתם הסכמת יין הבא מקאנדייא וכו' חלה עליו ההסכמה וע"ז לא חל ועוד דאפי' תימא ששתיהן חלו אין טענה מפני זה שכיון שנתבטלה הא' נתבטלה ג"כ האחרת דלא מבעיא השתא שלא הותרה ההסכמה הא' אלא שעברו עליה כדין או שלא כדין אלא אפי' הותרה ממש בהסכמה כל ק"ק רודיש י"א לא הותרה השנית מפני זה דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כלו אלא נדר הניתר על ידי חכם בפתח וחרטה דאז החכם עוקר הנדר מעיקרו וכאלו מעולם לא היה שם נדר אבל נדרי קהל הניתרים מצד המנהג דה"ל כאלו כן התנו שכשירצו יהיה הנדר נדר וכשלא ירצו לא יהיה נדר הוה ליה שההיתר מכאן ולהבא הוא ומעיקרא נדר הוא וא"כ מה שהותר הותר ומה שלא הותר לא הותר וכ"כ הריב"ש ז"ל סי' קנ"ה בשם הרשב"א ז"ל וז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' דהתרת חרמי הקהל שנהגו להתיר' הם בעצמם הרי הם כהפרת הבעל ואינו מועיל אלא מכאן ולהבא דמיגז גייזי ולא עקרי הנדר מעיקרו שהרי טעם התרה אינו אלא משום שכך נהגו וכו' יעויין שם האריכות בזה מותר גמור ודבר שאין בו צורך ולא הייתי כותבו אלא שלא מצאתי מציאות אחר למי שירצה להתיר לשתות יין הבא מקאנדיא וכו' נגד ההסכמה ושגם זה מהבל ימעט כללא דמלתא אומר אני כי דעתי שהסכמ' שלא לשתות יין אלא הנעשה תוך העיר שהיא כפשוטה הסכמה זו יש לה תתרה ע"ד שכתב מורי בכתב' הואיל ואין בהתרת ההסכמה הזאת שום נדנוד עבירה אמנם הסכמה הנעשה על היין המובא מקאנדיא וכו' אין להתירה אחר שיש בה נדנוד עבירה והרי היא עומדת במקומה וכל הרוחות הבאות ונושבות בה אין מזיזין אותה ממקומה הנלע"ד כתבתי וצור ישראל יצילנו מכל שגיאה גדולה וקטנה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |