שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/רכח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ר' היה לו קרקע אחד ומכרו לתוגר א' ונשארה החזקה ביד הנזכר כי כך הוא מנהג העיר כי הארץ לא תמכר לצמימות לתוגר רק המוכר הוא מוחזק ועומד באותו קרקע וככחו אז כחו עתה נאחר ימים רם על רמים השקיף השקפה לרע' על העיר ואש להבה אכלה סביב גם אותם הבתים היו כלא היו לא נשאר כי אם בלתי ב' או ג' מערות באופן שהתוגר שקנה הבתים אמר לש' בפנים זועפות כי הוא גרם לו פסידה דלא הדרא שכפי הנר' כן ידמה שע"פי דבור ש' קנה הבתים התוגר הנז' אז כאשר ראה ש' כי יש לאל ידו להפיל לארץ כבוד' כי היא שר וגדול במלכות השיב אמריו אל יחר אפך בעבדך כסף הבתים קח ממני ככל אשר נתת גם כי כעת היו לשמחה באופן שהתוגר קבל מעותיו מש' בשט' העולה בע"ש כדת מה לעשות לכל קונה קרקע בערכאות שלה' ותכף ומיד החליף כח ש' לבנות הבתים הנז' יתר שאת מכל אשר היו בבתים הנז' מיום אתמול אחר כל הדברים ראה או שמע התוגר איך הבתים נעשים במעלות גדולות מכל אשר היו בימים הראשונים ותוהה על הראשונות על אשר מכר הבתים וחזר ואמר לש' שהוא חפץ בבתים פעם ב' וגם ע"ז הודה ש' לתוגר וקבל מעותיו וההוצאות אשר עשה מיד התוגר ויקם הקרקע הנז' התוגר למקנה בשטר הבע"ש ועתה רוצה ש' להחזיק בקרקע הנז' שכאשר קנה מהתוגר מיד נאבדה חזקת וזכות ר' וזכה הוא שבהסכמת העיר לא נתברר כי אם בלשון זה שלא יהיה רשאי שום יהודי לשכור בית אשר יאודי אחר מחזיק בה אך לקנות בית אשר יהודי אחר מחזיק בה לא עלה על ספר המסכימים ובודאי שבלשון לשכו' לא שייך לקנות וא"כ כיון שקנה הוא כבר זכה באותו קרקע ור' טוען שהכל הוא קנוניא וערמה בין ש' ובין התוגר ומעולם לא עלה על לב התוגר למכור אלא הכל נעשה בערמה ומרמה בינו ובין התוגר לקחת חזקתי וזכותו וש' טוען כי אטו ברשיעי עסקינן לעבור על תרמות נעשו בכל עז ותעצומות ואף גם זאת לעשוק לכל אשר בהם ישראל יכונה לא יאמן כי יסופר כי בשביל טענת שמא וגרועה כטענה זו שיוציא ממנו מה שהוא מוחז' בעת על כל זאת ילמדנו רבנו הדין עם מי ואם טענת ראובן הויא טענה או אפילו דלא הויא טענה מיהא יהיה חייב ש' שבוע' או נימא דאפי' שבו' אינו חייב ש' דאין נשבעין על טענת ספק ואפי' סתם חרם כתקנת הגאונים לא יהיה חייב כיון שהסכמ' הנז' היא מיוסדת בחרם ובאל' ומאי אולמיה דהאי חרם מהאי חרם הא רוב הפוסקים מודו שעובר על חרמית הקהל הוא פסול לעדות על כל פרטי דיני נדון זה ילמדנו רבינו ומורנו ושכרו הרבה מאד מ"ה:
תשובה ראוי לחקור בדין זה ד' חקירות אחד אם חזקו' יש להם דין קרקע או מטלטל ב' אם יש לחוש לקנוניא בענין הזה ג' אם יש להוסיף על הסכמות מכח אמדנא אע"ג שלא נתברר בלשון ההסכמ' ד' אפי' את"ל דלא חיישינן לקנוניא אם מחייבינן ליה שבוע' וזה החלי לעשות:
איברא כי לענין החקיר' הראשונ' הדין היה נותן כפי האמת דחזקה דין קרקע יש לה ויש לזה כמה ראיות לא אאריך בהם ולא מטעם שאינו נוהג בהם דין מצרנות דאין זה ראי' כלל שהרי לדע' ר"ת והרמ"ה אין דינא דבר מצרא בשום דבר שיש שום כותל מפסיק ולדע' הנמקי גם הרמב"ם ס"ל דאין דינא דבר מצר' בבתי' גם מצאתי בתשובה ה"ר מנח' ריקננוי ז"ל שר"י בר אבר' עשה מעש' כר"ת וכ"כ רבינו יונתן בתשובה א"כ אע"ג דיש פוסקים הרבה פליגי על ר"ת בענין החזק' דהוי דבר קליש טובא סמכו על ר"ת נגד שאר הפוסקים והנה הח' הש' הכולל כמהר"ר מאיר ערמ' חלק על חכמי דורו והנהיג בקהלו דין מצרנו' בחזקות ועוד היום יחידי ק"ק ארגאון כן נוהגים ואני הדיוט גם מן הטעם הנז"ל לענין מצרנות איני נוהג דין מצרנות בחזקות אבל מ"מ לעול' דנתי אותם כדין קרקע בפשיטות גם כי שמעתי כי הח' הש' כמהרר"י ן' לב' אין ולאו ורפיא בידיה אבל אני מ"מ כך אני דן בהם דין קרקע והטע' כי נאמר בפי' כי החזקי' מיוסדות ברוח אמרי פי' המתקנים זו כחם לעם אלהי אברהם והם קדושים אשר בארץ המה שתקנו הסכמות החזקות נתנו להם כל דין קרקע הן בג' שנים הן בדין נזקי חלונות ותשמישי חצרות גם בשעבוד כתובת אשה ובע"ח לא נופל מהם דין קרקע וזה אני אומר ע"פ הסכמות הנהוגו' בשאלוניקי אבל בעיר חדש ובמקום שיש להם מנהג אחר הא ודאי כפי הדין הם מטלטלין ואין ס' כי בענין זה ודאי מנהג עקר ודי בזה לחקיר' הא' לחקיר' השנית אי חיישינן לקנוניא אי לאו האמת דהיכא דליהא רגלים וטעם לדבר לחוש לא חיישינן שהרי כתב הריב"ה ח"מ סי' ס"ה המוצא שטר אצלו ואינו יודע מה טיבו כו' והן יורשי הנפקד לא יחזירו שום שטר שנמצא ברשו' אביהם אא"כ יודעים מה טיבו וכתב א"א הרא"ש ראיתי מפרשים שאפי' שניהם רוצים לא יוציאם מתחת ידו אלא קרוע דחיי' לקנוניא ולא מסתבר דלא חיישינן לקנוניא לקנוניא ולשמא כתב ללוות בניסן ולא ליה עד תשרי אלא בשטר שנפל ואיתרע כו' עד אבל שטר המופקד לא איתיליד ביה רעותא ע"כ הרי בפי' דאין לחוש לקנוניי' אלא איכא רגלים מוכיחות ואפילו לדברי המפרשים שאפי' היכא ששניהם מודים לא יחזיר נ"ל דודאי לא פליגי על דברי הרא"ש דכתב דלא חיישינן לקנוני' אלא היכא דאיתרע אבל דעתם שגם זה נקרא רעותא כיון שלא צוה להם אביהם ולא הודיעם מה טיבו של שטר זה והם ג"כ אינם יודעים מה טיבו נר' דחספא בעלמא הוא וכ"נ מדברי הרא"ש שכתב אבל בשטר המופקד כו' שהיה די שיאמר אלא בשטר שנפל ואיתרע למה האריך לומר אבל שטר המופקד כו' אלא הור' שמחלוקת אינו אלא שלמפר' גם זה נקרא רעותא דהוא ס"ל דלא הוי רעותא אבל מ"מ דכ"ע ריעותא בעינן למחזי כדי לחוש לקנוני' ואי לא חזינן ריעותא לא חיישינן ואין להביא ראי' דחיישינן לקנוני' מהא דכתב הטור סי' קפ"ו בח"מ וז"ל ממשכן שדה ואח"כ בא המלו' לקנותו אין המצרן יכול לסלקו ולא עוד אלא אפילי קדם המצרן וקנאו כתב א"א שהמלו' מסלקו וכתב הרמ"ה ודוקא שקנאו בתר שתא אבל בגו שתא וערומי קא מערים ומיהו אם קרה למוכר איזה מקרה ומוכחא מלתא דלא קא מערים אפי' בגו שתא אית בה דינא דב"מ ויאמר האומר הרי דבני ה"ג אמרי' קנוני' להוציא דהא בדינא דב"מ הלוקח הוי מוחזק דהא הטור בסי' הנז' מייתי בהדיא דהלוק' הוי מוחזק וז"ל כתב הרמב"ם טען הלוקח מפני המס מכרת לי והמצרן אומר שקר אתה טוען כדי להפסיד זכיתי על המצרן להביא ראי' דאי לא הביא ראי' נשבע הלוקח הסת ונפטר שאין הלוקח מסתלק אלא בראי' ברור וגם הרא"ש מייתי בהדיא הך סברא בפ' המקבל ובע"ה נמי ס"ל הכי כדמייתי הטור בסי' הנז' ופשי' דאדרבה מכאן ראי' דלא חיישי' לקנוני' שהרי כתב אבל בגו שתא איערומי קא מערים וה"ל כאלו אמר אנן סהדי דמערים וליכא ספק כלל ומש"ה קאמר שהדין אז עם המצרן שהרי ה"ל כאלו הביא ראיה אבל בתר שתא דליכא ראי' גמור' אפי' על הספק לא חיישי' לקנוני' וזה הוא דבר ברור לע"ד גם בזה יתיישב סברת הרא"ש ז"ל למעיין ואין בו פקפוק כלל גם מה שהיה אפשר להבי' ראי' מההוא מעש' בפ' שום היתומים דמשה בר עשרי שהיה ערב מכתובת כלתיה ובנו צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מלתא אמר אבי' לית מי שיתן עצה לבנו שיגרש את אשתו ותגב' כתובת' מחמיה והדר ניהדר' א"ל רבא והא ידירנה הנאה שלא יעשו קנוניא א"ל אביי אטו כל המתגרש בב"ד מגרש כי' נר' דלא דמי כלל לנ"ד דהתם אפי' שאנו יודעי' דאערו' אערים מהני ליה הערמתי ראי' לדבר שאביי אפי' לכתחיל' קאמר לית מי שיתן עצה לבנו כו' וא"ו בנ"ד אי ידעינן ודאי דקא מערים לא מהני ליה הערמתו כלל וא"כ מכאן אין ראי' לא דחיישי' לקנוני' ולא דלא חיישינן לקנוני' דחילוף נושאים יש ביניהם אבל נלע"ד ראיה מבוארת דלא חיישי' לקנוניא בנדון כי הא מהא דגרסי' בפי' אלו מציאות ת"ר בראשונ' כל מי שאבדה לו אביד' היה נותן סימניה ונוטלה משרבו הרמאים התקינו שיהא אומר לו צא להביא עדים דלאו רמאי אתה והשתא אי האי גברא דנ"ד איכא סהדי דידע דלאו רמאי הוא פשיט' דליכא למיחש למידי דהשת' התם באביד' מפקינן המציאה מיד מי שהיה בידו כיון דאיכא עדים דלא רמאין הוא כ"ש וק"ו בנ"ד דלא מפקינן ליה להאי גברא מן החזק' כיון דאיכא סהדי דלאו רמאי הוא ומ"מ ראיתי שכתב הרמב"ם פ' ט"ו מה' מלוה ולוה והביא לשונו הטור סי' ע"א וז"ל הרמב"ם אם התנה הלוה שיהא נאמן לומר פרעתי מועיל גם גבי יורשי לוה שאם מת הלוה איני גובה מיורשיו ואין צ"ל מן הלקוחי' אין גובין מהן אפי' אם הלוה מוד' שלא פרע דחיישי' לקנינו' ע"כ משמע דאע"ג דליכא שום רעותה איכא למיחש לקנוניא ובשלמא להרמב"ם שנ' מדבריו דלא מיירי אלא בשעבר זמן הפרעון איכ' למימ' דמשו' הכי חיישי' דאיכ' רעות' דכיון דדב' זה משונה שלא מצינו נאמנות כי האי בתלמוד וכיון שכתב נאמנות מלוה ללוה ה"ל למתבע חיביה ביומא דמשל' הפרעון וכיון דעבר הזמן ולא תבעו א"ל פרע דה"ל לחוש שמא יטעון הלוה פרעתי מ"ה איכא למיחש לקנוני' אבל כפי דעת האומרים שאפי' תוך הזמן נאמן לומר פרעתי ואפילו מן הלקוחות לא יפרע המלוה אפי' שיאמר פרעתי וכ"כ מ"מ שם קשה ועוד קשה לי בדבר המ"מ דקאמר התם ובודאי לא עדיף שטר זה משטר אחר שנפל דאפי' חייב מודה לא יחזיר וקשה דמה לתבן את הבר דהתם איכא רעות' דנפיל' אבל הכא מאי רעית' איכא ואם היינו אומרים שדברי המ"מ אינם חוזרים אלא לפשוטן של דברי הרמב"ם הוה אתי שפיר כדפרישית אבל לא משמע הכי כלל שאפי' לדברי האו' שאפי' תוך זמן אינו מוציא מן הלקוחות קאי האי דקאמ' דלא עדיף כמו שיראה המעיין בלשונו: ולכן אני אומר שיפה פירש המ"מ דהכא נמי איכא רעיתא והרעותא היא הענין בעצמו דאין דרך כלל להאמין מלוה ללוה וא"כ אפשר שעשו קנוניא עם הלקוחות כדי שאם יבוא מלוה להפר' שיפרע מהם וא"כ מצינו למדים שעכ"פ אין לחוש לקנוניא אלא היכא דאיכא רעות' ובגברא דליכא סהדי דלא רמאי הוא כנ"ל ודי בזה לחקירה שנית. ומעתה באנו לחקירה שלישית אם יש להוסיף על הסכמות החזקו' מכח אומדנא דבר שלא נתברר בלשון ההסכמה. ועל זה אני אומר שנראה נפל מחלוקת בזה ברבני דורנו כי החכם השלם הרב כמהר"ר דוד הכהן ז"ל דעתו דאמדי' דעת המסכימים להוסיף על מה שלא בא בפירוש והאריך בזה בבית ל"ב חדר שני יע"ש ומרנא ורבנא כמהר"ר יוסף טאיטאצק ז"ל דעת הוא שהסכמות וחרמות שעושי' הצבור דין נדרים ושבועות להם ונדרים ושבועות פיו ולבי שוים בעינן דא"כ הבו דלא לוסיף עלה. והרד"ך הנז' ז"ל הביא ראיות כנגדו כמו שיראה המעיין שם ואני ידעתי כי אין דעתי מכרעת אמת כי להיות שתיתי מימי מורי הנז' הייתי סומך על דעתו ולא עוד אלא שידעתי נאמנה שמורי ז"ל כתב להרב הגדול כמהר"ר יעקב בי רב והסכים לדעתו. גם שכפי האמת עיני לא ראו מה שפסק כי בימים ההם שיש כמה שנים העלימו הפסק הנז' ממורי הנז' ומ"מ אחר שנדפס ב"י ראיתי שהרב ר' שמעון ן' צמח ז"ל דעתו בפ' דאמרינן דעת שמסכימים להוסיף אפי' בדבר שמשמעות הלשון להפך שהרי כתב סי' רי"ח בו"ד על מי שנשבע שלא יעשה יין לא ליהודי' ולא לארמאי' מפני שהעלילו עליו שמכר לישמעאלים ויש לו עכשו קצת יין שהתחיל להקרים ועשאו קודם שישבע נראה שאסור למוכרו ואעפ"י שלא נשבע אלא שלא יעשה יין למכו' וזה כבר היה עשוי משום דאזלינן בתר הנודר שנדר מחמת העלילה כאותה ששנינו קונם צמר עולה עלי כו' רבי יאודה אומר הכל לפי הנדר ע"כ. הרי שדעתו בפי' להוסיף אפי' בדבר שהלשון מורה הפך ממה שאנו רוצים לאסור ועכ"ז כתב שיש להוסיף כן מהכרח אומד הדעת אמת שנראה בעיני שהרב רבי ישראל בעל ת"ה חולק על זה שכתב בסי' רפ"ה וז"ל הקהל שעשו תקנה שלא יעשה אדם מיום המחרת ואילך שוה חילוף במטבע כו' עד שרי ליה להחליפם הואיל והיתה בידו קוד' שנעשה התקנה או לא:
תשובה יראה לכאורה דשרי כו' עד הואיל והיה בידו קודם התקנה והדברים ק"ו ומה התם שהחרם שלא להחליף אמרינן שלא חלה התקנה במעו' שהיו לו קודם כ"ש אם היתה התקנה שלא יעשו מעות פ' שהיה מותר להחליף באותם שהיו לו קודם וק"ל ואני אומר שאף ע"פי שהוא ז"ל חילק אח"כ בין היכא דאיכא חרם להיכא דליכא חרם אלא הסכמה לבד עד שכתב דהיכא דאיכ' חרם הוי ספק כיון דעלה ההיא בעיא דחולין בתיקו עכ"ז נראה בעיני דע"כ לא נסתפק הרב ז"ל אלא התם שהחרם היה שלא להחליף במטבע פלו' שהלשון משמע בפי' בין באותם שהיו לו אז ובין באותם שלח היו לו אז אבל אם הית' ההסכמה שלא לעשות ודאי נראה לדעת הרב שאין עשויין בכלל כלל וא"כ נראה דפליגי הר"י בעל ת"ה ז"ל והרשב"ץ ז"ל וגם שהיה אפשר לומר דיש לחלק בין ההיא דהרש"בץ לההיא דר"י בעל ת"ה מ"מ בעיני נראה ודאי דפליגי ומ"מ בין כך ובין כך מהר"י מהררי"ט ז"ל והרד"ך ז"ל פליגי ודאי והוי ודאי בנדון כיוצא בנ"ד דהוי ענין חזקה ומי יכניס ראשו להכריע בין גדולי עול' וכ"ש לענין חר' דהוי איסורא דאורייתא והרשב"ץ רב גדול היה וא"כ אנן יתמי דיתמי הדין היה נותן להחמיר כיון שאין אנו יכולין להכריח הלכה כמאן אלא שאני אומר בנדון דידן יש לי ראיה ברורה כי בהסכמה וחרם שנעשה בעיר הזאת שאלוניקי ששום בר ישראל לא יוכל להשכיר חצר בית או חנות שישראל אחר החזיק בה שודאי דוקא שכירות אסרו אבל קניה גמורה לא אסרו והראיה היא זאת שאחר החקירה מצאתי פסק שעשה מורי כמהר"רי טאיטאצאק ז"ל על ענין המוקטה וז"ל שאלה בעיר הזאת היא שאלוניקי הסכימו הק"ק יצ"ו שכל קרקע ששכ' שום יהודי מגוי ונכנס ודר בו או החזיק לא יוכל שום יהודי אחר להכנס ולבא באותו בית או קרקע ובהמשך הזמן ראו הק"ק שהיו רבים קוני' חצרות מהגוים והיו מעקרים חזקות המחזיקים הסכימו שכל קונה חצר או בית שלא יוכל להשתמש וליהנות ממנו עד שיפרע הקונה למחזיק חזקתו כפי אשר ישומו שני אנשים שיבררו להם הקונה והמוכר הרי בפי' שקניה הושוו כל הגדולים הקדושים אשר בארץ המה שאינו נכנס בענין שכירות דאם איתא שהקניה נכנס בשכירות ג"כ איך היו קונים חצרות מן הגוים ומעקרי' החזקו' וכן למה הוצר בהמשך הזמן לעשו' הסכמה כל קונה כו' אלא ודאי שבכלל שלא יוכל לשכור אינו נכנס לא יוכל לקנות וא"כ הדבר ברור שכפי האמת מתחלת לא אסרו אלא שעבוד שהחצר הוא מהתוגר או מהגוי לא יוכל שום ישראל להוציא למחזיק מביתו ומחנותו אבל אחר שהישראל קונה החצר שכבר נסתלק כח הגוי וקם גוף החצר הבית או החנות לישראל לא נכנס זה בהסכמ' והטעם לע"ד שלא תקנו מתחלה שתי הסכמות יחד לפי שבאותה שעה שהסכימו שלא ישכיר כו' היה נראה להם הקני' מלתא דלא שכיחא שישראל הבאים מארצות הגיים לחסות תחת כנפי המלך הגדול מלך תוגרמה יר"ה היו באים נעים ונדי' גרים ודלים לא היה עולה בדעת יקנו חצרות והיה נראה להם דבר רחוק ומלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן אבל אחר שראו שהצליחו בני ישראל בנכסיהם כיד ה' הטובה עליהם וראו שמכח ההסכמות לא היו יכולים להשכיר בתים שהיו שכורים לישרא' שהיו קונים אותם והיה מותר להם מן הדין מכח ההסכמות ולכן עמדו הקדושים אשר בארץ המה וחזרו ותקנו תקנה שנית וא"כ נראה בודאי שאין הסכמת השכירות קניה גמורה לכן אני אומר שבכל מקום שנמצא כתוב שהסכימו שלא ישכור שום יהודי מגוי בית או חנות שישראל אחר חברו דר בו ולא נזכר קנייה דוקא שכירו' הוא דאסור אבל קנייה מותרת:
ומעתה נשאר לנו לבאר אם מחייבינו ליה שבועה לזה הקונה דנ"ד אי עשה קנוניא אי לאו ודעתי היא דפשיטא ופשיטא שכל ישראל בחזקת כשרים הם ושבועה אין לחייב לקונה הזה ומ"מ נר' בעיני מתוך מה שמצאתי כתוב בפי' בתשובת הגאונים בב"י ח"מ בסוף הלכות מצרנות וז"ל כתוב בתשובת הגאונים מי שעשה הערמה לדחות דינא דבר מצרא כגון שכתב שטר מתנה לקונה והכל יודעים שקנה ממנו או קנה קטינא דארע' במיצעי נכסי והדבר ידוע שלא ירד להחזיק בשאר שדות וכן בשאר הערמו' אם נגלה הדבר בראי' ברור' שעש' הערמ' אין חוששין להערמתן ומסלקינן ללוקח משום דינא דב"מ ונהגו בתי דינין בעסקי דבר זה שמחרימין סתם על מי שעשה קנוניא בדבר זה לדחות דינא דב"מ עכ"ל וא"כ בנ"ד נמי נר' בעיני שיש להחרים סתם על כל מי שעשה קנוניא לאבד זכות המחזיק: ואין לאומר שיאמר דמאי אולמיה מהאי חרם מחרם שעשו כשהסכימו ההסכמות דודאי יש לחלק שבעיני בני אדם חמור זה החרם האחרון מן הראשון וראיה לדבר שהרי כתב הטור ח"מ סי' צ"ב וז"ל החשוד על השבוע' אין משביעין אותו לא שבועה של תורה ולא שבועה של דבריהם ואפי' אם אמר התובע אקבל שבועתו אע"פי שהוא חשוד אין שומעין לו ונקרא חשוד משנשבע לשקר כו' עד ופי' רש"י דוקא אכלתי ולא אכלתי שבשעה שנשבע מוציא שקר מפיו אבל נשבע שלא יאכל ועבר עליו אינו נקרא בכך חשו' להוציא שבועת שקר מפיו ולפי זה העובר על החרם שגוזרים הצבור אינו נקרא חשוד וכ"כ הרמ"ה וכ"כ הרמב"ם וכן דעת רב אלפס הרי שלדברי כל אלו גאוני עולם חמיר להו שבועה שכשנשבע מוציא שקר מפיו יותר משבועה לעתיד שבשעה שנשבע אינו מוציא שקר מפיו וא"כ בנ"ד אע"פי שיש החרם בהסכמה שלא יוכל שום ישראל להשכיר בית כו' אשר ישראל אחר דר בו אפשר שלא יחוש לאותו חרם אבל כאש' יטילו חרם למי שעשה קנוניא שאז באותה שעה עובר חרם אם עשה יחוש: ואע"ג דלדעת ר"ת אפי' העובר על חרם נקרא חשוד וכן דעת הרא"ש מ"מ א"א להכחיש שחמור חרם זה שמטילים עכשו על מי שעשה קנוניא מהחרם הא' וע"כ נ"ל בודאי שיש להחרים סתם על ענין זה ע"כ מי שעשה קנוניא להחזיק בחצר שחבירו היה מוחזק בו ובכמה דברים מצינו לגאונים שהסכימו להחרים סתם אפי' בדבר שמן הדין אינו חייב הנתבע שבועה המעיין בדברי תשובה זו מהגאונים שכתבתי ימצא טוב טעם למה שכתבתי בחלק הקנוני' והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הצעיר שמואל די מדינ':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |