שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/רכה
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראובן קבל משכנתא מן הגוי והיה דר בתוכו בשביל מעותיו ובעודו מחזיק בא שמעון וקנה הבית מן הגוי הנז' ולא נתן מעותיו משלם וגם לא לקח שטר מכירה וכששמ' ר' כך קדם ומכר שטר המשכנתא ללוי קודם שיקח שמעון שטר המכירה כדי שלא יפסיד חזקתו כי כפי הסכמת המדינה לא יועיל חזקה נגד קונה הקרקע אם לא החזיק בה ע"י דמים ר"ל שקנאה בדמים:
תשובה
כבר ראית סוגיית הגמ' שבחזקת הבתים ואין צריך להאריך במה שכבר כתבתי אלא שראיתי לחזור ולבאר הענין בקוצר ואתחיל ואומר שהנה יש כאן ג' כתות מהפוסקים ז"ל ואלו ואלו פוסקים מובהקים אשר מימיהם אנו שותים תמיד א' כת האומרים שחייב המחזיק ליתן דמים לקונה והם רבים וגדולים רבנו האיי גאון ור"ח והרמב"ם והרמב"ן ורבנו יונה וסמ"ג ואתה אומר שהרשב"א ז"ל אינו מזה הכת אבל אדרבא נראה לך שהוא מהכת האחרת ואני איני רואה בזה הכרח מהדין שכתבת שמביא רי"ו משמו מגוי שהפקיד כו' שדין זה הוא מוסכם מכל הפוסקים ונפלאתי שפקפקת בזה אחר שאתה בעצמך אומר ואפי' למאן דאמר בקונה שהמחזיק יחזיר דמים הכא אינו חייב ליתן דמים כיון שלא הוציא דמים א"כ ישמעו אזניך מה שדברת בפיך דהתם כ"ע מודו שהפקדון הפקר גמור כמדבר שזוכה בו כל אדם בלא כסף ובלא מחיר דמטעמא מאי אמרינן הכא שצריך המחזיק ליתן דמים מפני א' מב' טעמי' או מפני שהקונ' אע"פ שלא קנה גוף הקרקע ממש מ"מ קנאו לפחות למשכון וא"כ צריך ליתן לו דמי המשכון או מפני דאמרינן גוי מ"ט איסתלק לאו במעות שהוציא זה א"כ כיון שהמחזיק אינו יכולה לזכו' אלא בשביל מעות שהוציא זה א"כ דין הוא שיתן לו זה שהחזיק מעותיו אבל במעשה של הרשב"א ליכא חד מהני טעמי' א"כ כ"ע מודו דהתם זכה הנפקד לגמרי וא"כ יכול הרשב"א לסבור כדעת האומרים שחייב המחזיק להחזיר דמים ללוקח: ולא עוד אלא שאני אומ' שודאי כן הוא שהרשב"א הכי ס"ל וכמו שנר' מדברי הנמק"י שכתב וז"ל דאע"פ שחייב להחזיר זוזי ללוקח ראשון כדאמרן על תנאי זה מחזיר דאי אניס ליה גוי מידי ויהדר ליה זוזי וכ"כ הראב"ד והרש"בא מזה הכת הם שחייב להחזיר המחזיק המעות לקונה וק"ל גם הרי"ף ז"ל מזה הכת הוא שחייב להחזיר אין הכרח כלל כי ודאי אין דרכו לפרש כי לא ידענו סברתו אלא שכתב לשון הגמ' מה שנראה לו כפי הדק והשמיט מה שלא נר' לו ואחר שהוא הביא לשון הגמ' כל מה שאתה אומר בפי' הגמ' תאמר עליו ולכן לא הביא שום פוסק הכרח מדבריו בדין זה כי אין הרי"ף ז"ל רי"ו גם על מה שכתבת וליכא למ' שיזכה הקונה נגד מעותיו כו' ונתת טעם דשאני התם דלית' למשכון ברשות המלוה כו' לא נראו לי דבריך בזה דודאי התם אם היה המשכון ביד המלוה תכף כשמת הגר פקע רשותו לפי שהוא הפק' גמור וקנה לו חצרו לגמרי אבל הכא לדעת הכת דס"ל דאינו הפקר גמור אלא לזה לבד שיכול מי שירצה לזכות בגוף הקרקע כשיפרע לקונה ואין כח לקונה לומר כבר זכיתי אני במה שקניתי במעות אבל מ"מ לא הוי הפקר גמור ודאי דהוי דומייא דההיא דשור שנגח את הפרה מה שאמרת וא"ת כי היכי דקנה כו' ודחית כמ"ש הרא"ש ז"ל זה אין דחי' לדחות במ"ש המנגד דודאי שהרא"ש ידחה כמו שדחה והרמב"ם יאמר שאינה דחיה וא"כ כל הנז"ל ס"ל שחייב המחזיק ליתן דמים ואין ספק כי לחצתם כח הסברא כי מאי זה טעם היו עושים חז"ל הפקר נכסי הקונה מה חטא ולא עוד אלא שראו טעמא מאי יכול מחזיק זה לזכות בקרקע זה של הגוי לא מפני שזה סלקו ולמה ישלם לו רעה תחת טובה שעשה לו לכן ראו לקיים מאמר הרי הן כמדבר ולא מדבר ממש אלא שהכונה שאע"פ שהקונה נתן הכסף לא מפני זה זכה בו שעדין יש כח לאחרים לזכות בו כמו שיש כח להחזיק במדבר והכת הב' הוא רש"בם ז"ל ותוס' והרא"ש ובנו והגהה באשרי וכתב מה"ררי"ק ז"ל בשם המרדכי ז"ל שכתב מהר"ם ז"ל שנהגו לפסוק כהרי"ף ז"ל במקום שאין התוס' חולקים עליו משמע דכח התוס' גדול דהיכא דפליגי הם על הרי"ף ז"ל אע"ג דהר"יף ז"ל כחו גדול עד מאד מ"מ נר' דלא נהגו לפסוק כותיה כשהתוס' חולקים עליו וכאן בנ"ד כיון דאפ"ל דהרי"ף ותוס' אינם חולקים יש לנו א"כ כת גדול כנגד הכת הראשון מערכה מול מערכה הכת הא' מכח הטעמי שאמרנו והכת הב' לישנא דגמ' דפשט' הכי משמע לכאורה בלי ספק אלא שזה הכת נחלק לב' יש מהם אומר והוא רש"בם ז"ל נוטה שאם יוכל הקונה להוציא מעותיו מן הגוי וכן סברת ההגהה ולזה נוטה דעת התוס' אבל הרא"ש פליג בזה וא"כ אנן יתמי דיתמי אין לנו כח ולא דעת מכרעת להכריח לאחד מהב' הצדדי' וא"כ פשיטא ופשי' שהממע"ה כאשר יפה כתבת בזה וכ"ש הכא דבין למר ובין למר קרקע בחזקת המחזיק הוא עומד אין כאן אלא שהקונ' תובע מעות אתה חייב לי וזה אומר איני חייב דודאי קי"ל דכל היכא דאיכא פלוגתא דרבוות' מספק לא מפקינן ממונ' וזה ברור ודבר שאין ספק כלל גם לענין אי מיקרי רשע כ"כ הרא"ש הצלה לאיניש דעלמא ולא עוד אלא שכתב הנמקי ז"ל שאפי' למאן דס"ל דמקרי רשע לא בשביל זה מחייבינן ליה מעות וכן נר' מדברי רש"בם ז"ל בפי' אבל הנמקי ז"ל חדש לנו דכן הסכימו האחרוני' וא"כ בנדון בזה בעלמא המחזי' פטור מלשלם בודאי והיה אסור למקריי' רשע כיון שהרא"ש ז"ל הצילו אלא דבנ"ד לא היינו צריכים ודאי לכך כי פשיטא שהקונה נקרא רשע כפי הסברא וכן נר' בפירוש מתשו' מה"רר דכ"ץ בית ל"ב ע"ע שחמד במה שהחזיק חברו וזכה וכן נר' בפי' מלשון תקנת חכמי העיר הזאת קדושים אשר בארץ המה ואע"פ שאין הסכמת' מסכמת עם הסכמת שאלוניקי שהרי הסכמת שאלונקי שהקונ' בית או חצר שיהודי אחר מחזיק בו אפי' שלא קנה החזק' בדמים חייב לשלם מה ששוה החזקה כפי מה שישומו ב' בני אדם ואתם לא כן כפי מה שכתבת ומ"מ נר' דאפי"ה נהי שהמחזיק מאבד זכותו כפי הסכמתכם ודאי נר' דהוי הקונ' בעיני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה שהרי במעותיו היה יכול לקנות חצר או קרקע אחר גם מה שכתבת דליכ' למימר דכיון דבדיניהם קני בכסף דהוי כמו דינא דמלכות' כו' גם בזה יפה כיונת והוא האמת הגמור וכי יש לו תשו' מהרש"בא ז"ל גם פסק ממורי הגדול מהררי"ט ששלח לי מקושטאנ' וע"כ לכאורה היה נר' כי כל דבריך טובים ונכוחי' בענין הדין אלא שראיתי אני שצריך להעמיק העיון בדין זה כפי זמננו וטעמא כמו שאבאר שהרי כתבו התו' ז"ל וישראל לא קנה עד דמטא שטרא לידיה שהיו עומדין במקו' שכותבין את השטר משמע בהדיא דדוקא במקו' שכותבין שטר הוא לא קני עד דמטא שטר' לידיה האל"ה בכספא לחודיה קני ואין צריך שטר וקנה הנותן מעות הקרק' ואין ישראל אחר יכול לזכות בו וכ"נ מדברי רי"ו ז"ל שכתב וז"ל וזה מיירי במקום שנהגו ישראל שלא לקנות אלא בשטר דאל"כ קנה ראשון בכסף וכל המקומות בזמן הזה נר' ודאי דלא כתבו שטר הוו והטעם דהאי דאמרינן בגמ' ישראל לא קני עד דמטא שטרא לידיה היינו שטר קניה דהיינו שדי מכורה לך שדי קנויה לך אבל שטר ראיה שאנו נוהגים בזמנים אלו לא מעכב הקניה ואם כן לעולם כשנתן הישראל הכסף לגוי מיד קנה הקרקע ואין לומר זיל בתר טעמא אמאי ישראל לא קנה עד דמטא שטרא לידיה משום דלא סמכא דעתיה עד דמטא שטרא לידיה הכא נמי אנן סהדי דישראל הקונ' לא סמכה דעתיה עד שיכתוב שטר העשוי בערכאות הנקר' חוג' יט הא ודאי ליכ"ל הכי שהרי בהדיא כתב הר"ן בפי' להלכות בפ"ק דקדושין וז"ל ודאמרינן בפרק חז"ה נכסי הגוי כלומר גוי שמכר נכסיו לישראל בכסף ועדיין לא כתב לו את השטר הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בשטר קניה עסקינן והתם במקום שכותבין את השטר היא מדקמר וישראל לא קני אלא בשטרא דאי במקום שאין כותבין שטר בכסף בלבד קני ואי בשט' ראיה עסקינן ומשעת נתינת הכסף קנה היכי אמרי' דכל המחזיק בהן זכה בהן דהא כי כתיב ליה גוי שטרא אשתכח דקניא ישראל א' למפרע משעת נתינת הכסף כו' עד מיהו במקום שנהגו שטר קנין תולה קנייתו ואינו קינה משעת נתינת הכסף והיינו ההיא דפ' ח"ה אבל במקום שנהגו לכתוב שטר ראיה לבד א"א ללוקח שיתלה קנייתו בו שהרי אינו קונה אלא כשנכתב אותו שטר קונה בכסף משעה ראשונה וכל זמן שלא נכתב אינו קונה משום דלא סמכא דעתיה והרי מוכח בפי' דההיא דחזקת לא מיירי אלא במקוה שכותבין שטר קניה אבל בשטר ראיה קני משעת נתינת המעות למפרע כשכתב אח"כ השטר והטור ח"מ סימן קצ"א כתב וז"ל והשטרות שכותבין עתה אינם אלא לראיה ואין קרקע נקנה על ידן א"כ שמעינן מהא דאפי' לדברי הרא"ש ובנו הטור ז"ל מודו דבזמן הזה אין לומר ישראל לא קנה כו' אלא ודאי מכי מטו זוזי ליד גוי אסתלק וגם הישראל קנה וזכה בקרקע קנייתו אלא שעדיין י"ל שכפי מ"ש הר"ן ז"ל עדיין הדין במקומו עומד שהרי כתב שם וז"ל ושט' ראיה דאמרינן שאינו מועיל לקנין היינו שטר הודאה בעלמא שמודה שמכר בשטר כזה אינו קונה אבל בשטר מכר כהני שטרי דידן אעפ"י שכתוב ומכרתי ונתתי לשון עבר שטר קנין הוא ולחזק הדבר כותבין כך ונראה מלשונו שכן דעת העיטור ודעת הרשב"א ז"ל דמהני לשם קנין אפילו כתוב בלשון עבר וכ"כ הרב המ"מ פ"א מהלכות מכירה וז"ל והסכימו קצת המפרשים דהא לישנא דשדי מכורה לך שדי נתונה לך לאו דוקא דה"ה להני שטרי דידן דכתבינן ומכרתי ונתתי דקנו ולא אמרינן דלשון מכרתי אינו לשון קניה אלא לשון הודאה ואיכא מאן דפליג והראשון עיקר וא"כ כפי זה היה נראה דהדרא שמעתין דחזקת לדוכתא ואית לן למימר שראובן בעל המשכנא זכה בבית ואינו חיי' ליתן דמים משו' דישראל לא קנה עד דמטא שטרא לידיה כו' ואע"ג שהרא"ש ז"ל ובנו הם מהכת דס"ל שאין צריך ליתן דמים ונמצא עתה כפי מה שאמרנו שלדעת הרא"ש ובנו הראשון קנה משו' דהוי עתה כל מקום כמקום דלא כתבי שטרא דבכספא לחודיה קנה ישראל כנז' א"כ נתוסף על הראשונים שלכל הפחות חייב ליתן דמים מ"מ אני אומר דמשום הא לא אירי' דאכתי איכא למימר דמצי ראובן בעל המשכנתא למימ' קי"ל כהרא"ש ותוס' ורשב"ם ז"ל וסיעתו במה שאמרו דשטרי דידן שטרי קניה הוו וכמ"ש המ"מ שהוא אחרון שכן עיקר וקרוב לענין כזה מצינו בגיטין פ' השולח גבי ההיא דאתאי לקמיה דרבה בר רב הונא ע"ש: גם אפשר להביא ראי' ממ"ש מהררי"ק ז"ל שרש ס"ד וז"ל ואע"ג דאין טעמיהם שוה דרי"ג ורב נחשון גאון פסלי ליה מטעם דס"ל הלכה כרבי יודה כו' והגאונים אחרים משו' דס"ל דאין בלשון הנחה ממש מ"מ מצטרכי בהדי הדדי גם אנו נאמר ראובן זכה בבית זה ואינו חייב ליתן מעות לקונה משום דהרא"ש הס"ל דישראל לא קנ' עד דמטא שטר' לידיה ואי משו' דשטרי דידן לא מקרי שטרא לדעת הרא"ש סמכינן להר"ן וסיעתו דאמר דשטרי קניה מקרי ע"כ נראה לע"ד שהיה אפשר להליץ בעד המחזיק הראשון אלא דאכתי איכא למימר שאפי' לדעת הר"ן והמ"מ שכתבו דשטרי דידן שטרי קניה מקרי הנ"מ היכ' דלא מוכח בפירוש דהוי שטר הודאה ולא באו לחד' אלא דאע"ג דכתבו לשון עבר מכרתי או נתתי ואפ"ה לשון קניה הוא ולא לשון הודאה אמנם לשון שטרות שלנו שכתוב בפירו' בפנינו הודה פלו' כו' נראה ודאי דלכ"ע לשון הודאה הוי ולא לשון קניה ובכל הלשונות הכתובים אח"כ כלם נמשכים לכונה הנזכר רצוני הודאה לא ששטר זה מיקרי קניה וכן משמע לי בפי' זה במ"ש המ"מ ז"ל וז"ל ולא אמרי' דלשון מכרתי אינו לשון קניה אלא לשון הודאה שמודה שכבר מכר הרי דמשמע שלא היה כתוב בלשון השטר מודה כו' דאי הוה כתוב הכי ה"ל למימר ולא אמרי' כיון דכתיב ומודה כו' אלא ודאי דבהא לא פליג דכיון שתחלת השטר כתוב בו בפנינו עדים ח"מ הודה פלו' כו' לכ"ע שטר הודאה מיקרי לא שטר קניה. וכן ראוי לומר לקרב הסברות ולמעט המחלוקת דאפושי במחלוקת לא מפשינן וא"כ יש לנו לומר דע"כ לא פליג הר"ן והרא"ש אלא בשטר שכתוב בו ומכרתי ונתתי דלמר הו' שטר הודאה עדיין כיון דהאי לישנא דעבר ולמר לא הוי אלא שטר קניה אבל בשט' שכתיב בו בפי' מודה פלו' בהא לא פליגי כנז"ל וא"כ היה צריך לראות עיר שירון יע"א איך כותבין השטרות היהודים כשמוכרים זה לזה אם דרך לכתוב מודה פלו' שקבל מפ' סכום כך ובשבילם מכר כו' א"כ ודאי הוי שטר ראיה ולא שטר קניה וחזרנו לסבר' א' דבחזק' לא אמרי' שזכה המחזיק ולא הקונה אלא במקום שכותבין שטר קניה אבל במקום שאין כותבין אלא שטר ראיה קני ישראל מן הגוי בכספא והמחזיק הב' אין בידו כלום עוד ראיתי להעירך על ענין זכיית ראובן אשר הבית היה עליו במשכנתא שכפי הנראה מדבריך הדבר פשוט לך שכוון שהיה הבית ממושכנת לו והיה דר בה ראובן בשביל מעותיו שהחזק' של ראובן ואם לא שקנה אותה הבית שמעון שא"א לאחר לזכות בבית ההיא וזה כפי הסכמתכם ושאם היה הסכמתכם ע"פ מנהג שלוניקי שאפי' שהמחזיק לא קנה בדמים חייב הקונה לשל' למחזיק שווי החזקה ע"פ ב' שמאים כנ"ל לדעתך ראובן נקרא בעל החזקה וע"כ נפל הספק ושאלת דעתי אם הייתי פוסק כהרא"ש ז"ל כו' ועם שהאמת כן נראה לכאורה אמנם תדע שזה מחלוקת ישנה כי מרנא ורבנא כמהר"י טאיטאצק ז"ל פסק דבכה"ג אין זכות לבעל המשכנתא בחצר או חנות או בית הגוי ורבים חלקו עליו ומה' הרב כמה"ר דוד כהן ז"ל כמו שתמצא בפסקיו בית ל"ב אמנם שמעתי בבירור שהרב כמהר"ר יעקב בי רב הסכים לדעתו וא"כ אומר אני כי למעש' אם היה בא לידי ששתיתי מימי הר' מוהררי"ט לא הייתי פוסק הפך דעתו ומזה הצד ג"כ נמצא שראובן אין לו זכות בחזקת הבית אשר היתה ממושכנת לו וא"כ מה שמכר ללוי לא עשה ולא כלו' כי לא היה לי מה למכור ושמעון שקנה זכה בקנייתו אם לא שנאמר שאחר שקנה שמעון החזיק ראובן בבית על דעת לקנות דאז הוי דינא כההיא דגמרת וחזר הדין למה שכתבנו עוד כתבת בשאלתך שהקונה לא השלים לפרע קודם שקנה וא"כ מצד זה ג"כ היינו יכולים לומר שראובן זכ' במשכנתא שהרי הקונה לא קנה אי עייל ונפיק מוכר אזוזי וכיון שהמוכר היה יכול לחזור בו אלו היה ישראל א"כ השתא נמי לא קני שמעון וראובן אם החזיק בבית קודם שהשלים שמעון הפרעון זכה אלא שלא יתקיים בזה רק שיזכה ראובן המחזי' בבית המעו' כי הקונה יאמר למוכר או תן לי הבית או מעותי לכנ"ל כיון שלא נגמר עדיין הקנין ואפי' לדעת הרא"ש ז"ל דע"כ לא קאמר הרא"ש ז"ל אלא התם דבין בדינם ובין בדיננו נגמר המקח אבל בכה"ג פשיטא שהיה יכול לתבוע מעותיו מן הגוי או הבית ולא האריך בזה לומר מה יקרא עייל ונפיק כי רבו הפירושים כיון שנראה שאין זה כונתך לפסוק הדין מהאי טעמא כיון שזכרת שלא השלי' הפרעון אח"כ הנחת הדבור בזה אולי היה מפני שידעת דלא שייך כאן עייל ונפיק אזוזי על אחת מן הטעמים הנזכרי' בפוסקים שהדין שוה אעפ"י שלא השלים כאלו השלים הוי ועל מה ששאלת דעתי אם קנאה שמעון יותר מכדי דמיו כו' בהא נראה ודאי שאין חייב הקונה ליתן אלא הדמים שהי' מוכרת לאחר דטעמא מאי אמרינן שחייב זה המחזיק ליתן דמים ללוקח משום דבזולי דהאי נסתל' וכיון שהיה הגוי מסתלק בפחות והוא רצה לאבד מעותיו פשיטא שבזה מודו כ"ע שאינו חייב להחזיר רק אותם הדמים שהיו גורמים לגוי להסתלק כנ"ל גם מה ששאלת אם חייב שמעון לפרו' החזקה ללוי כל זה תלוי במה שכתבתי שאם המקום אשר אתם עומדים בו הוא מקום שאין כותבין שטר קניה רק שטר ראיה כמו שרגילים לכתוב בעיר הזאת שאלוניקי יע"א בפנינו עדים הודה פלו' כו' שזה נקרא לע"ד שטרי ראיה אפי' לדעת הר"ן א"כ קנה שמעו כבר במעותיו אעפ"י שלא לקח שטר ומה שקנה לוי מראובן לאו כלום הוא ושמעון פטור לכ"ע אבל אם עיר שאתם דרים בה שטריכם שטרי הקניה והם לע"ד לדעת הר"ן ז"ל שכותבים בפנינו עדים ח"מ אמר פלו' מכרתי שדה פלו' לפלו' וכיוצא בו שלשון זה אפי' שהיא מורה שהוא לשון הודאה כיון שמדבר לשון עבר מ"מ כיון דלא מוכח כולי האי דהוי לשון הודאה אלא אפשר שלחזק הענין כתב כן ושטר קניה מיקרי וזה לא קבל השטר עד שהחזיק אחר או ראובן בעל המשכנתא בבית אז היה הדין נותן שיפרע שמעון ללוי החזקה כיון שכב' קנאה בדמים לוי קודם שזכה שמעון בבית כן היה דעתי אלא שעומד לפני מה שכתבתי של דעת מורי מהררי"ט ז"ל ראובן לא היה לו זכו' בבית לענין חזק' כי אין חזק' רק לשוכר בית מן הגוי ודר בו אבל מי שדר בשביל משכנתא אין לו חזקה וא"כ מה שמכר לא מכר כלום באופן שאם היה בא מעשה לידי בענין כזה לא הייתי מוציא משמעון הקונה מעו' ללוי כיון שלדעת מורי ז"ל אין לו זכי' חזקה לראובן וכן הסכים לדעתו ממהר"ר יעקב בי רב ז"ל כפי מה ששמעתי אז בימים ההם הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי המר ונאנ' הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |