שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/קצח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובת
שאל' הן אמת שכפי הנראה היה ראוי לי להעלים עין מן הענין הזה מטעם ידוע אלא שנצחוני האחים הנשאים והגבירים בטענה נצחת שמאחר שהחכם השלם פלו' ז"ל בחייו בקש מקצת חכמים יחתמו לו פסק דין על זה כפי הנחתו לחייב את היתום הגם כי היו מן החכמים שלא נראה להם חיוב היתום אפי' כפי הנחתן מ"מ דבר גלוי וידוע יש פסק דין יהיה מיד מי שהיה אמרו השתא לחייב היתום בהעדר שמיעת טענותיו או טענת אפטרופוס נמצא מי שעשה מעשה לפסוק הדין נגד היתום עאכ"ו שראוי ימצא מי שיזכהו על פי טענות האפטרופוס שלו על הדין ועל האמת ועל כיוצא בזה אמר הכתוב שפטו יתום כו' ואחר שהראו לי טענות ראובן התובע וטענות שמעון הנתבע וכ"ש שאפי' לא היה הוא שמעון הנז' טוען כל ב"ד וב"ד אביהם של יתימים וחייבים לטעון בעד היתום כל הטענות האפשריות ומצוידת ואפי' רחוקות קצת כמו שאבאר בס"ד ע"כ נצחוני וראיתי להעלות על ספר דעתי הקצרה ואען ואומר כי לע"ד הדבר פשוט יותר מביעתא בכותחא היות היתום זכאי בדינו וכן שמעון האפטרופוס שלו וזה אחר הציעי ב' הקדמות קטנות גלויות ומפורסמות לכל אחד אמרו חכמים פר' שור שנגח את הפרה זה כלל בדין המוציא מע"ה וכתב הרי"ף לשמואל אמר כי אזלינן בתר רובא באיסורא אבל ממונא לא אזלינן והמוצי' מע"ה הנה עינינו הרואות כמה גדלה כח חזקת הממון שאפי' שבאיסורים חמורים שבתורה אנו סומכים על הרוב בממונא לא אמרי' הכי אלא דנאמן הנתבע לומר אנא מן המעוט אנא ב' דקי"ל דליתומים בעילא כל דהו די שלא להוציא ממון מידם וראיה לזה דאדם התובע לחברו בעדים או שלא בעדי' אלא שהנתבע מידה לו שקבל ממנו מלוה או פקדון אינו פטור אלא כשיטעון בבריא פרעתי או החזרתי לך וכיוצא בזה שישיב טענת ודאית אבל טענת שמא אינו תועיל לנתבע אחר שנודע שהיה חייב והיורש כטור בטענת שמא אפילו שידענו שמקדם היה המוריש חייב ולא ידענו שפר' דמהאי טעמא אין נפרעים מן היורשים אלא באחד משלשה דרכים או בשהודה המוריש בשעת מיתה או שלא הגי' זמן הפרעון או שנדוהו ומת בנדויו ולא עוד אלא דבדידיה אי איהו לא טעון אנן לא טענינן ליה וביורש קיימא לן דטענינן ליורש וזה פשוט בכמה מקומות ומהן הא דגרסינן בפ' שני דייני גזרות על משנת העורר על השדה כו' עד עשאה סי' לאחר אבד את זכותו וגרסי' בגמ' ההוא דעשאה סימן לאח' ערער ושכיב ואקים אפטרופוס אתא לקמיה דאביי אמר ליה עשאה סימן כו' עד אמר ליה אי הוה אבוהון דיתמי הוה טעין ואמר חזרתי ולקחתיו ממנו נאמן אמר אביי האי מאן דמוקים אפטרופא נוקים כי האי דידע לאפוכי בזכותא דיתמי וכתב הר"ן ז"ל בשם הרשב"א ז"ל וז"ל הקש' הרשב"א ז"ל אמאי לא טעין אביי כך בשבילם דהא טענינן ליתמי מאי דהוה מצי טעין אבוהון וי"ל דבמקום אפטרופס אין ב"ד טוענים בשבילם עד שיראו כו' עד ומיהו אם היה טוען בשמא אפי' לא טען אפוטרופא טענת חזר ולקח היה אביי טעין אותה בשביל היתומים וכן תירץ הרא"ש בפסקיו וז"ל ומה שלא טען אביי ליור' בלא דברי האפטרו' י"ל דלא נז' כו' א"נ אעפ"י שטוענין ליורש היכא דאית ליה אפטרופא ראוי הוא שהדיין ימתין עד שיטעון אפטרופ' כו' עד אם לא היה אפטרופא יודע להשיב היה אביי טוען ליתומים ואע"ג שנראה בתשובה להרא"ש ז"ל דדוקא אפטרו' מצי טעין כה"ג אבל ב"ד לא מ"מ מ"ש בפסקיו עיקר וכמו שנראה ממ"ש מהררי"ק ז"ל שרש קס"א כ"ש במלתא כי האי דחזינן להרשב"א ז"ל דהכי ס"ל דאי לא הוה אפטרופ' טעון הוה אביי טעין ושמעינן מינה דטענינן ליתמי אנן ב"ד אפי' טענה רחוקה קצת דהא משום הכי ס"ל בתשוב' דדוקא אפטרופא מצי טעין ולא ב"ד אלא שחזר בפסקיו ועוד שהרי נראה דס"ל להרמב"ן ז"ל דטענינן אנן ב"ד בשביל היתומים אפי' טענה רחוקה וכמ"ש הנמקי ז"ל בפרק הגוזל ומאכיל על הא דגרסי' בגמרא ת"ר הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם הניח לפניהם גדולים חייבים לשלם קטני' פטורים מלשלם ואם אמרו יתומים כו' ופי' רבא דהכי קאמר גדולים שאמרו יודעים אנו חשבונות שחשב אבינו עמך ולא פש לך גביה ולא מידי פטורים וע"ז כתב הנמקי ז"ל והקשו ז"ל דכיון דכי אמרי מהימני אפי' כי לא אמרי נמי ליהמנו דהא קי"ל טוענין ליורש ותירץ הר' ז"ל שלא אמרו טוענין אלא בדבר שהוא קרוב אל הדעת ולא בדבר שהוא רחוק מן הדעת כי הכא כי הגזלן ישיב דמים מגזלה שהיא עדיין תחת כו' וכן בכתובות גבי כסא דכספא דאפקיד בי חסא ולא טעני' ליתמי דאביהן חזר ולקחן דכיון שלא היה אמוד טענה רחוקה היא והשיב על הרי"ף דאוקי לה כו' עד והרמב"ן השיגו שמפורש בכמה מקומות דטענינן ליתמי אפי' טענה רחוקה בכתובות פרק אחרון גבי עשאה סימן לאחר והביא ראיות רבות יע"ש וס"ל והכא בסוגיין נמי בדאיכא עדים וראה ביד אביהם כשמת מיירי שאביהם לא היה נאמן בשום טענה שיטעון ולפיכך אי לא אמרינן אנן טענינן להו אבל אינהו מצו אמרי שלא ראו הדבר ברשות' אחר שמת אביהם והיו יכולים לומר החזרני לך ימתוך טענה זו הם נאמנים לומר אין אנו יודעים חשבונות שחשב אבינו עמך אבל אנן לא טענינן אלא דברים שנאמנים עליהם מחמת אביהם אבל לא דברים שנאמנים עליהם מחמת עצמם עד כאן לשון הרא"ה בשם רבו מכאן אתה למד שהרמב"ן ז"ל ותלמידו הרא"ה ס"ל דטענינן ליתמי אפי' בדבר רחוק גם מתוך מה שהשיג הר' ז"ל להרי"ף נר' בפי' שהרי"ף נמי הכי ס"ל והליץ הרמב"ן בעדו גם מתוך דברי הרשב"א נר' דהכי ס"ל וכמו שנר' מתוך מ"ש הר"ן בשמו בפ' בתרא דכתו' הנז"ל גם הרא"ש הכי ס"ל בדבר שאינו רחוק מאד ואפי' הר' ז"ל בנדון כי האי גוונא מודה דטענינן ליורש שהרי כתב כי הכא כי הגזלן כו' כנ"ל וזה ודאי רחוק מאד שאחר שהוא גזלן לא ימנע או דעתו לשוב בתשו' אי לא אם דעתו לשוב כיון שהגזלה בעין היה צרי' להחזי' הגזלה בעצמ' ואחר שאנו רואין שהגז' היה בעין והיה יכול לעשות תשובה שלימה ולא עשאה אין הדעת סובל שנתן דמים גם בכסא דכספא דחסא כת' דכיון שלא היה אמוד כי' הא אם היה אמוד אמרינן שפיר דחזר ולקח והשתא הדברים ק"ו ומה הדברים שהם תשמישי ביתו של אדם והבאו ליד הנפקד לשמור אותם אם הנפקד אמוד ומת בלא צואה אמרינן דטענינן שמא חזר כו' נ"ד דהוי סחורה ואין הכונה רק על הריוח עאכ"ו שהיא טענ' מרווח' ומצויה מאד שחזר המוריש הזה ולקח ובפרט במה שאנו רואי' שכתב ללוי ולא נמצא שם ושוב חזר וכתב ליאודה ולא רצה ר' לשלוח ?הכנזב אז ודאי נתפשר עמו וזה דבר ברור ומה גם עתה כפי מ"ש המרדכי פרק הכותב גבי הנהו מעשיו' דמייתי בגמ' ההוא גברא דאפקיד שבע מרגניתא כי' ההוא גברא דאפקיד כסא כו' ההוא גברא דאפקיד מבכסא בי רב דימי אחוה דרב ספרא שכיב רב דימי ולא פקיד אתו לקמי דר' אבא אמר להו חדא דידענא ביה ברב דימי דלא אמיד ועוד הא קא יהיב סימנא ולא אמרן אלא דלא רגיל דעייל ונפיק להתם אבל עייל כו' אימא איניש אחרינא אפקי' ואיהי מיחזא חזא וכת' הרי"ף וכן הרא"ש דהני כלהו מייתי תלמוד' להודיענו שהלכה רווחת היא ולית בה פלוגתא וכתב ע"ז המרדכי וז"ל וקשה שמא מכרו לאדם אחר ואותו נתנו לשמו' וי"ל בפי' הר"ם דהכא מיירי בדברים עשויים להשאיל ולהשכיר וגם אינם עשויים למכיר הלכך לא מצי למימר לקחתי מכאן נר' לפי דעת הרבה מן המפרש' והרא"ש מכללם דהני תרי טעמי חדא דלא אמיד וב' דיהיב סימנא צריכי תרוייהו אבל אי חסיר חד מהן אמרי' חזר ולקחה או שמא מאדם אחר ולא מפקינן מיתמי כ"כ הטו' ח"מ בס"ס רצ"ו וז"ל לא אמרי היתומי' שאמר לה' אביהם שהיה שלו והמפקי' יהיב ביה סי' ואינו רגיל להכנ' בבי' הנפק' ואין אמיד הנפקד מוציאין מן היתומים ונותנים לו ואי אמיד הנפקד או דלא יהיב ביה המפקיד סי' או שהוא רגיל ליכנס לבית הנפקד אין מוציאין מן היתומים ונותנין לו אלא הרי זה בחזק' היתומי' ומוכרים אותו אם ירצו ע"כ נוסף ע"ז דעת הרב דמיירי בדברים שאינם עשויי' למכור וא"ה אי אמיד אמרינן שמא חזר ולקח ועתה אחרי הודיע ה' לנו את כל זאת לא יצוייר בדעתי איך בבן דעת יעלה בדעתו לתבוע בדין תורה מן האפטרופ' ולא מן היתום דאיך יעלה על הדעת לתבוע בטענת שמא מן היתומים שהרי ר' התובע תחלת טענתו שהק' ככרים שלו שבאו הלבשתם ביד ש' ואמרתי כי הדבר מוכח בפירוש מן הכתב שכתב הנפטר ללוי שהק' ככרים היו מלבד סך הככרים שהיה שולח בעדו ובעד השותפי' שכן כתוב מאה מישקלאדוש ואם היו הק' מחשבון הסך שהיה הולך מן הנפט' ומן השותפים היה צריך שיכתוב קומו פור קיאינטו די ר' ואן ק' קינטליש די אישטוש אלא מאחר שכת' מישקלאדוש ועוד כתב קינו אינטראן אין קואינטה כו' אם כן הדבר ברור שאין הבנה לדבר אלא שהק' לחוד הנואישטרוש לחוד אלא שהולכים מישקלאדוש ואחר שכן הוא מי מגיד לנו שמי שנשתלחו לו לא הניח בידו הק' ככרי והשאר שהיו מהשותפ' שלח וזה א"א לידע אם לא ע"י אליהו הנביא שיבא ויאמר לנו שכן היה דאל"כ פשיט' ופשי' שאדרבה דאיכא למימר שעדיין הם ביד מי שנתשלחו לו וא"ת שהאיש שנשתלחו לו אומר שלא נשאר בידו מאומה הרי תשובתך בצדך ששמעון אומר שלא באו לידו ופשי' דמן הדין אפי' שבועה אינו צריך כיון שר' אינו יכול לטעון בריא כנז' והתובע בשמא אין על הנתבע אלא חרם סתם ואפי' חרם זה אינו חייב לקבל אלא שאינו יודע דבר מזה ואלו דברי' הם מן הדברים הפשוטו' שהאריכו' בהם מית' גמו' ואפי' בבא להוציא מן הגדול כ"ש וק"ו בבא להוציא מן היורשי' בין גדולים בין קטני' וכ"ז אפי' בהנחת דברי ר' שנתן ז' אלפי' בעד הק' ככרים ושהוא דבר שא"א להכחישו מ"מ היתום פטור בטענה הנז' שא"א בשום צד לחייב אל היתום אלא בדאיכא ראיה ברור' שאלו הק' ככרים של ר' באה הלבשת' ליד ש' מה שא"א להתברר עד שיבא אליהו כנ"ל גם הטענה השנית שטען ש' היא טענ' אמיתית ויש לה הוכחה הנז' מן הכתב הב' שאם הככרים היו של ר' לא היה לו לכתוב קי מי נוש דישמירשייש אלא קי לוש דישמירשייש אפרטי גם לא היה לו לכתוב קי מיליש מאנדי אלא קי לוש מאנדי אפארטי ועוד שלא בא זכר אליה בכתב ההיא אל אלהי"ם ה' יודע שנרלע"ד שאין מי שיוכל להכחיש כי כתב זו מתרבת כל טענה וכל אמדן דעתא ובריר יותר מביעתא בכותא ועדיף טובא ממה שכת' משרים נתיב כ"ז וז"ל ראה שהניח אביהם מעות במקו' מיוחד ואומר של פ' הם אם אמר דברים אלו כמוסר דבריו לבניו שידעו אמיתת הדבר דבריו קיימים ואם כמערים שעוש' דבר בערמה כדי שלא יגעו בניו ובני ביתו ומת אינו כלו' והרי הן שלהם וא"כ מי יאמר שכשאמר וכתב שהיו הולכים הק' ככרים לחשבון של ראובן שר"ל שהם שלו כבר או שכוונתו ניתן לו הריוח מההלבשה לכשיתן ר' לו המעות מי יגלה כל זה ומאן מוכח כונת הכותב אלא כתבו הב' שכתב בלשון הנז' ולא זכר אליה וישכחהו אלא ודאי שלא היו הככרים ולא שום דבר מהם מר' עד יקבל ממנו מה שהיה צריך שיתן ר' ולפיכך כתב מ"ש ומה שהביא ראיה מן השט' שיש לו כתוב וחתום פשיטא שאין באותו שטר המת מן הטעמי' שכתב ש' שאעפ"י שאשת המת אמרה כן בא תה שעה כיון שעתה אינ' אומר נר' שקר הכ ול"מ לענין ממונא דלא מהני שטר כי האי אלא אפי' לגבי קדושין דהוי איסור ערוה כתב הרשב"א בתשובה וה בדפוס דלא חיישינן על עדו' שטר כלל כיון שלא נעשה השטר מדעת המתחייב ואפילו שטר מעדים כשרים להעיד כ"ש מאשה ומאח ס"ד השטר זה אין בו ממש ואפי' היתה באה היא ואמרה עכשיו בב"ד אותם הדברים לא מעלה ולא מוריד שהרי כתב הרא"ש ז"ל בתשו' א' וב' שאין האשה נאמנת ומ"ש במקום אחר חדא שדבר זה גלוי לכל בני הבית כו' דמשמע שבני הבית נאמנים היינו דוקא דבר מפורסם וגלוי לכלם לא לאשה ואח ועוד שכאן אפי' היתה אומרת האשה עתה כן בנ"ד והיתה נאמנ' במקו' אחר הכא אינה נאמנת והיה אפשר לומר דבושה אשה מחתנה ורוצה בתקנת בתה אעפ"י שאינ' טענה רק עם אח חתנ' מ"מ רגלים לדבר כ"ש וק"ו שהי' אומר' שלא הד"מ גם א' מהעדי' אומר שאינו זוכר מעולם דבר כזה יגיעת בשר ולהג הרבה הוא להאריך בביטול הבלים אלו עוד דקדקתי בטענות ש' שטען לזכות את היתו' במה שהכתב אשר הראה ו' שהיה שולח הנפטר לחתנו אחיו של ר' אשר ממנה ומצדה מבקש ר' זכותו וטען ש' שהיא חתוכה מלמטה ואין שם הנפטר חתום עליה האמת שמלבד שהסברה נותנת שיש זיוף בדבר ח"מ יש לני להבי' ראיה ממ"ש הרא"ש בתשו' וז"ל כבר אמרתי לסופרים כי לפי מנהגם שנהגו לכתוב הפרעון ביני שיטי כי כל שטר שיבא לפני שיש מחק ביני שיטי לא הייתי מגבה בו אלא זהוב א' שאני תולה שנפרע כולו חוץ מזהוב א' וגררו המלוה א"כ גם אנו נאמר כי כל כתב שאינו שלם ויוצ' בפני ב"ד חתוך מלמטה עד שאפי' שם הכותב אינו שם נאמ' שרא' המוציא חיבתו שם וחתכו ולא מבעיא לדעת הרא"ש ז"ל כמו שכתבתי אלא אפי' לדעת הרשב"א שנר' דפליג קצת אהרא"ש שכת' שט' שנמצא גרר בין שיט' לשיטה או מאחריו אין חוששין שמא שובר כתוב בו כו' מ"מ הרי כתב הטעם כדתניא שטר שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ש"מ שמחק שלא מגופו כו' עד ופי' מגופו שם המלו' והלו' והזמן והמעות עכ"ל וכאן שנחתך שאין שם בעל הכתב שם הרי נר' פסול מגופו ואין ספק כי דבר זה מספיק להוכיח שהכל פסול וכ"ש וק"ו להחזיק ממון ביד היתום דלא צריך טובא כ"ש דהא ודאי הוי טענה אלימתא טובא כ"ש שאין אנו צריכין טענית וראיות חזקות אלא להוציא וכאן הטענות חזקות להחזיק והבאות להוציא חלושו' מאד כקורי עכביש שבכל כתביו לא נמצא גלוי ברור שבאו ליד הנפטר מעות ר' ולא שהיו בידו של הנפטר ככרות מעופרת מר' ואנן אשכחן שאפי' כשיש עדים ברורים שהיו ביד הנפטר מעות פ' ואח"כ מת פטרינן ליתמי בשמא פרע ובטענה כל דהו עאכ"ו כשהדברים בהפך כמו שהוא בנ"ד ע"כ נראה כי האריכות בזה מותר גם מה שטען שש' הודה לו ושכתב כו' גם זה מהבל ימעט דפשי' שאפי' היה זאת התביעה נוגעת לממונו ולשלו ואח"כ ראה שלא היה יכול לחזור בו כמו שהוכיח מהררי"ק שרש ס"ה דהיכא דלא משתעב' עצמו בקנין דנאמן לומר טעיתי אפי' שהי' הדבר בפני עדים וכמ"ש וז"ל אפי' את"ל דבסהדי לחוד דייק אפי' בלא שעבוד וקנין מה שאין כן כדהוכחתי עכ"ל כ"ש וק"ו שדבר זה אינו נוגע אליו אלא על היתו' ופשיט שיכול לו' סבור הייתי שהייתי חייב מן הדין ליתן ולכן כתבתי לך מ"ש אבל עתה אני אומר שאינו בא מידי ליתן נכסי היתו' ואם מן הדין יחייב שהיתו' מחוייב ליתן גם אני הנני מוכן לקיים כל מה שיגזור הדין עלי. ומעתה אני חוזר ואומר שאין בכל טענות ר' דבר שיהיה בה ממש כי אל טענה הא' המתחלת כאשר נודע כו' עד ולהיות שלא הגיע הכתב ליהודה באו הלבשת ק' ככרים מערבים כלם יחד עם הלבשת שאר העופר ביד ש' אפיטרו' היתום כו' הרי טענה זו בטלה ומבוטלת כי מי אמר לנו שלא הגיע איזה כתב ליהודה לשימשך מזה שבאה הלבש' הק' ככרים ביד ש' אין אלו אלא דברי נביאות כאשר אמרתי ואם לאליה הנביא גלוי לנו בית דין אינו גלוי שאין ראיה במה שהכתב הנז' בידו שאולי הגיע לה"ר יוס' כתב אחר שכן דרך הסוחרים לשלוח א' ב' ג' וא"כ ראובן טוען שמא ש' אומר כי חשבין סך הככרים של הנפטר ושל השותפין לא הגיע לידו כי פחתו יותר מק"ק ככרים א"כ פשיט' שאלו הק' ככרי' שהם לבד מהסכום שלהם ופשי' שנשארו ביד מי שקבלם וילך ויתבע אותם ממנו כי לא היה הנפטר מחוייב אלא לשולחם למצריםלחשבונו לא יותר וכבר עשה מה שהיה מוטל עליו לעשות וזה ברור כשמש גם הראיה כי אמת יהגה חכו עד כתבתי לו שיעשה עם ש' הנז' שיתן לי הלבשת הק' ככרים כו' עד אז השיב לי הנפטר כי לא בא שום רטורנו כו' בוחן לבבות וכליות יודע האמת אבל הראיה היא הפך ממש לעיני כל רואי השמש כי אחר תרעמותיו למה לא כתב הנפטר לש' אחר שכל ההלבשות היו באות לידו ויצווהו על כך והיה לו לכתוב לר' הנה לא בא רטורני אבל תן כתב זה לשמעון שאני מצוה לו שעכ"פ יתן לך מן הקודם שיגיע לידו אלא שכל זה מורה שלא היה מחוייב הנפטר בכך עד יהיה בטוח מר' ולפי שידע שכל ההלבשות עתידות להגיע ביד ש' לא היה כותב לש' שמא יתן לו ההלבשה קודם שיהיה הנפטר בטוח ממה שהיה לו לקבל ר' וכדי שלא יתרעם ר' שלא היה מאמינו היה מפייסו בדברים שלא בא הריטירנו וכיוצ' בזה ולש' נשמר לעול' שלא לכתוב אליו כלל ולא עוד אלא שהנפט' נתראה פנים בפנים עם ש' בזה הזמן וגם עם השותפים ולא דבר לשום א' מהם רמז מזה על נפש אבותי כי איני יודע מה ישיב לכל זה ומזה היה נר' בעיני כי האמת שהיה קנונייא ביניהם שכונתי היה לבעלים אלו הק' ככרים שהיו מהנפט' נ"ע ומשו' הכי לא רצה לגלו' הענין לש' כי לעולם חשב שיוכל לעשות באופן שיבואו לידו הסחורות מהלבשת אלו הק' ככרים מבלתי ידיעת שמעון והשותפים ואם יתגלה הענין להם יוכל להתנצל שהיו מראובן וירא' להם הכתבי' אשר ביניהם וכיוצא בזה אמרו דעביד איניש למימר מה מסיק בי אלא פ' ואמרינן דשלא להשביע עצמו קאמר וטענ' זו הלכה רווחת שאפי' למוריש עצמו ואפי' לא טען אנן טענינן ליה כ"ש ליורש גם נתברר זכות היתום שבפנקס הנפטר כתוב חשבון העופרת שלו ולא נמצא רמז מחלק ר' ואין לומר אלא א' מב' דברים או שכפי האמת אין לו לר' חלק בעופרת כלל אלא שהכל היה ע"ד שאמרנו או שהיה חלק בפני עצמו מלבד חלק הנפטר ובכל אחד מהחלוקות היתום פטור מתביעת ר' גם האפוטורפוס פטור ואין עמו לא דין ולא דברים כי נניח שהבטיחו שיתן אם מתורת חיוב פשיט' ופשיט שלא יעלה ע"ד בן אדם לחייב שאפילו שכבר נתן היינו מחייבים אותו לפרוע ליתום שפשע בנכסיו ונשא ונתן ביד שלא כדין וכ"ש עתה שעדיין לא נתן שיש לו לומר סבור הייתי כו' לכ"ע כנז"ל ואם שואל ממנו דרך מתנה נמי שנדר ליתן לחברו מתנה ודאי שיכול לחזור בו ואין בזה עקשות פה דודאי יכול לומ' נדרתי ליתן לו מנכסי היתום ואין בחזרתי שמץ דבר כ"ש שאפי' הייתי נודר בפי' משלי כבר אמרו ופשוט לדרדקי דבי רב דבמתנה מרובה יכול לחזור בו עוד דבר אחר אני רואה כי לא לכבוד הוא לראובן תביעה כזאת שאחר שכל הטענה שיש לו אינו אלא מצד שהק' ככרים הללו הם מחלק הנפטר לבד לא מחלק המגיע לשותפים כאשר כתוב בפי' בשטר אשר ראובן מוציא שאומר וז"ל ואלו הככרים הנז' צריך לגרוע מסך הככרים הנוגעים לגביר ה"ר משה כו' א"כ איך היה תובע לשותפים ואיך הזמינ' לדין העבוד' כי טענה זו מכרחת שהכל שקר שאין לו חלק ונחלה בעופרת ונקי היתום מעון זה וכן שמעון והייתי ממשכן נפשי על זה ובפרט כי מעיד אני עלי שמים וארץ כי ר' נשתבח אלי ואמר כדברי האלה משבח אני הקאטאלאניש שאפי' שאני ויששכר בקטיגייר' עכ"ז כבר נתפייס ליקח סוחרים שידינו בניינו על תביעת העופרת. עכשיו שעיני ראו ולא זר נסח השטר כנז"ל בושתי שמגלה קלונו והשתיקה היה יפה לו מהדבור כבר הארכתי יותר מדאי בדבר ברור ולא היה צריך אפי' עשירית ממה שנכתב מ"מ לרווחא דמלת' אמרתי ראיתי לכתוב כאן תשו' שאלה להרש"בא ז"ל וז"ל ראובן שהוציא כ"י על ש' אחיו שהודה לו שקבל ממנו פקדון וזה נוסח הכתב אני שמעון מודה שקבלתי כ"וכ מעו' בפקדון מראובן אחי וכן שטר פ' ופ' מסך כ"וכ והיה זה בשנה פ' בחדש פ' ועוד בשנה פ' קבלתי ממנו כו"כ כסף וכך וכך מעות ועכשיו נפטר שמעון ולא הספיק לציות וראובן תובע מיורשי שמעון בכ"י זה ואומר שאחיו שמעון נתעסק בשבילו בעסקים רבים באותו ממון ועוד הביא עדים שש' הלוה על ידם ואמר בשעת ההלואה שמעות אלו מראובן אחיו ומעידין שנפרע מאותם ההלואות ועוד הביא ראובן ראיה שהוא כתב בפנקס הקהל ונשבע ע"מ שהיה לו ביד אחיו ועוד כי בשעה שהיה מטיל שמעון בתיבה היה אומר אני מטיל בעבורי ובעבור ר' אחי ולפיכ' רוצה להפרע מנכסי אחיו קודם שתפרע אשתו ובלא שבועה הודיעני הדין עם מי:
תשובה איני רואה לראובן בזה שום זכות בנכסי יתומי אחיו ואפי' בשבועה לפי שאנו טוענים ליתומי' כי שמא לאחר מכאן החזיר הפקדון לאחיו או שמא נאנס ואפי' הפקיד אצלו בשטר שטר פקדון אינו גובה לא מן היורשים ולא מן הלקוחות ומן הטעם שאמרתי וכמ"ש פ' המוכר את הבית שטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה כלומר המחצה שהוא עליו בתורת מלוה אבל המחצה שהוא עליו בתורת פקדון אינו גובה מהם כלל עכ"ל הרי אנו רואים כמה אמתלאות היו בענין המעש' ההוא וכלם לא הספיקו ולא עוד אלא שכתוב ואפי' הפקיד אצלו בשטר מטעמא דשמא החזיר לו או שמא נאנס ואע"ג דאיכא מאן דס"ל דלא טענינן ליתמי נאנסו מ"מ רבו האומרים ג"כ דטענין גדולי עולם הרי"ף שכן כתב הרמב"ן בחדושיו בבב"ב פ' המוכר את הבי' וז"ל וכ"כ רבנו הגדול ז"ל דטענינן להו ליתמי נאנסו א"נ החזרתים לך ה' יודע ועד ששמחתי כאשר ראיתי לשון זה שכן הבנתי אני קודם שראיתיו כנז"ל והרמב"ן בס' המלחמות פ' הגוזל ומאכיל כתב שכן הוא דעת כל הגאונים והרי"ף והרמב"ן ותלמידו הרא"ה ז"ל והרש"בא ז"ל הלכה למעשה ואפי' שהיה הפקדון בשטר הס"ל ועוד שהיו שם כמה אמתלאות המוכיחו' נשארו המעות ביד הנפטר וכאן בנדון שלנו אעיקרא דמלתא איכא ספק אם היו הק' ככרים של התובע אם לאו דבלי ספק שספק כל שהוא הנופל ביסוד הדבר גורע חזק' התובע יותר מק' ספקות שיפלו אחר בירור היסוד וכאן כבר ביררנו היסוד כמה רעוע אפי' כפי לשון הכתב הראשון כ"ש אחר שראו עינינו הכת' הב' ק"ו אחר כמה הוכחו' שיש נגד התובע א' פנקס הנפטר ב' סך הלבוש הככרים ששלח שליח השותפים שפיחתו ק"ק ככרים ממה ששלח לחשבונו ולחשבון השותפים כנז"ל ג' שלא כתב הנפטר בכל זה הזמן לשמעון שיתן כלל לר' ולא עוד אלא שהנפטר ור' נתראו פנים בפנים עם ש' ועם השותפים הנז' ולא דבר הנפטר עמהם דבר בזה הענין ולא ראובן כנז"ל ד' השקר המפורסם שטען שמכר לו הנפטר ק' ככרים מונחים במצרים נקיים מהוצא' בעד שבעה אלפים והם שוים יותר מעשרה אלפים לבנים כ"ש שאפי' נניח היות אמת שה"ר משה הנפטר קבל המעות כדברי ראובן כבר הוא מודה שלאחריותו של ראובן היו הולכים והנפטר לא היה מחוייב להגיע ההלבשה בידו וא"כ אחר שהוכחנו למעלה מתוך הכתב כן אלו הק' ככרים הוו לבד הסך השליח לחשבון השותפים והנפטר נוכל לומר שנשארו ביד השליח כיון שלא הגיע ביד ש' רק סכום המגיע לנפטר והשותפים ופחות הרבה וא"כ איך יעלה על הדעת שיהיה מחוייב היתום להגיע הלבשת העופרת ליד ראובן מה שלא היה חייב אביו להגיע והלא פשיטא ופשי' שאביו היה יכול לטעון פרעתי ומה הפרעון שעשיתי המוט' עלי לשלוח המאה ככרים שלך גם כתבתי שילבושי המעות ויתנ' לך שאני לא הייתי מחוייב יותר ובידו לא הגיע רק הסכו' ששלחתי לחשבוני ולחשבון השותפים שלו ולכן מה היה לי לעשות ולא עשיתי ולא עוד אלא אם אביו היה אומר חזרתי ולקחתי פשיטא שהיה נאמן שהרי סחורה היה וא"כ פשי' ופשיטא דטענינן כי הא ליתמי לכ"ע ועדו' השט' פשיט' דלא מהני כלל כמו שכבר הוכחתי ולא עוד אלא אפילו היו האשה וזבולון מעידים עתה בפנינו כן אינם נאמנים מכמה טעמים א' שהם פסולים וא"ת יהיו מועילים לאמתלא ודאי לא מהנו דאפשר שהם מעידים כן לסבה הנז"ל שרוצה אשה כו' כנז' וכל האח כנז' וכ"ש שאנו רואי' כמה אמתלאות גדולות וטובות היו כמעשה דהרשב"א הנ"ל מה שיש בנ"ד להפך ושם השורש והיסוד היה חזק וכאן רעוע עד מאד כנז"ל ושמעתי שהיה טוען ר' שזבולון עשאוהו ק"ק סופיא אפטרופוס או שיהיה כיתומים שסמכו אצל בע"ה ועם זה טוען שהרי האפטרופוס אמר במעמד שלשתן לה"ר שמעון יתן הלבשת הק' ככרים לר' וכמה נשתבש בטענה זו שהרי אפי' נניח שזבולון הוא הוא ה"ר משה נ"ע ושאמר לש' תן הלבשת הק' ככרים לר' יסבר שמעון וקבל וביד ש' לא היה דבר מזה הוטע' בזה אפרוח שלא נתפתחו עיניו שיהיה חייב ש' והלא הרא"ש בתשו' כתב והביאה טור סי' קכ"ז וז"ל לוי און העיר חייב לראובן ב' זהובים והעמידו אצל שמעון שהיה גובה ופורע ממנו לתוך שיתן בשבילו לר' ב' זהובים כו' הדין עם שמעון כיון שלא היה בידו באותה שעה כלום לא נתחייב לו כלום מכח מעמד שלשתן עכ"ל וגדולה מזו כתב אמר ר' לשמעון תן מנה ללוי סתם ולא אמר לו מנה יש לי בידך תנהו ללוי ושמעון מודה שיש לר' מנה בידו אלא שאומר כיון שלא פירש מנה יש לי בידך תנהו ללוי לא היה דעתו על מנה שיש לו בידי כו' הרמ"ה כתב דלא קנה וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל כו' ע"כ וא"כ אפי' נניח שהיה ה"ר משה נ"ע האומר תן פשיטא שאין הכוונה אלא תן כשיבא כי הנפטר בעצמו לא היה חייב יותר והרי שמעון טוען שלא בא א"כ פטור שמעון מאחר שלא היה בידו כלום והרי כתב הרא"ש בתשו' אחרת והביאה הטור וז"ל ולא דמי לההוא דעיינתי בחשבוני ולא פש ליה גבי ולא מידי דאמרי' דהוי קנין בטעות כו' אלמא כיון שמתברר שאין הלוה חייב למלוה כלום לא זכה המקבל אע"פ שהיה במעמד שלשתן ובקנין כו' עד אבל הכא בשעת המעמד היה חייב לקהל ונתחייב ג"כ הוא לש' ע"כ הרי שאינו חייב המקבל עליו ליתן אלא כשהיה חייב וכאן בנדון שלנו אפי' ר' מודה שלא הנפטר ולא ש' היו חייבים באותה שעה כלום וא"כ איך יעלה במי שיש לו מוח בקדקדו לטעון טענה כזו וכ"ז בהנחה שזבולון ואמו הם ה"ר משה הנפטר כ"ש וק"ו שזבולון והאם לא שייך בהו מעמ' שלשתן שהרי מעמד שלשתן הלכתא בלא טעמא ואין לנו אלא מה שתקנו מנה לי בידך תנהו לפ' וכ"ז לא שייך כאן האמת שנלאתי להאריך לבטל דברי הבלים והויו' כי מי הוא אשר יעלה על רוחו לא בהרהור ולא במחשבה לחייב לא ליתום ולא לש' אפי' כחוט השערה והאריכות אינו צריך אלא ללמוד במקומות אחרי' וצור ישראל ינחנו בדרך נכון וישר כה אמר הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |