שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/קסח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראובן ושמעון שהיו שותפים וקודם שנתפרדו איש מעל אחיו ונכסיהם היו בויניציאה בסכנה עלתה הסכמת' שילך א' מהם לראגוזא לישא וליתן כדי שאולי יחנן ה' וימציא להם אופן שירויחו ויפרעו חובותיהם ויותירו ולז' קודם שילך השותף חזרו וקיימו ביניהם החברה והשותפות כמו שהיה וכן עשו ביניהם חתימת ידם לבד מעידה עליהם כמאה עדים שכן היתה דרכם כי אמרו לא איברו סהדי אלא לשקרי ואנו מה לכו ולעדים וכתבו וחתמו שילך פ' לראגוזה לישא וליתן בכל מה שיזמין ה' בריוח כו' ולפרוע לב"ח כלם כו' בשבועה חמורה עד שהתנו ביניהם שאם ח"ו יקרה מקרה בלתי טהור להולך שישבוהו שיפדה מן השותפות גם שהדין לא היה מחייב כן על הסתם הכל היה בקנין גמור ושלם כו' וזה השותף שהלך לראגוזה עשה והצליח בסרסרות גם נשא ונתן ועתה אומר שהוא אינו חייב ליתן לשותפו רק הריוח שירויח במה שיקנה או ימכור מנכסים של השות' בין שהוא שלהם ובין מהב"ח אבל ריוח טרח ועמלו שהרויח זה אינו נכנס בשותפות ואין בו דין חלוק' והשותף הב' אומר שהכל נכנס שהרי כן היה תנאי בינינו לישא כו' בכל אשר יזמין ה' ואפי' מציאה ושאל השואל הדין עם מי:
תשובה איברא דענין שותפין תלוי הרבה מאד במנהג הסוחרים ואם היינו יודעים המנהג אין ספק שלא היינו צריכים לירד לעומק הדין שהרי בדברים אלו המנהג עיקר וכמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' שותפו' וז"ל ומשתתף עם חברו בסתם לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה ולא ילך למקום אחר כו' וכ"כ בעיטור גרסי' בסוף פ' כל הגט בג' פרקים מוכרין את היין כו' למאי הלכתא לשותפין ש"מ שותף אינו יכול למכור בלא דעת חברו אלא הכל לפי מנהג מוכרי העיר ואם שינה חייב כו' עד ומסתברא כיון דאורחא דתגרי הכי פטור ע"כ הרי שהכל תלוי במה שנוהגים התגרים אבל אם אין המנהג ידוע צריך לידע איך הדין נותן ולכאורה היה נר' שדבר זה מחלוקת שהרי כפי הנר' שאין השיתוף מתקיים אלא בקנין וכל דבר ודבר כפי קנינו לפי' המטבע שאינו נקנה בקנין אין השיתוף מתקיים בו שאפי' שקנו מיד שניהם שיביא כל אחד מעותיו וישתתפו בהם וכתבו שטר ע"ז והעידו עדים אינו מועיל כמ"ש הטור ח"מ סי' קע"ו וכתב הרמב"ם שצריך שיביא כל א' מעותיו ויטילו אות' לכיס א' ויגביהו שניהם את הכיס הן אמת שהראב"ד השיג עליו וסבר דכשם שהעבד משתעבד לעשות מלאכות שלא באו לעולם כיון שגופו בעולם ה"נ משתעבד השותף והרשב"א הסכים לדעת הראב"ד גם הר"ן מסכים לסברא זו והביא ראיה מן התוספת' שכתוב בה וכן אם אמרו כל מקח שיבא לידינו נהיה שותפין קנו שכל אחד ואחד זוכה לעצמו ולחברו ומהררי"ק ז"ל שרש קפ"א הביא סברת מהר"ם מסכים לדעת הראב"ד עוד ראיתי שם תשו' ז"ל שנים שנשתתפו בכל מה שירויחו הרויחו לאמצע ואם אומר האחד לצורך עצמי הרוחתי ולכך נתכוונתי אין נאמן שאין הפועל יכול לומר לצורך עצמי הרוחתי וכיון דשכיר הוא מסתמא לצורך משכיר הרויח ע"כ ונר' מהר"ם ז"ל מסכים לאלו הסברות גם הגהות מימון פ' ד' כתבו ג"כ ז"ל שותפים שהתנו ביניהם שותפות בכל מה שירויחו אפי' ממציאות תנאם קיים אע"ג דאין אדם מקנה דשב"ל ע"כ וכל זה כפי רוב הדעות הנז' מיירי ואפי' בלא קנין ושבועה נמצ"ל כפי מה שנר' שרוב הפוס' קמאי ובתראי דעתם ששני שותפין שנשתתפו שכל מה שירויחו יהיה לאמצע אפי' שהוא דבר שב"ל קנה חברו בכל מה שהרויח ומן הנראה דבמה שכבר הרויח לית דין ולית דיין שחייב השותף לחלוק עם חברו כל עוד שלא יביא ראיה בעדים שחזר בו. ומ"מ א"ה יש דעות שאם קבעו זמן לשותפות והתחילו בשותפות' שאינם יכולים לחזור בו שום א' בלא דעת חברו אלא שבזה נראה שאין דעת הרוב מסכמת כן ומעתה נבא לנ"ד שיאמר זה השותף לא נשתתפנו אלא במה שנקח ונמכור בממוננו ובממון שאנו חייבים כדרך הסוחרים אבל ענין הסרסרות הוא דבר אחר לזה לא נשתעבדתי מעולם נר' לע"ד שחייב השותף לחלוק עם חברו כמו שחייב בענין הסחורות והטעם שהרי כתב הרמב"ם פ"ה מה' שותפין וז"ל אחד מן השותפים שעבר ומכר בהקפה או פי' בים או הלך למקום אחר או שנשא ונתן בסחורה אחרת וכן כל כיוצא באלו הדברים כל פחת שיבא מחמת שעבר חייב לשלם לבדו ואם היה שם שכר השכר לאמצע כמו שהתנו ביניהם בשכר עכ"ל ונר' דהאי דינא אפקיה הרמב"ם מן התוספת' הביאה הרי"ף פ' איז"נ וז"ל המושיב את חברו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנותו וכ"כ הרא"ש בפסקיו בפ' הנז' דכיון שהושיבו בחנות אינו רוצה שיתעסק אלא בשלו ע"כ ונר' דאין לנו לומר הבו דלא לוסיף עלה דדוקא חנות אבל לא שיתוף אחר דמה לי האי ומה לי האי זיל בתר טעמא דבכל מקום דאפשר לתלות שבזמן שעוסק בדבר אחר מפסיד ממשאו ומתנו היינו חנות וזה ברור ועוד דאין לנו לחפושי מחלו' וכיון שהרמב"ם ז"ל הוציאו דין זה מן התוספת' וס"ל דהוא הדין והוא הטעם נושא ונותן בדבר אחר יש לנו לומר שגם הרי"ף והרא"ש ז"ל סברי הכי. וגדולה מזו מצאתי בהגהות ה' שותפין להרמב"ם סוף פ' ה' שני בני אדם שהיו שותפין ויצאו בעיר וראה א' מהם ארנקי בבית הגוי והלך וגנבו ואמר לחברו שאין לו חלק בו כי לגנוב לא היו שותפין לפי מה דקי"ל האחין השותפין נראה דחולקין לפי הירושה שמביא ר"ח בב"ב דאחים שיצא א' מהם ללסטם לגנוב בלא דעת חברו דחולקים ע"כ והדברים ק"ו ומה מציא' גנבה שאין שם שהיית זמן ואין לומר שמא הפסיד באותה שעה עסק השותפות עכ"ז חולקים מי שמרויח בסרסרות שצריך זמן רב להוציא לאור מלאכתו והדעת נותן שיפסיד באותו זמן מעסקו ע"א כו"כ. ואע"פ שיש חולקים ואומרים דבמציאה עד שיתנו בפירוש וכן בגנב' מ"מ איכ"ל דע"כ לא פליגי אלא במציאה דאין בהם כ"כ שהייה כמו שכתבתי אבל בסרסרות דודאי שצריך זמן ומפסיד מעסקיו פשיטא לע"ד דכ"ע מודו בכה"ג שיש לחלק בת נאם כשאר השותפות בלי פחת ובלי מגרעת וכ"ש שנר' בבירור שזה נכנס בתנאיהם בפי' שהרי כתב בכל מה שיזמין ה' ודרשינן לשון הדיוט ואם כונתם הי' לבד בסחורה שיקח וימכור כו' היה די שיאמר הולך לארגוזה להתעסק בעד השותפות והריוח שיזמין ה' לחלוק וכן ח"ו ההפסד ומדחזר ואמר לישא וליתן ועוד שכתב כל מה שיזמין ע"כ גם הסרסרות ישא ויתן הוא גם כל לאתויי מאי גם יזמין משמע אפי' מכל מה שיהי' מכל זה נר' ברור שהכל נכנס בתנאי השותפות ואפי' לדעת החולקים במציאה וגנבה יודו בנ"ד דפשיטא שנכנס מציאה ואבדה וכ"ש סרסרות ומסייע עוד זה התנאי שעשו שאם ח"ו ישבו לשותף שיפדה מן השותפות מה שעל הסתם לא היה הדין כן אלא שכמו שהוא היה מתחייב עצמו לכל אפי' שאינו כ"כ דרך השותפין רצה בתנאי הנז' והודה לו חברו מכל מה שאמרתי נלע"ד שהדין פשוט שיש להם לחלוק כל מין ריוח ולרוחא דמלתא אני אומר שאחר שיש שבועה חמורה חליל' לשום בר ישראל לפקפק בזה שאפי' את"ל שיש חולקי' או שיש ספק בדבר הוי ספקא דאורייתא ולחומרא כ"ש ספק שבועה ח"ו לעלות על לב לעכב החלק המגיע לחברו כמו בשאר המשא ומתן הנלע"ד הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |