שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/צח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראובן לקח מאלמנה אח' קצת מעות ונתן לה במשכון טבעת זהב אחד שהיה שוה יותר מהחוב כפלים ובהמשך זמן ההלואה חלתה האלמנה הנזכרת וצותה מחמת מיתה שיתנו לראובן הנז' הטבעת שנתן לה במשכון בחנם ולא ישאלו ממנו המעות שהיה חייב על הטבעת כי היא מחלה לראובן הנז' המעות שהיה חייב על הטבעת הנז' ואחר שנפטרה האלמנה באו היתומים לחפש אחר הטבעת הנז' ולא מצאוהו כי נאבד או נגנב ועתה שואל ראובן מהיתומים שיפרעו לו הטבעת הנזכרת כמו שצותה האלמנה כי מצוה לקיים דברי המת והיתומים טועני' כי אין חייבים לתת לו דבר כי אם היה הטבעת בעין היה חל עליהם צואת הנפטרת שיתנוהו לו בלי כסף אמנם מתה שנאבד אין עליהם שום חיוב והיתומים הנז' הם קטנים יורינו מורנו הדין עם מי:
תשובה גרסינן בפרק הגוזל ומאכיל ובפרק אלו נערות אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבים באונסיה וכתבו בתוס' וז"ל מתה אין חייבים באונסיה אבל בגנבה ואבידה נראה לר"י שהם חייבים דהואיל ונהני' דמשתמשי' בה הכי אמרי' בהשואל ע"כ וכתב הנמוקי דמהא שמעינן דהמלוה על המשכון ומת אף בנו נעשה עליו שומר שכר בההיא הנאה דתפיס ליה אזוזי וכן באומן בכלי אומנותו הרשב"א ז"ל ע"כ. הנה לזה נתברר דהיתומים ג"כ הם שומרי שכר וחייבים בגנבה ואבידה אמנם מה שיש לדקדק הוא דכיון דהאלמנה צותה שיתנו לו הטבעת בחנם ולא ישאלו ממנו המעות שהיה חייב אליה א"כ תו לא הוו שומר שכר על הטבעת דהא יהיב טעמא הנמוקי דהא דבנו נעשה שומר שכר משום ההנאה דתפיס ליה אזוזי אמנם בנ"ד דלא תפסי ליה לזוזי דהנפטרת מחלה לראובן הנז' המעות שהיה חייב על הטבעת א"כ הוי כשומרי חנם ואינם חייבים בגניבה ואבידה אלא דזה אינו שהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה אלף ט' וז"ל המלוה את חבירו על המשכון דקי"ל דהוי שומר שכר משום פרוטה דרב יוסף @77[ואני כתבתי זה לי ימים רבים שהרא"ש חולק בדין זה תשובה הביאה בנו סי' ע"ב:]@88 אם אחר שפרע נאבד אם הוי שומר שכר והשיב דהוי שומר שכר לעולם עד שיחזירנו לבעלי' שהרי הוא כנושא שכר בשעת ההלואה ומחמת אותו שכר הוי עליה ש"ש לעולם שכן כל השומרים שמקבלים שכר בסופן או בתחלתן נעשים ש"ש לעולם מחמת אותה פרוטה שקבלו שכר בתחלה מחמת שמירתו ע"כ. א"כ אנו נאמר בנ"ד דאע"ג דאחר שמחלה הנפטרת החוב לראובן נאבד הטבעת עם כל זה הוי שומר שכר לעולם עד שיחזרו המשכון לבעליו אלא שאפשר לומר דזה דוקא כשהמלוה חי אמנם כשמת המלוה ונאבד המשכון אחר שאין לבנו הנאה ממנו אינו נעשה שומר שכר. עוד יש לפקפק דהא דאמר הנמוקי דבנו נעשה ש"ש כשמת המלוה היינו בנו גדול אמנם מיתומים קטנים אין נפרעים עוד יש לספיק דמדברי הנמוקי ז"ל משמע דטעמא דמלוה על המשכון הוי ש"ש הוא משום דהוא בטוח במעותיו ומצינו שהרא"ש ז"ל כתב בתשו' דטעמא לאו משום הכי אלא משום פרוטה דרב יוסף א"כ אפי' דלא תפיס ליה אזוזי שייך האי טעמא: עוד יש לספק דכיון דטעמא דהמלוה את חבירו על המשכון הוי ש"ש לא משום שיהא בטוח במעותיו הוא אלא משום פרוטה דרב יוסף שמא יבא לו עני בשעה שהוא טרוד לשוטחה שאין צריך ליתן לו אם שייך האי טעמא בנ"ד שהוא טבעת דבטבעת מאי שטיחה וניעור שייך ביה דדוקא במלבוש שייך שטיחה וניעור אלא דאם איתא דהיה חלוק בין משכון למשכון לא הווי שתקי הפוסקים מיניה אלא בכל משכון שייך טעמא דפרוטה דרב יוסף: עוד יש לספק דכיון שהנפטרת צותה שיתנו הטבעת לראובן הנז' בחנם א"כ יצא מתורת משכון ונעשה כמתנה בעלמא כאלו צותה תנו לפלו' מנה דנזקקין לנכסי יתומים ואפי' שהם קטנים הא קי"ל דנזקקין לנכסי קטנים היכא שמת בתוך הזמן או שהודה בעת פטירתו שלא פרע נפרעים אפי' מהקטנים ובנ"ד כבר הודתה הנפטרת בעת פטירתה וצותה שיתנו הטבעת לראובן בלא כסף ובלא מחיר וא"כ צריך לקיים דבריה דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו אמנם אכתי איכא לגמגם דכיון דקי"ל דטענינן ליתמי א"כ אפשר לומר דאלו היתה הנפטרת קיימ' היתה טוענת שהתנתה עמו בשעת ההלואה שלא תהיה חייבת על המשכון כשומר שכר אלא כשומר חנם וכתב המרדכי ז"ל דהמלוה על המשכון ובשעת קבלת המשכון אמר איני מקבל אחריותו עלי לא הוי אפי' ש"ח ופטור אפי' מפשיעה ע"כ א"כ טענינן ליתמי שהנפטרת התנתה עם ראובן זה התנאי: איברא דמלתא דלא שכיחא לא טענינן ליתמי אמנם לכאורה נראה דהאי מילתא שכיחא טובא דמי שמלוה את חבירו הלואת חן על המשכון ואמר לו איני רוצה לקבל אחריות המשכון עלי " ובר מדין יש לפקפק דמאחר דאיכא פלוגתא דרבוותא במלוה על המשכון אי הוי ש"ש או ש"ח אע"ג דהגאונים ופוסקים רבים פסקו דהוי ש"ש עם כל זה מצינו ר"י והרא"ש ז"ל כפי מה שהעיד עליו בנו בעל הטורים דסבר דהמלוה על המשכון ש"ח ואם דמי המשכון יתרים על החוב אין המלוה נותן ללוה היתרון וא"כ יוכלו היתומים לטעון ולומר קים לן כר"י והרא"ש ז"ל דסברי דהמלוה על המשכון הוי שומר חנם ומאן מפיק ממונא מידייהו דדוקא כשכל חכמי ישראל חולקים על גאון א' אין לומר קים לי כפלו' כמ"ש מוהררי"ק ז"ל אמנם בנ"ד דאיכא ר"י ואיכא הרא"ש שהם גדולי המורים ודאי שיוכלו לומר קים לן כוותייהו ואפי' החוב שמחלה הנפטר' לר' אמדינן דעתה דלא מחלה אלא משום דחשבה שהיה המשכון בעין אמנם אם ידעה דנאבד המשכון לא היתה מוחלת לו כלל ובכמה דוכתי אזלינן בתר אומדנא וכל הטענות שנוכל לטעון בעד היתומים ובפרט כשהם קטנים טענינן הילכך לכאורה יראה דאין לראובן על היתומים קטנים שום מין תביעה כן נר' לפי שורת הדין אמנם משו' ועשית הטוב והישר טוב בעיני שיעשו פשרה וישבע ראובן כמה היתה שוה הטבעת ויפרע לו אפטרופוס היתומים החצי משוויו והחצי האחר יפסיד ואיש על מקומו יבא בשלום כה אמר הצעיר עבד עבדי ה' וחרדים אל דברו החכם השלם דבק מאח נר"ו אחרי דרישת שלומך אמרתי להשיבך דעתי כבר ראיתי עמדת על החלוקים הנופלים בדין זה ולא באתי כי אם לגלות דעתי יש לדעת כי כן אני דן שהמלוה על המשכון הוי שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה וכן ראיתי למורי הרב הגדול כמהררי"ט ז"ל שכן היה דן וכן אני אחריו והן אמת שכשאני יכול לעשות פשרה קצת קרוב לדין אני עושה אך אמנם הדין חתוך כן הוא כנז' אך אלו היתומים פטורים לגמרי ולי נר' כי אין מקום לחייבם כלל חדא שהרי כ' הרא"ש ז"ל בתשו' הביאה בנו ח"מ סי' ע"ב ואם נגנב אחר הזמן שקבע לו לבא בשבילו נמצא שלא היה ברשותו ולא היה צריך לנערו כיון שברשות המפקיד לבא ליקח אותו ולנערו ונ"ד להא דמי ממש כי תכף שנפטרה וצותה שיתנו כו' לא היה ברשות הנפקד ולא ברשות יורשיה וממה נפשך היתומים פטורים שהרי כתב הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה ב"י סי' רנ"ג וז"ל הא דאמרינן בסוף פ"ק דגיטין האומר תנו מנה לפלו' דלמנה קבור לא חיישינן הני מילי דמצאנו לו מנה בעין אבל אם לא מצאנו לו שום מנה אין חייבים ליתן לו ואין אומרים דמנה מנכסיו אמר ע"כ והדברים ק"ו ומה התם שהיה נר' שכונתו לומר מנה מנכסיו קאמר והדעת היה נותן כן לא אמרינן הכי בנ"ד שייחד מנה לפ' דהיינו הטבעת עאכ"ו ואם נאמר שנאבד אח"כ כ"ש דפשיטא שאין פטורים אפי' היו גדולים וכי מפני שהמוריש היה שומר שכר נשאר היורש ש"ש וההיא דהניח להם פרה שאולה הא ודאי לא דדוקא התם שרוצים להחזיק במשכון או שמשתמשין מן הפרה הא לאו הכי פשיטא דלא הוי ש"ש ובאמת כי ק' לי טובא לדברי מתשו' הרשב"א שכתב דהוי ש"ש לעולם עד שיחזירהו לבעלים הנז' שהרי שנינו בפ' האומנים טול שלך והבא מעות שומר חנם הוי שאע"פ שהאומן ש"ש ואפי"ה כל שאמר טול שלך כו' אע"פ שעדיין לא החזירו פסק ממנו שכר ופי' רש"י שהרי אינו מעכבו לתופסו על שכרו א"כ כ"ש וק"ו כשפרעו ולא עוד אלא אפי' לא אמר לו טול אלא שהודיעו שגמר המלאכה כבר לא הוי ש"ש וכן כתב הר"ן בה' וכ"כ הרמב"ם ז"ל ה' שכירות פ' י' וכתב הרב מ"מ ע"ה ואם אמר הבא מעות וטול כו' ופירש מפני שמקדים נתינת המעות לנטילת החפץ שמראה שאינו רוצה ליתנו לו עד שיקבל מעות וכיון שהוא תפסו במשכון שכירותו הרי זה שומר שכר ע"כ הרי עינינו הרואות שאין לחייבו משום ש"ש אלא כשאינו בבירור שכונתו לתפוש המשכון הא לאו הכי לא הוי אלא ש"ח וזה ברור כשמש והדעת מכרעת וכעת איני יודע יישוב לתשו' הרשב"א כי הוא ודאי לא פליג אההיא דהאומנין כלל הדברים אני אומר שאיני רואה מקום לחייב ליתומים כלל כל שכן בהיותם קטנים וכבר הייתי יכול להאריך אלא שאיני צריך ואין דרכי להאריך במקום שאמרו לקצר ואתה שלום וכל אשר לך שלום כנפשך ונפש נאמן אהבתך הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |