שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/עז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ראובן היה מלתום אסכנדיריאה והיה שמעון ממונ' תח' ידו לקבל דמי המכס ושלח לו ראובן כתב שיתן מאה פרחים ללוי תלמיד חכם ושמעון בראותו מה שגזר עליו ראובן שלח כתב ליאודה אשר במצרים שיתן בעדו הק' פרחים הנזכרים לשלוחו של לוי שאם לא יתנם יגיע לו נזק רב מענין זה ויאודה לא שמע בקולו ולא אבה תת מאומ' וכל זה מוסכם ביניהם אחר ימים בא לוי הת"ח מאסכנדריאה ותבע את יאודה לדין והוציא כתב ידו בנוסח זה מודה אני הח"מ איך אני חייב ק' פרחים ללוי לפורעם לו בתוך ג' ימים לתביעתו והיה זה ביום פ' כו' ותבע ממנו שיפרע לו המאה פרחים הנז' השיב יאודה שהוא מעיקרא לא רצה לתת כלום בעד שמעון הנז' אך להיותו אהובו כדי שלא יגיע לו נזק גדול כמו שכתב שלח לו פתקא זו וכתב לו שאל ימסרנה ללוי הנז' עד שיקח סחורות מהדיואן בסך הק' פרחים וישלח לו הסחורות כי בעוד שיבא לוי לשאול ממנו המא' פרחי' יהיו הסחו' מכור' ויתן לו הק' פרחים ושמעון לא שלח לו שום סחורה ושאינו רוצה לפרוע משלו ולוי טוען שאינו יודע כלום מזה התנאי ושיפרע לו מה שנתחייב לו בכתב ידו יורינו המור' הדין עם מי ושכמ"ה:
תשובה ראיתי מ"ש החכם הש' גדול מרב ורבנן שמו בישראל כמוהר"ר בצלאל אשכנזי נר"ו ומאי דפשיטא ליה טובא לי מספקא ונראה איפכא כי הוא כתב בפשיטות כי שמעון דין שליש יש לו ולא ידעתי מה ראה בכך כי השליש כתב הריב"א וז"ל שלי' נאמן בזמן ששליחותו בידו כו' עד ואין צריך לישבע שחזקה אין אדם חוטא ולא לו והיא סברת רב האיי ופוסקים אחרים כמו שהביא ב"י ואם היינו דנין שמעון זה כשליש אפי' היה כתב ידו של יאודה בידו היה צריך לישבע לפי שהוא דבר שהיה נוגע לו לשמעון אבל לי נראה כי ד' המה קטני ארץ וכולם בדרך א' ילכו הלא הם השליש והנפקד והשליח והסירסור שכתב הרמב"ם שדין שליח יש לו אלא שנוש' שכר ושמעון זה אם באנו לכנותו בא' מן השמות הללו היה לנו לכנותו בשם שליח והוא ששנינו בגיטין פ"ק תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי אם רצה לחזור לא יחזור וכתב רבינו ירוחם משרים נתיב כ"ח ח"א נתן לשליח שטר מתנה או שום שטר שיתננו לפלוני אינו יכול לחזור בו וכתב ר"ת לעולם נתן השטר ביד השליח זכה המקבל מיד א"כ גם בנ"ד כיון שנתן יאודה לשמעון כתב ידו איך חייב ללוי מאה פרחים כיון שהגיע השטר ביד שמעון זכה לוי מיד: אמנם לענין הדין אם זכה לוי לא ידעתי מה היה כונת החכם השלם הפוסק נר"ו להוכיח דין זה מדין גט ביד שליש והאריך להביא מחלוקת רב הונא ורב חסדא ולשון הרשב"א והריט"בא וכי שאני ליה מה שכתב הריב"ה וז"ל שליש הנעש' על ידי שליח כגון שבא הלוה עם אחד שבידו משכון או שטר ואמר לזה המלוה עשאני שליח להביא אליך משכון או שט' זה למוסרו ביד ע"ע כ' וכ' וקבלו השלי' מיד השלי' בתנאי ואח"כ בא המלו' והכחיש השליחו' ואמר שלא עשאו שליח לדבר זה מעולם אלא שלא מדעתו נכנס לביתי ולקחו וכיון שאתה יודע שהשטר שלי ואני לא עשיתי שליח עליו אלא שפ' גזלו ממני וכחש לך על שמי תחזור לי שלי בזה כתב הרמב"ן יעשה השליש מה שאמר לו השליח שהרי השליש נאמן שכך אמר לו השליח והשליח נאמן בשעה שיצא השטר או המשכון מתחת ידו במגו שאם הי' אומר הושלש בידי ע"י כך וכך והרי"בה ז"ל לא הביא סברא אחרת אחריה שנראה שכך דעתו וכך סברת פוסקים אחרים רבים וגדולים כמו שאבאר בס"ד ואעפ"י שהרא"ש חולק על הרמב"ן בתשובה הביאה ב"י קצת ממנה מ"מ אחר שבעל התרומות מסכים לסברת הרמב"ן כמ"ש הטור בעצמו קודם זה והריב"ה ג"כ דהוי בתרא טובא הכי נקטינן וכ"ש דעד כאן לא פליג הרא"ש על הרמב"ן אלא בכי האי גוונ' שבעל החפץ מכחיש שמעולם לא השלישו אלא שהוא נכנס מעצמו ולקח החפץ או השטר ונתנו ביד זה השליש אבל אם מודה שמרצונו השלישו כיון שהאמינו ועשאו שליש השליש נאמן אלא דלענין דינא בנ"ד נראה בעיני דהוי פלוגתא דרבוותא וכמו שאבאר כתב הריב"ה בח"מ סי' קפ"ה כתב הרמב"ם וז"ל אמר המשלח אני אמרתי למוכרו במנה והסרסור אמר בחמשים נשבע הסירסור שבועת התורה שהרי הודה לו במקצת ואם כבר נתן לו חמשים נשבע היסת שעשה שליחותו וזוכה הלוקח כו' עד וכתב עוד הרמב"ם ואם ידע הלוקח שחפץ זה של ראובן הוא וזה המוכר לו הוא סרסור יחזיר החפץ לבעליו ויחרים על מי שנתן לו רשות למכור בן' או שרצה בן' וחזר בו אחר שקניתי וגם בזה השיג הראב"ד וכתב שלא יחזיר ולא עוד אלא אפי' אם יודה לו הסירסו' יאמר לו הלוקח קנוניא אתם עושים עלי והכי מסתבר' ע"כ לכאורה נר' שנ"ד הוי מחלוקת בין הראב"ד להרמב"ם שהרי לדעת הראב"ד אפי' אם היה ש' מודה לדברי יאודה לא היה נאמן כי אולי עתה קנוניא עשו ביניהם ונמצא הראב"ד נוסף על הרמב"ם וב"ה שכתבנו למעלה אך אמנם לפי פי' הרמב"ם נר' לכאורה שהדין עם יודה שיאמר יודה ללוי כבר אתה יודע שכתב זה הוא שלי וש' מסרו לך שלא בתנאי שאמרתי לו תחזיר כ"י כיון שהוא שינה משליחות וכמ"ש הרמב"ם עבר השליח על דעת המשלחו לא עשה ולא כלום וכתב דדוקא שהודיע שהוא שליח של פ' או אעפ"י שמשך או המשיך אם נמצא שעבר על דעת המשלחו בטל המקח ומחזיר הרי א"כ בנ"ד שידע לוי שש' שליח יאודה ושינה ש' מדעת משלחו לא עשה ולא כלו וא"ת מי יאמר לי ששינ' דילמא לא שינה אלא שעתה יאודה חוזר בו ממה שצוה לש' כי היה צריך ראיה ששינה ואני אומר כי לדעת הרמב"ם אינו צריך להביא ראיה אלא המשלח נאמן והטעם שאם יש עדים וראיה ברורה ששינה ודחי שהראב"ד לא הוה פליג עליה ולא עוד אלא שכתב אפי' אם יודה לו הסירסור כו' כנז' ואיך אפשר לסירסור להודות לדברי בעל החפץ אם יש עדים או ראיה ברור' שלא שינה אלא ודאי דפלוגתייהו דהרמב"ם והראב"ד הוי בסתם שאין אנו יודעים הדברים על בוריין אלא מפי השליח והמשלח ועתה יש לי להודיע מה שאני סובר בדעת הרמב"ם שלמעלה כתב בלשון ראשון שהרי הסירסור נשבע שבועת התורה או שבועת היסת שעשה שליחותו כו' וזוכה הלוקח ובלשון שני כתב שיחזיר החפץ לבעליו ומאמין לבעל החפץ ונ"ל שיש לדקדק בלשון הרמב"ם שכתב אם ידע הלוקח שחפץ זה של ר' הוא וזה המוכר לו הוא סירסור שנר' שמה שכתב למעלה הוי כשאין הלוקח יודע שחפץ זה של פ' והסירסור לא גילה בעל החפץ מי הוא עד שמפני זה נר' שאין דעת ללוקח לקנות אלא מן הסירסור וכ"ד הסירסור שהוא הוא המוכר אבל בלשון הב' הוי כאלו הסירסו' אינו עושה אלא מעש' קוף בעלמא שדעת הקונה אינו אלא למה שיאמר בעל החפץ וכ"ד הסירסו' והיינו דקאמר אם יודע הלוקח כו' ושזה המוכר הוא סירסו' כלו' שיוד' שאין הסירסו' המוכר על זה אמר שיחזיר מ"מ בנ"ד אפשר שאפי' לדעת הראב"ד לא אמרו שיעשה השליש מה שהושלש בידו שהשליש נאמן אלא כדי להחזיק במה שבידו אבל להוציא אין כח בכל זה אפי' לדעת הראב"ד והנמשכים לסברתו ולא כמ"ש הרב הפוסק הנז' כ"כ בפשיטות וז"ל ואל תשתבש לומר דיאודה הנאמן במיגו דאי בעי אמר פרעתי ואין אומר מיגו אלא בטענות שקולות וכמ"ש הר"ן ובמחילה מכבודו שכבר כ' הריב"ש בתשוב' בש' המפרשי' דהא דאמרי' דלא אמרי' מיגו דמעיז לשאינו מעיז היינו כדי שלא יתפט' מן השבוע' אבל בשבועה מיהא נאמ' וכדאמרי' דההוא עובד' דהנהו עיז' דאכל' חושלא בנהרדעא דנאמן לטעון עד כדי דמיהן מיגו דאי בעי אמר לקוחי' הם בידי דאע"ג דאי אמר לקוחי' הם בידי איכא העזה והשתא ליכא העזה אפ"ה נאמן בשבועה ועוד יש לי ראי' מתשובת ר"י בעל ת"ה בכתבים סי' פ"ד ע"ש וכן נראה בפי' מדברי הטור ח"מ סי' ס"ט וז"ל על כ"י ואם טוען ואומר אמת כי היא חתימתי אבל מעולם לא חתמתי על הודא' הלוא' זו אלא שכחתי וחתמתי שמי בסוף המגילה ואפשר שמצאה זה וכתב עליה או שטוען אמנה היתה הודאה זאת בינו לבינו אבל לא לויתי הלואה זו מעולם הואיל ולא כפר בחתימתו נאמן בהיסת במיגו שאם היה רוצה היה אומר פרעתי וטענת פרעתי גרועה מטענת אמנה מפני שאם יאמר פרע יאמרו העולם שקר הוא דאל"כ שטרא בידי' מאי בעי הרי דס"ל לרב בעל הטורים דנאמן במגו אפי' במקום שאין הטענות שקולות וכבר יר' המעיין מ"ש הרב רבי אליה מזרחי ע"ה נגד בעל הטורים הכל כמו שהעתיק מהר"י קארו זלה"ה וכתב לבסוף וז"ל אח"כ שמעתי שהר' הנז' חזר בסוף ימיו א"כ נרא' בעיני שיאוד' זה נאמן בשבוע' במיגו ואני אומר שאפי' היינו אומרים שהרב כמהר"ר אליה מזרחי ז"ל היה עומד בסברתו לא היה לנו להניח סברת בעל הטורים וגם סברת הריב"ש ואחרים מן הפוסקים שסוברים כן ולפי דעתי דבנ"ד דעת הרמב"ם שנאמן המשלח יאודה לומ' שבתנ' כך היה מן הטעם שכתבתי בפי' דברי הרמב"ם סוף דבר שכלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראיה ולכן דעתי לזכות את יאוד' אם ישבע שבוע' חמור' שהאמת כדבריו כך דעתי הצעיר בתבונה שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |