שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/סא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שטר של יתומים העשוי בכל חזוקי סופר איך פלו' מודה שהוא חייב לפלוני ופ' יתמי פ' סך כו' עד וכך אמרו פלוני החייב ופ' הער' פרעון הנ"ל אתם ח"מ שטר זה חוב עלינו כתבו בשוקא וחתמו בברא אפי' עד ק' עד יצא מתחת ידכם עשוי כתיקון עם כל תקוניו והלכותיו המועילים כו' ושאל השואל אם בא מיד החייב והער' ליפטר בטענת שמיטה או לא והשבתי בקוצר כי עם היות אמת שדעתי היה וכן פסקתי שמועיל טענת שמיטה בזמן הזה לפטור ללוה מחובו ואפי' במקום שיש שבועה מ"מ בשטר כזה של יתומים אין טענת שמיטה מועיל ועוד אחר שנדפסו תשובות מורי הרב כמהר"ר לוי ן' חביב ז"ל חוזרני בי כי מדבריו נראה כי נתפשט המנהג שלא יועיל טענת שמיט' בין שיהיה כדין ובין שיהיה שלא כדין יעוין בדבריו וכנר' שהגיעו דברי באנדרינופלה והנה החכם השלם כה"ר ש"ט עטיאש נר"ו כתב פסק על זה קודם ראות דברי ואחר שראה אותם רצה להשיב על דברי והנה חזרתי לו תשובה ומתוך דברי יובן מה היתה כונתו והוא יצ"ו למד ימים רבים ושנים בישיבתי ואלה דברי אליו החכם השלם כאח לי נר"ו פסקך הגיע אלי וראיתי דבריך והנה באתי להשיבך על ראשון ראשון להפיק רצונך כתבתי וז"ל בודאי שמעכ"ת לא ראה תשוב' הרשב"א ז"ל דאפילו במקו' שנהגו לכתוב בשטרו' אם בשטר אחד לא נכתב לא אמרינן הוה ליה כמו שנכתב על אמונתי שאיני זוכר מפס' זה ולולי שכתב' ממוהר"ר לוי ן' חביב לא הייתי מאמין שאני כתבתי פסק על זה וידעתי כי השכחה מצויה בי מאד ואיפשר שהאמת כדבריך שלא ראיתי תשובה זו מכל מקום אני על משמרתי אעמוד ואפי' שנניח שדברי הרשב"א שייכים בשטר כזה הרי הרא"ש כתב וז"ל ואומר אני כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה הוה ליה כאלו התנה המלוה ע"מ שלא תשמטנו שביעית הרי בבירור דס"ל להרא"ש שאפי' לא התנה בפירוש הוה ליה כאלו התנה א"כ לדעת הרא"ש שפיר קאמינא ועל זה הבאתי דברי מורי ז"ל שמעיד שנהגו בימיו שלא לטעון טענת שמיטה וכ"ש השתא בזמננו זה במקום חומרות כנז' בשטר זה הרי אם לא יפרע הלוה והערב הם עבריינים גמורים כ"ש שאפי' הרשב"א ז"ל יודה וטעמא דע"כ לא מפליג הרשב"א בין האי תנאה לתנאים אחרים אלא בזמנו ובמקומו שאפשר היו נוהגין להשמיט אבל בזמן הזה ובמקומינו שפיר הוה הדין תנאה כשאר תנאי דעלמא שאע"פ שלא נכתב ה"ל כאלו נכתב וזה הוא האמת אך מ"מ בלאו הכי היינו יכולים לומר שאפי' שהרשב"א ס"ל הכי מ"מ שאר הפוסקים ז"ל לא הודו לו שהרי הם לא חלקו ואם איתא דהכי ס"ל הוה להו לפרושי חדוש כזה דמאי שנא האי תנאה משאר תנאים ומהשתא חולקים עליו וטעם לזה כתבו מה"ר אליהו מזרחי זצ"ל שכאשר אנו רואים א' מן הפוסקים מביא דין משונ' לא הביאוהו הפוסקים מסתמא לא ס"ל הכי ובר מדין ובר מדין אני אומ' שבשטר כזה יודה הרשב"א ז"ל שאע"פ שלא נכתב הוה ליה כאלו נכתב וטעם לזה שהרי כתוב בלשון השטר וכתבו וחתמו אפי' עד ק"פ עם כל קוניו והלכותיו המועילים ומאי כל תקוניו והלכותיו המועיל אלא כל לשון שיצטרך שלא יפסד שעבוד חוב זה משום צד לא מטעם שמיטה ולא מטעם אחר וכיון שנהגו במקומנו לכתוב ושלא ישמט להכי נכתב בשטר זה לשון זה להודיע שאם חסר שום דבר לזכות היתומים הנהוג לכתוב בשאר שטרות שיחשב כאן כאלו נכתב וכבר כתבו התוס' שיש לדקדק בלשון הכתוב בשטר יותר מלשון המשנה וצריך אני להודיע שאין סתירה לדברי אלה מתשובה הביאה הב"י מהריטב"א ואחרת מרב האי גאון כיון דכתיב ביה ואחריות שטרא דנא קבלית עלי כחומר כל שטרות דנהיגי בישראל קיים לכל כללי ענייני דתחות ענייני אבל תנאי כגון נאמנו' דהלוא' וביטו' מודעי לא מחשבינן ליה עד דמפרשן הרי נאמנו' בשטר אם לא נכ' לא מחשבי' ליה כאלו נכ' א"כ יאמר האומ' דכשתנאי דלא ישמט שאינו כ"כ פשו' כמו נאמנו' ומודעה הא והא איתא והתם לא חשבינן ליה כאלו נכ' והכא חשבינן ליה כאלו נכתב כיון שנתן רשות לכתוב עד מאה פעמים כל תקנות המועילים הא ודאי בנדון כזה כ"ע מודו שכל לשון שיחסר שלא נכתב שיכולים אנו לכתבו שהרי כתבו התוס' תמורה פרק אלו קדשים דבור לא מבעיא דיש לדקדק בלשון הכתוב בשטר שלא יהיה מיותר יותר מבלשון המשנה עוד כתבת וז"ל וגם על טענת יתומים אינם צריכים פרוזבול כתבתי שם שזהו מחלוקת רש"י והרמב"ן על פי' המימרא ושם כתבת בפסק ויאמר המוחזק ק"ל כפ' כרש"י ז"ל תחלה ראיתי להודיעך כי ענין זה מרגלא בפום מור' הוראה שבזמן הזה לומר היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא שיכול המחזיק לומר קים לי כפ' ואפי' יחיד כנגד רבים אומרים כן וגם כי האמת הוא כשיש מחלוקת והדבר שקול או קרוב הדין דין אמת לאמתו דהיכא דאיכא פלוגתא דרבוותא הוי ספק דינא וקי"ל המוציא מחברו עליו הראיה וכיון דא"א להביא דמאן איכא בהאי דרא יוכל להכריע אי נמי ממונא היכא דקאי תיקום אך אמנם נתפשט שאפילו לא יהי' הדבר שקול אלא שיש רוב מצד א' אפ"ה אמרי שיוכל המוחזק לומר קים לי כפי' וכמעט לא נתפשט זה אלא מכי נתפשטו תשובות מהרי"ק ז"ל ויש סמך גם לזה מדשמואל דאמ' אין הולכין בממון אחר הרוב והלכ' כשמואל בדיני ומ"מ כתב מהררי"ק דלאו בכל דוכתא אמרינן הכי ולא בכל מחלוקת שאם יהי' יחיד כנגד כל העולם דעת היחיד בטל כמו שתראה בתשובותיו ואין צורך להאריך כאן כי נמצאים הם ת"ל אצל כל אדם אך ראיתי להביא כאן לשון מהררי"ק שכתב בתשובה צ"ב וז"ל והשבתי דאע"ג שכתב רבינו אשר דמעולם לא זכה איש בפניו בטענת פרוזבול מ"מ כמה פוסקים ראשונים ואחרוני' פשקו דנאמן כו' ותימא כיון שהרא"ש כתב שלא זכה כו' והיינו כדי שלא להוציא ממון היאך כתב מ"מ כו' להוציא וכי לא ראה הוא שיכול המוחזק לו' ק"ל כהרא"ש ורבים שעמו אלא דשאני נדון זה דשמיטה דהוי דרבנן ואיכא נמי מ"ד דאפי' דרבנן לא הוי א"כ משום האי טעמא אית לן למיזל בתר רוב הפוסקים דסברי דמהני טענת פרוזבול כיון דעיקר ענין השמיט' רעוע א"כ אנו נוכל לומר שאפי' את"ל דלדעת רש"י לא אמרו היתומים אין צריכים פרוזבול אלא בחוב שהניח להם אביהם אבל בחוב שלהם צריכים פרוזבול ואם לאו שביעית משמט מ"מ הוא יחיד בסברא זו מאחר דכל הפוסקים כתבו דין דרב יודה אמר שמואל יתומים אין צריכים פרוזבול סתם ולא פי' חוב אביהם משמע בפירוש שבשום חוב אין צריכים פרוזבול הרמב"ם פ' ט' מהל' שמיטה כת' ואם הודה שלא כת' פרוזבול אכל חובו והיתומי' א"צ פרוזבול משמע שהחוב שהם עשו מיירי דומיא דהודה כו' סמ"ג מצות ל"ת סי' כתב ג"כ סתם דאין היתומי' צריכים פרוזבול הטור שהוא אחרון כ' וז"ל יתומ' שיש להם מלוה ביד אחרים אין צריכים פרוזבול משמע ודאי כל מלוה בין מלוה שעשו הם ובין מלוה שהניח להם אביהם דאי לאו הכי הל"ל יתומי' שהניח להם אביהם מלוה ביד אחרים וכו' וכ"ש דהוה בתרא טובא והיה לו לחלק אלא ודאי לא שנא וא"כ פשיטא דאית לן למפסק הלכתא ככל הני אפילו שהיינו יודעים ודאי שרש"י היה חולק אמנם חלילה לומר כן שאין בין רש"י והרמב"ם לענין הדין הפרש כלל אלא זה וזה שוים שיתומים אין צריכים פרוזבול בין מלוה שהניח להם אביהם ובין מלוה שעשו הם אי בעית אימא סברא ואי בעית אימא ראי' ברור' מדברי רש"י בעצמו אי בעית אימא סבר' דכיון דקי"ל דכל ב"ד וב"ד אביהם של יתומים וצריכים להפך בזכותם והני יתומי' קטני' ודאי לאו דינא גמירי דצריכים פרוזבול (ואיך) יעלה על הדעת שילקו בשביל שהלוו הם ולא יתקנו להם ב"ד ובשביל שאביהם עשה החוב לימא ב"ד אביהם של יתומים אלא ודאי הכי והכי דינא שוה שאין שום חוב של יתומים צריך פרוזבול וראיה מדברי רש"י עצמו שכ' בפ' שו' שנגח ד' וה' יתומי' אינם צריכים פרוזבול ובלאו הכי לא משמט שביעית לחוב שלהם דאנן ידייהו דיתמי אנן ורמי עלן להפוכי בזכותייהו הלכך שטרות שלהם כמסורים לבית דין דמו ע"כ הרי למי שרוצה להודות על האמת יודה שרש"י בחוב שלהם מיירי שהרי כת' לחוב שלהם ולא כתב שהניח להם אביהם גם לא כ' שטרות שהניח להם אביהם עו' דזיל בתר טעמא משום דרמי עלן להפוכי בזכותייהו א"כ מהאי טעמא פשיטא דבין חוב שעשה אביהם ובין חוב שעשו הם הכל א' (והם ועניי' הכל א') והא לך לשון הנמקי ז"ל וב"ד ביתומי' קטנ' דלא בני דע' נינהו וכל דינייהו אבי דינא רמו אבל גדולי' כאנשי עלמא נינהו וכן עניים שהם בני דעת וכיון דיכולים למיכתב פרוזבול אי לא כתבו אינהו דאפסידו אנפשייהו ע"כ וביתו' קטני' פשיטא דלא שייך למימר אינהו דאפסידו אנפשייהו דסת' קטני' לא ידעי למיכתב פרוזבול הרי נתברר כל מ"ש מכל וכל ומעתה צריך לברר במאי פליגי רש"י והרמב"ן כפי מה שנראה מדברי הר"ן ואני אומר דכן הן פי' של דבריהם דרש"י ז"ל סבר דבחוב שהניח אביהם צריך טעמא משום דב"ד אביהם של יתומים ולא נפיק מקרא דכל בעל משה והרמב"ם ז"ל סבר דלזה לא צריך האי טעמא משום דממעט מקרא דכל בעל משה וכ"נ קצת מדברי הר"ן שכתב דאי ממה שירשו מאביהם אינו צריך דמשמע דלא פליג עליה דרש"י אלא אי צריך האי טעמא אבל לגבי דינא דלא צריך פרוזבול לא פליגי דרש"י מודה להרמב"ם והרמב"ן מודה לרש"י ונראה בעיני שנסמכת על דברי מהרר"י קארו נר"ו שכתב ולי נראה ודחה רש"י ההיא דספרי וכו' אלמא דאיכא גוונא דבעו יתומים לכתוב פרוזבול ואלו לדברי הרמב"ן ליכא גוונא כו' עד ובעל התרומה בשער מ"ה פירש ההיא דרבי חוצפית ביתומים ואין להם קרקע לאפטרו' וכו' עד אבל הם שהלוו לאח' אינה צריכין פרוזבול כדאיתא בהשולח ומדבריו למדת שדעת רש"י ז"ל שיתומים שהלוו צריכים פרוזבול ואני אומר שכבודו במקומו מונח כי לע"ד אפילו לדעת רש"י הדבר ברור שיתומים אפי' שהלוו הם אינ' צריכים פרוזבול דהיינו קטנים דצריכים אפטרו' ולא דינא גמירי ועל ב"ד רמו לאפוכי בזכותייהו כנ"ל כך נראה לי ברור אמת כי לפי דרכי זה יקשה לכאורה לשון הרשב"א שכתב בחידושיו בגיטין פ' השולח וז"ל וכתב הרמב"ן נר' דנראין הדברים שאם טען ע"מ שלא אשמטנו בשביעית הלויתי נאמן מגו דאי בעי אמר פרוזבול היה לי ואבד וכו' עד ונראין הדברים אלא דקשה אמאי איצטריך אמר רב יודה אמר שמואל למימר יתומים אין צריכים פרוזבול ר"ג ובית דינו אביהם של יתומים דבלאו האי טעמא אין צריכים פרוזבול דהא טענינן להו מאי דמצי אבוהון למטען במידי דשכיח ומצוי והלכך טענינן להו ודילמא היה לו לאביהם פרוזבול או על מנת כך הלוה שלא ישמטנו בשביעית אלא דאיכא למימר דמהני היכא דאיכא סהדי דהוו תמן בשעת הלואה ומסהדי דלא אתני מידי וכן נמי לא זזה ידם מתוך ידו עד שמת ולא מסר דבריו ולא כתב פרוזבול ואפי' הכי לא צריכי פרוזבו' וטען דר"ג וב"ד אביהם של יתומים ומיירי ביתומים גדולים דלית להו האי טעמא טענינן להו דלמא פרוזבול היה לאביהם או שמא תנאי כנ"ל עכ"ל והשתא ק' מאי ק' ליה להרשב"א ז"ל דלדעת הרמב"ן דסבירא ליה דאם טען וכו' אמאי איצטריך טעמא דר"ג וב"ד אביהם של יתומים דלמא דאיצטריך האי טעמא במלוה שהלוו היתומים בעצמם דצריכים פרוזבול אלא דנראה דסבר הוא ז"ל דמלוה שהלוו היתומים בעצמם אין צריכים פרוזבול וע"כ הוקש' לו ז"ל דלדעת הרמב"ן לא היה צריך האי טעמא ועל זה אני אומר מכח מה שאמרתי לעיל נראין הדברים שב"ד אביהם של יתומי' בין במלוה שעשו הם ובין במלוה שהניח להם אביהם ומאי דק"ל אם כן מאי ק' ליה להרשב"א לימא דאצטריך טעמא דב"ד אביהם של יתומים משום מלוה שעשו הם בעצמם י"ל דבודאי האי ק' א"ל לאקשויי להרשב"א בלאו הכי שהרי כתב הרא"ה בשם הרמב"ן דהאי טעמא דר"ג וב"ד וכו' הוי לדבריהם עשום מלוה שעשו היתומים דמה שהניח להם אביהם מלוה ממיעוט דכל בעל משה נפקא וא"כ ק' ודאי שאין קוש' כלל למאי איצטריך טעמא דר"ג כו' ומ"מ אני אומר שאפשר שלא ראה דברי הרמב"ן שכתב הרא"ה משמו או אי נמי שהק' לפי סברתו שהוא מסכים לדעתו שאם טען כו' ולא סבר כהרמב"ן בהאי דכל בעל משה דאמרי' בספרי אלא כפרש"י ויסבור שגם הרמב"ן ז"ל יסבור דההיא דסברי לאו הלכה א"ת מ"מ לימא דאיצטריך טעמא למלוה שהלוו הם י"ל דאין הכי נמי אלא שנר' לו דוחק לומר שבא רב יודא לו' טעם בדבר דלא שכיח דקטנים מלוים ולכך איצטריך ליה למימר דהאי טעמא מהני למלוה שהניח להם אביהם וכ"ש דמהני למלו' שהלוו הם אלא דלא בא ר"י להכי מעיקרא לדבר דלא שכיח' מ"מ נראה דכ"ע דבמלוה שהלוו היתומים אין צריכין פרוזבול דאין לנו לחדש מחלוקת לגבי דינא שלא מצינו וכיון דהרמב"ן ס"ל בפי' דבמלוה שהם עשו איצטרך טעמא דרבן גמליאל וב"ד כו' וכן הרא"ה תלמידו וכן בעל התרומה וכן נר' דברי הטור בפירוש לא לישתמיט מר דלימא דיתומים דאין צריכין פרוזבול היינו במלוה שהניח להם אביהם אבל במלוה שהלוו הם עצמם כ"ש שאינו עולה בדעת דצריכים פרוזבול ושמא אפי' טעמא דב"ד אביהם של יתומי' לא איצטריך ליתומים קטנים שהלוו שהרי לאו בני מיעבד מצוה נינהו וקר' דשמוט כל בעל משה בבני מצוה קא מיירי גדולים ולא קטנים ומשום הכי נמי אמרו אין פוסקי' צדקה על יתומים משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו ולכך הוצרך הרשב"א כדלעיל ומ"ש אי לא מיסתפינא הוה אמינ' דאפי' לדברי הרמב"ן הא דקאמר בשביל מה שהלוו הם הוא דוקא כשהלוו בפני ב"ד דאל"כ איך הלוו כשהם קטנים גם אתה חולת חולי הרוצים להפך בזכות בני עירו או בני קהלו כי מה קו' היא זאת איך הלוו כשהם קט' והרי משנ' שלימ' שנינו בגיטין פ' הנזיקין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין ומי שלוקח ומוכר למה לא ילוה אלא שכל זה הוא תקנ' דרבנן ומשום הכי סבר הרשב"א שהלואות קטן אין צריך טעמא דב"ד אביהם של יתומים כדי שלא ישמט בז' דבלאו הכי אין שביעית משמע מטעמא דפי' ואפילו בזמן רב יודה ושמואל דשמיטה דרבנן מ"מ לענין יתומים ליכא למימר כי היכי דתקון רבנן שמקחן מקח וממכרן מכר ומתנתן מתנ' גם בהלואתן ינהוג דין שמיטה מדרבנן סבר הרשב"א דליכא למימר הכי משום דלא תקון רבנן אלא מאי דהוי דאורייתא בזמן ראשון גם השתא הוי מדבריהם אלא שהרמב"ן ובעל התרומות סברי מכח בריית' דספרי דאינו צריך האי טעמא דב"ד אביהם של יתומים אלא בקטנים שהלוו כי למה שהניח להם אביהם משום כל בעל משה נפק' וא"כ פשיטא שאם הלוו הם אין צריכין פרוזבול לכ"ע מטעם דפי' עוד פלפלת ואמרת ואם איתא דב"ד אביה' של יתומים אפי' הלוה שלא בפניהם כו' אלא מאי אית לך למימר דלאו בשביל ב"ד אביהם של יתומים נאמר דהדבר שנעשה שלא בפניהם הוי כמו שנעש' בפניה' א"כ גם לענין פרוזבול נאמר כן ויאמר המוחזק בזה קי"ל כהרמב"ן וכרש"י וצריך שיהיה בפני ב"ד ע"כ כל דבריך אלה תמוהים כי במה שכתבת כי אין ב"ד אביהם של יתומים אלא במה שנעשה בפניהם אם כן איך ב"ד אביהם של יתומים במלוה שהניח להם אביהם ועוד שאתה מביא מרש"י להרמב"ן שדברי רש"י דחה אותם הרשב"א ושאר כל הפוס' ועוד תימא על עצמך דפוק חזי מה דנהיגי כ"ע כי אין האפטרופוסים הולכים לעשו' מעשה היתומים לב"ד וכשהלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר כ"ש דמעיקרא דדינא שאמרת איך הלוו כשהם קטנים הם דברים בלתי הבנה כמו שכתבתי וכ"ש דעד י"ג שנה נקראים קטנים וא"כ פשיטא שאז אין להפליא איך הלוו גם איני יודע אם נראה שלא היה מעשה זה בפני ב"ד ואעפ"י שלא היה ב"ד כמו ב"ד של ר"ג אין לך אלא השופט אשר יהיה כו' הכל כפי המקום וכפי הזמן עוד כתבת ומה שכתב מוכ"ת ממוהר"ר לוי ן' חביב כבר כתבתי כו' עד אמנם זהו כשאין מעורר שיטעון אבל כשיש מעורר לא יש מנהג בשום מקום לבטל דין תורה ולגבות אפי' כשאינו כתוב בשכיר ע"מ שלא תשמטנו בשביעית תחמ' שדברי' אלולא היה ראוי להשיב אליהן אך מ"מ להיות דבר זה ראשון לשהגיע אלי מדבריך לא ראיתי למנוע עצמי מלהשיב עליהם כי מ"ש מוהר"ר לוי פשיט' ופשיט' דהוי במקום שיש עוררין וכל תשו' הרא"ש מראים כן דבמקום עוררין מיירי ולשון מורי הנז' כך הוא כבר נהגו במקומות מושבתינו לגבות שטר חוב שעבר' עליו שביעית הן שהוא מנהג בדין וכראוי מצד יפוי השטר הן מצד שהוא מנהג בטעות כאשר כתב הרא"ש בתשובה ואני כבר כתבתי דברי הרא"ש שכתב כיון שפשט המנהג שלא להשמיט והכל יודעים זה הו"ל כאלו התנה כו' וכיון דהוי כאלו התנה מה לי אין עוררים ומה לי יש עוררים ומ"ש מהרשב"א לא דמי כלל דמה שכתב באותה תשובה שלא נהגו בדורות הראשונים לחוש לשמיטה יש לחוש שמא מערים אילו שב"ד היו מגבין אלא אנשי העיר מעצמם אלו עם אלו לא היו נוהגים שמיטה אלא הלוה היה פורע והמלוה היה מקבל מבלי שיאמר משמט אני אבל במקום הרא"ש בית דין מגבי' ואם היה איסור בדבר חליל' להם להגבות ומה לי שהיו עוררי' ומ"ל שלא היו עוררין וקל ודאי בזה ולהיות אין לי פנאי לא יכולתי להאריך כאשר עם לבבי מהענין הב' איני יודע דבר גדול ולא קטון ואיני זוכר ששאלני אדם על כך ואם תכתוב הענין לפרטות אפשר אשיב מה שיורוני מן השמים כי כעת איני יודע מה להשיב ועל מה אשיב ואתה שלום עוד על הענין הנז' חזר וכתב ותשובתי אליו היה הראיה שכתבת שאין מנהג קבוע לפי שבכל השטרות כותבין ע"מ שלא ישמטנו בשביעי' ואם יש מנה' קבוע למה צרי' לכתוב תנאי זה שתנאי זה מועיל אפי' במקום שנוהגים לישמט עכ"ד ואני נפלאתי משכלך להביא ראיה זו א' שכמ' סופרי דשטרי נוהגין לכתוב ואע"ג דלא צריכי ועו' שכותבין כן כדי שיהיו יכולין לגבות אפילו בד"ת ולא יהיה שום ערעור ופקפוק בדבר דומה לזה ממש כתב הרמב"ם ז"ל פר' י"ו מהלכות אישות וז"ל תקנו גאונים בכל הישיבות שתהיה האשה גובה כתובתה אחרי מות בעלה מן המטלטלים כו' עד כבר נהגו בכל המקומות שידענו וששמענו שמעם שיכתבו בכתובה בין מקרקע ובין מטלטלי כו' עד ונמצא האלמנה גובה מן המטלטלין בתנאי זה לא כתקנת האחרונים כו' ודי בזה ולא היה צרי' בזה להאריך. ועל מ"ש כי אינך מבין דברי מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל מה אני יכול לעשות אם אינך רוצה להבין וכתבת ראיה מדברי מהר"רי ן' לב נר"ו דבריך כמשוה תבן אל הבר עוד כתבת על מה שכתבתי שבשט' זה יודה הרש"בא שצריך אתה להבין לפי שהרא"ש ז"ל כ' כו' גם בזה מן התימה שמ"ש הרא"ש שאינו יודע שיש לשון שיועיל שמיטה לשון זה אינו כתוב בדברי הרא"ש אלא לשון זה ואמרו לי כי הרבה יפויי לשונות דגילין לכתוב בשטרות שהם מורין שלא תהא שביעי' משמט ודקדקתי בשטרותיהם ולא מצאתי תנאי ויפוי לשון שיור' על דרך זה כו' בשטרותי' לא מצא עד שהביאו לפניו שטר כתוב שיוכל המלוה כו' וכתב לסוף שאין לבו מסכים יפה ע"כ אם שלא שום מועיל לא היה צריך לדקדק ועוד שכבר מצא לשון אלא שלא הסכים יפה מ"מ כבר הסכים בו קודם אמנם לשון זה דנ"ד יפה מאד שהרי הוא כמפורש שהרי הוא נותן רשות לכתוב כו' ואם טעה ולא כתב אנו וכתו' כראוי שיועי' מה שלא היה בשטרו' שהראו להרא"ש ומ"ש גם בזה צריך כו' דטובא שכיח על ידי האפוטרופוס למה תרצה שלא אומר שאין כונתך אל האמת כי הכתוב שאמר שמוט כל בעל כו' בסתם מלוה מיירי שאדם מלוה לחבירו וזה אינו מצוי שיהיה אפוטרופוס מלוה מעות היתומי' חנם ואם הוא הקפת סחורה לית בה דין שמיטה ועוד שהרש"בא ז"ל לא התיר להלוו' מעות היתומים בשום צד כי אם קרוב לשכר ורחוק להפסד וכגון שהתנו שיהיו כל המעות מיוחדים ושיקבלו היתומים מן הריוח הנמצא שם ממש אבל לא שיוציאם מלוה לצרכו ושיפרע לאחר מכאן כלום כי זה רבית גמורה ועתה ראה אם הלואה כזו שכיח טובא ואע"ג דעלמא נהוג על פנים אחרים דסמכי על הרא"ש דמתיר כל אבק רבית גם יש נמשכים לדעתו מ"מ אנן על דעתיה דהרש"בא ז"ל אנן קיימין ועל דעתו ז"ל פשיטא ופשיטא דלא שכיח כלל עוד שכתב הרשב"א אפי' דפליג ארש"י ז"ל כתבו תלמדיו בשמו דבר צריכי כדי ליטול רשות מהם דאין אפוטרופוס רשאי להלוותם בעצמו בלא רשות ב"ד שיש תועלת ליתומים בכך ראה עתה אם שכיח כי אם יהיה ברשות ב"ד הרי הם המלוים ואין אנו צריכים טעם דכל ב"ד אביהם של יתומים ואם לא לא שכיח כלל גם כתבת טעם דאי משום דלאו בני מיעבד מצוה נינהו גם לחוב אביהם לא אצטריך טעם דמאחר דכשמת אביהם עדיין לא בא שנת השמיטה ודאי שיגיעת בשר הוא להשיב על זה כי חוב שעשה אביהם משעת הלואה חל על אותה מלוה תורת שמיטה ואי לא מטעם דב"ד אביהם של יתומים הייתי אומר שלא זכו היתומים בחוב זה מעול' כי הזמן ממילא אתי ומפקד להו אבל כשהיתומים הם המלוים מעולם לא חל על חוב זה תורת שמיטה כלל עוד כתבת ועוד דלע"ד נר' דלא דמי צדקה שהוא מצוה בינו למקום לשמיטה דיש לאו דלא יגוש שנוגש לחבירו והיא מצוה שבין אדם לחברו ולא מבעי' דנ"ד לא חייבוהו ב"ד ללוה שיפרע להם החו' אלא שמחייבי להפרישם ע"כ לשון הרב המגיד משנה ז"ל רמז זה וזיל קרי מ"ש הרב רבי אליא המזרחי ז"ל בפירוש רש"י בפרשת אמור. ומ"ש הרמב"ם ז"ל לא אמר חייבין ב"ד חלילה כי פשיטא שאין ב"ד מצווין בכך אבל אמר ראוי לב"ד כו' ומשנה שלימה שנינו בפ' החובל חש"ו פגיעתן רעה שהם שחבלו באחרים כטורים ולפי דבריך היה ראוי לחייב' כיון שהוא דבר שבין אדם לחברו ויות' קשה מאד משמיט' כי אינו אלא העדר טובה ונזקין הוי עשות רע בידים ולמה פטורי' ועוד מה ראית לומר שצדקה הוא דבר שבינו לבין המקום ושמיט' בינו לבין חבירו שהרי צדקה יש בה עשה ולא תעשה כמו בשמיטה עשה פתוח תפתח נתון תתן לא תקפוץ את ידך ולא עוד אלא שכתב הרמב"ם ז"ל וז"ל חייבי' אנו להזהר במצוות צדקה יותר מכל מצות עשה ועם כל זה קי"ל אין פוסקים צדקה על הקטנים ואפי' פדיון שבויי' ואם העלימו אין ב"ד מוזהרין ואיך עולה בדעת ששמיט' יהיה יותר המורה הס כי לא להזכיר ועוד יש לך כי שניהם כאחד נכנסי' בגדר צדקה ותורה בחדא מחתא מחתינהו שהרי כתיב מקץ שבע שנים כו' עד כי ימכר כו' זיל קרי בי רב וחכמים דרשו כל המעלים עיניו מן הצדקה באלו עובד ע"ז נאמר כאן בליעל כו' ופשטי' דקרא בשמיט' כתיב פשיט' והוא דבר הנר' לתינוקות ואיך דרש אותו לצדקה אלא שהכל אחד אין הפרש ביניהם. ואחר שראית מה שכתבתי מכח הסבר' העצומה ומכח לשון רש"י בעצמו ומכח סתמיות הפוסקים דלא משתמיט שום אח' מהם שיאמר דבר כזה ועכ"ז אמרת שמכח קושייתי נר' לך לקיי' סברתך אני ת"ל ית' רואה לקיים מה שאמרו חז"ל אל תאמ' קבלו דעתי שהם רשאי' ולא אתה השומע ישמע והחדל יחדל כה אמר הדל הצעיר שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |