שו"ת מהרשד"ם/חושן משפט/ב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
נדרשתי לאשר שאלוני אם נשאל מחכם א' שאלה במעשה שהיה במחלוקת שנפל בין ראובן ושמעון ואחר כמה ימים ושנים באו אותם ראובן ושמעון להתדיין ואחד מהבעלי דינים פוסל לדיין לאותו החכם אשר נשאל באותו הנדון וכתב פסק עליו וחבירו משיב לו שכשנשאל החכם הנ"ל זה ימים ושנים הרבה היה הוא בארץ מרחקים ואז לא היה זה הבעל דין שלו בעל ריבו אלא שאח"כ נעשה מחמת חיתון וגם האשה אשתו של הבעל דין הנז' שהיא בעלת הריב היתה במלכות אחר לא נודע אז שהיא תבא לזה המלכות ובנדון הנ"ל לא זה החכם בלבד פסק אלא רוב חכמי ישראל כתבו פסקים ולמה יפסלו כלם והם פסקו על השאלה שנשאלה לפניהם ואם צדיק הראשון בריבו יבא רעהו עתה וחקרו ויסדרו טענותיו לפניו כי כבר אפשר שיולדו טענו' אחרות וזה החכם הנ"ל הוא דיין וחכם מהקהל של הנתבע ועם היות שזה הנתבע ג"כ יש לו תביעה על התובע כעת אינו תוב' אותו ועוד מטעמא אחריתי פוסל זה הבעל דין להחכם הנ"ל לפי שלוקח פרס מבעל דינו שילמד לכל התלמידים שיבואו ללמוד לפניו בלי שום שכר ופרס והנתב' טוען שהפרס שהיא נותן להחכם הנ"ל כבר יש יותר מב' שנים שאינו נותן לו מממונו אלא ממעות של קודש שהניח אדם חשוב שמת להחזיק ישיבה אחת:
תשובה מדת חסידות ודאי לא קאמינא דאין ספ' שמדת חסידות הוא שיסתלק הדיין ולא ירצה לדון בין מכח הטענה הראשונה ובין מכח הטענה השנית אלא שאם באנו לידי כך לא ימצא א' באלף יוכל לדון גם אם ימצא אחד מהכתות עשוק בדינו מחמת הסתלקות הדיין לקתה מדת הדין ואין ראוי לדיין לנהוג במדה זו אחר שנמשך ממנה נזק וכמו שיתבאר מדברי מהררי"ק שרש כ"א יע"ש לכן מה שראוי לראו' בנ"ד אם מן הדין מספיקים הטענות הנז' לפסול לדיין מחמת שתיהן או מחמת אחד מהם והנני בא להשיב תחלה למאי דסליק מינה והוא כי רצה הבעל דין לפסול לדיין מחמת כי אוכל פרס מבעל דינו ונר' כי צריך לדקדק בדבר זה שהרי אתה מוציא לעז על הראשונים אוכלי פרס מהקה' קדוש יע"א אשר המנהג פשוט מימי קדם בעיר הזאת שאלוניקי עיר ואם בישראל גדולי עולם עמדו בה והיו אוכלי' פרס מקהלות שלהם ועכ"ז לא היו מונעים עצמם מלדון ליחידיהם ולא זאת אלא שאני אומר שאפי' לא היו נוטלין פרס אם היו פסולים לדון בשביל הפרס היה ראוי שיהיו פסולים גם בלא פרס שאין ספק כי כבוד ותועלת גדול הוא לו להיות ממונה וראש על הקהל ההוא והדברים ברורים וא"כ אפילו היה אדם רוצה להחמיר על עצמו מטעם זה היה אפשר שהיה ראוי לגעור בו מהטעם הנז' כדי שלא להוציא לעז ודמי קצת למה שכתבו הפוסקים על זיין אותיות שעט"נז ג"צ בגט שיש למנוע לעשותם כדי שלא להוצי' לעז על הראשוני' ואין ספ' שמנהג אבותינו וקדמונינו תורה היא ואפשר שסמכו על תיר' מהרי"ק ז"ל בשרש י"ו וז"ל ולענין שאלה דשאילנא קדמיכון על אודות הרב האם כשר לעדו' או לדון לתלמידו או לאביו של תלמידו כשהתלמיד אינו נותן לו אלא שכר השעות בצמצום כו' עד ועוד דשאני התם שהיה הדבר מוכיח שהיו עושים הטובה מפני שהיו רוצים לדון לפניהם ואם כן אהא סמכי' שאינו פסול הדיין אלא כשמקבל הנאה בעת וזמן שרוצים לדון לפניו שהדבר מוכיח שמפני שכוונתו לדון לפניו נותן לו אבל אם מקבל טוב' הנאה ממנו בזמן אחר אין לפסו' את הדיין בשביל כך מן הדין אם לא מטעם מדת חסידות ולע"ד נר' לי קצת ראי' שכן הוא האמת שהרי כתב הרב בע"ת הדשן בכתבי' סי' צ"ח וז"ל כשבקשו קהלות הקדש דאולמא כו' הרי שכתב שאינו דת ודין כל עיקר לכוף שום אדם מן הקהלה להוציאו מבית דינו וכמו שהבאתי ראיה מתשובה זו זה כמה ימים לקיים מנהג העיר שאלוניקי שכל ת"ח דן יחיד בקהלו ואפי' היה אפשר לומר דהתם מיירי שהיו ב' הבעלי דינים מאותו הקהל מ"מ אינו נראה כן בודאי אלא שאפי' שהיה התובע מעיר אחרת או מקהל אחר וגם מכאן נראה ראיה לנ"ד שדרך הרבנים בעת ההיא שגם שלא היו לוקחים פרס קבוע היו להם הנאות מסדור גיטין וקדושין ואמירת שבע ברכות כמו שנראה מתוך תשובות האשכנזים גם מתשוב' מהררי"ק סי' קס"ט ואם כן מסתמא קאמר הרב שאין לכוף שום אדם להוציאו מבי' דינו בין שהוא מושכר להם ובין שאינו מושכר ובין שיש לו הנאה ובין שאין לו הנאה ואפי' לב"ד גדול ממנו על אחת כמה וכמה בנ"ד אם בית דין של הבעל דין הוא דיין מומחה לרבים וגם יש לו טעם לנטילת הפרס שאין ספק אצלי שאין בע"ד הב' יכול לפוסלו מן הדין:
ומעתה הנני בא אל הטעם הראשון שבעל דין פוסל הדיין לסבה שכבר נשאל משכנגדו וסדר פסק ע"ז אם יש לו דין בזה אם לא ואען ואומר שאחר הצעה א' שאציע הייתי יכול לומר שגם בזה לא צדק בדבריו הבעל דין ואע"ג דלכאורה היה נראה לפוסלו מההיא דאמרינן פ' שבוע' העדות מנין לדיין שלא ישמע דברי בע"ד קודם שיבא בע"ד חברו ת"ל מדבר שקר תרחק ופי' לפי שהמטעים דבריו שלא בפני בעל דינו אינו בוש מדברי שקר ואם כן כיון שהבעל דין שכנגדו סדר דבריו ושאל שאלתו לפני זה הב"ד ובזה זכה בדינו עתה אפשר לא יחזור מדבריו אשר סדר לפניו אפילו שהיו שקר משא"כ אם יעמוד עתה מחדש לפני בעל דין שלא שמע דבריו אפשר שיחזור מדבריו הראשונים ויודה לכשנגדו בטענותיו כי לא ידע לפני זה הב"ד איך יצא וא"כ מטעם זה היה נראה לפסול הדיין הראשון אשר פסק עפ"י שאלת אחד מן הבעלי דינים ואני אומר דאי משום הא היה אפשר לדחות ולומר דאין הדיין פסול מפני שני טעמים א' שכפי פשט הדברים נר' שאינו אומר כן אלא לכתחל' אח' שידע שיש כאן שני בעלי דינים שיבואו לפניו לדון אין לו לשמו' דברי הא' שלא בפני חברו אבל אם הוא לא ידע שעתידים לבא לפניו לדון אלא שקודם לכן שאל השואל ממנו ירצה לדעת דין זה לצאת ידי חובתו אלא שאח"כ בהמשך הזמן נמשך שבאו לפניו לדון אין מכאן ראיה שפסול לדון ועוד שאפי' אם ידע שעתידין לבא ולדון לפניו אפשר דאיסור עבד ששמע בע"ד א' קודם חברו אבל אינו מבורר שיהיה פסול דאי לא תימא הכי אלא שהוא פסול לא לשתמיט חד דלימא הכי ואם שמע פסול לדון ביניהם א"כ נראה דאפי' דשמע לא נפסל לדון. ועוד אני אומר דאפשר דכיון שכל אלו הדרשות נפקי מקרא דמדבר שקר תרחק ואמרינן נמי בגמ' ומנין לשנים שיושבים לדון אחד לבוש איצטלא בת מאה מנה ואח' לבוש סמרטוטין אומרים לבוש כמותו או הלבישהו כמותך ת"ל מדבר שקר תרחק כי אתא לקמיה דרבא בר רב הונא אמר להו שלופו פרוקו פזמקיכו וחותו לדינ' ומנין לדין שלא ישמע כו' ומאח' שאלו הדרשות מביא אותן הגמ' סמוכות תכופות יוצאות מפסוק מדבר שקר תרחק כי היכי שאנו רואין שאין אנו נוהגים כא' מהם כך אם לא ננהוג בשני אין כ"כ תימה ויהיה זה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פ' כ"א וז"ל כבר נהגו כל בתי דיני ישראל שאחר התלמוד בכל הישיבות שמושיבין בעלי דינים ומושיבין העדים כדי לסלק המחלוקת שאין בנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם ע"כ והדברים ק"ו שאם בישיבת העדים דאמרינן בגמר' במה דברים אמורים בבעלי דינין אבל העדים לעולם בעמידה שנאמר ועמדו שני האנשים נהגו להושיב העדים כ"ש שנאמר כן בענין הדרש שלא ישמע בעל דין א' קודם שישמע בע"ד חברו שאפי' שלכתחלה אין לשמוע מ"מ אין לפסול אם שמע כמו שאין אנו פוסלים הדין שנגמר כשהאחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש איצטלא בת מאה מנה וכיוצא בזה ראיתי בהגהה מיימונית צריך ליזהר לכתחלה שלא לדון עפ"י עדות דמיושב דאמרינן פ"ב דזבחים מה ליושב שכן פסול לעדות אמנם לכאו' נר' דבדיעב' כשר דאמרינן בירושלמי דפרק ד' מיתות ארשב"ל מכאן לדיינים שקבלו עדות מעומד שדינם דין ומסתברא דה"ה עדים שהעידו בישיבה דכלם נדרשו ממקרא אחד ע"כ הכא נמי אני אומר שכיון שכלם נדרשו ממקרא אחד מקרא דמדבר שקר תרחק שלא יהיה לבוש סמרטוטין ושלא ישמע כו' שכשם שנתבטל זה נתבטל זה ואפי' שלכתחלה צריך הדיין ליזהר מזה מ"מ צורך שעה ובדיעבד שכבר שמע לא נפסל הדיין כל זה הייתי יכול לומר אמנם נר' לע"ד שאני מגמגם בדבר אחר שהדיין עשה פסק על שאלת בע"ד א' איך ישמע עתה הבעל דין הב' שהרי הוא נוגע בדבר ולהיות כי בקש מעלת כבוד תורתך ממני איך אני דוחה הראיה מהרמב"ן ז"ל שכתב בפסקו מועתק מלשון הר"ן ז"ל סוף פרק האומר ואני אומר שאם כוונת מעכ"ת לומר שכמו שבענין השכר אם החזיר ממון לבעלים וחזר והעיד מקבלין הימנו וכן לענין דין כי זה חמת ודאי כפי הנלע"ד מ"מ בחכם שפסק וגלה דעתו בדין אח' מה חזרה שייך בו דבשלמא לענין ממון ההסתלקות יכול להתברר אמנם בענין כזה לא שייך הסתלקות ואיני מבין להשוות העניינים זה לזה כלל ולכן נראה שמי שפסק דין על ענין אין לו להיות דיין ואפי' בשותפות עם אחר כי הוא נוגע בדבר וכן ראיתי למורי כמוהר"ר לוי בן חביב זלה"ה שכתב על ענין מחלוקת הסמיכה שנפל בינו ובין כמוהר"ר יעקב בירב זצ"ל וז"ל ולא לבד אותה ההסכמה שהסכימו לשעב' אינה קיימת מטע' רוב אלא שאפי' עתה ירצו לשאת ולתת עמנו בדין ולשמו' טענותינו ולהודיע לנו ראיותיהם אם בעינינו יראה שאינם ראיות לקיים סברתם וגם הם לא יחזרו בהם ויסכימו לדעתם הראשונה אין הסכמתם קיימת מטעם רוב וזה שעתה כבר הם נוגעים בדין הזה והם קרובים אצל עצמן דכסיפ' להו מלתא למיהדר ממאי דהסכימו בראשונה ולא יקבלו שום טענה לחזור בהם ודמיא הא מלתא ביבמות פ' הערל דעל מאי דקאמר התם עליה דההוא קרא ועמשא בן איש ושמו יתרא כו' כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית הקשו ומי מהימן והא אמר ר' אבא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו ועוד האריך שם בראיות על זה להורות והבא להעמיד ולקיים דברי הוראתו שהורה בשכבר אין שומעין לו משום דהוי נוגע בדבר והכא נמי בנ"ד כיון שזה הדיין שהורה בשכבר ופסק על זה הרי הוא נוגע בדבר כאמור:
ועתה באתי לחוות דעתי במה שהשיגה ידי על מה שנסתפק מע"כת בלשון הטור ולא גלה דעתו בישוב הלשון וזה לשונו גם דברי הרב בעל הטורים הם סתומים וקשיא בהו טובא שכתב בסי' י"ד וז"ל כתוב בס' המצות אם יש שני תלמידי חכמי' בעיר אחת ואחד גדול מחברו יכול אחד מהבעלי דינים לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה ואפילו שהוא קטן ממנו כיון ששניהם בעיר א' ולא נהירא ונר' שאינו יכול להסתלק מאחד לחברו אפילו בשוין אלא מהקטן לגדול ממנו ע"כ עוד כתב בסי' י"ג כתב הרמב"ם אפילו שהיה אחד שברר הבעל דין חכם וסמוך אינו יכול לכוף לבעל דינו שידון אצל זה אלא גם הוא בורר מי שירצה ואני כתבתי למעלה שהיחיד מומחה דן את האדם בעל כרחו ואפשר לומר דדעת הרמב"ם ז"ל אינו אלא דוקא כשברר כבר אחד דאז אינו יכול לכוף חברו כו' ע"כ וכתבו ההגהות מימוניות מההיא דריש פרק זה בורר דקאמר התם דאפילו תימא מומחין בדינא דרב הונא ורב חסדא דקאמר ליה מי קא מטרחנ' לך ע"כ וכיון דכן הוא קשיא טובא בדברי הטורים שהוא כתב והשיג במה שכתוב בספר המצות והשיג ג"כ לדברי הרמב"ם וכפי דברי ההגהות הרמב"ם וספר המצות שניהם אמרו דבר אחד ולמדו הדין ההיא דרב פפא דקאמר דאפי' תימא מומחין כגון בי דינ' דרב הונא ורב חסדא דקא"ל מי קא מטרחנ' לך וכיון דכן הוא איך יקש' קושיא אחת להרמב"ם וקושיא אחרת לספר המצות הוה ליה לאקשויי הנך תרי קושיי להרמב"ם ולספר המצות כיון ששניהם אמרו דבר אחד ועוד קשה במה שכתב בעל הטורים ואני כתבתי למעלה שיחיד מומחה דן את האד' בעל כרחו ואפשר למימר כו' ולא הוה צריך בעל הטורי' לההיא תרוצא דהרי כתב הרא"ש בפרק קמא דסנהדרין וז"ל מכאן יש ללמוד דכל שלשה הדיוטו' @77[ואני אומר שהם דברי התוס' גם בפרק הנז' דבור דין דן יחידי]@88 דנין את האדם בעל כרחו כשאין רוצה לבא לב"ד דהא שלשה במקום יחיד מומחה קיימי והא דתנן זה בורר לו א' וזה בורר לו אחד דמשמע מדעתו אין בעל כרחו לא היינו כשאו' לא אדון בפניכם אלא בפני ב"ד אחר אבל אם הוא אומר שאינו רוצה לבא עמו לדין או כשאומר הלוה שאינו רוצה לדון עמו בעירו דנין אותו בעל כרחו אמר רב נחמן כגון אנא דיינא דיני ממונות ביחידי ע"כ והנה זאת הקושייא נתקשה אלי מדברי הטור מדידיה לדידיה שהרי הוא ז"ל בסי' ג' כתב וז"ל ואלו השלשה דנין לאדם בעל כרחו במה דברים אמורים כשהנתב' מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו אבל אם רוצה לדון עמו בעירו אלא שאינו חפץ בג' שברר התובע אז זה בורר כו' ואין לומר דוקא שלשה הדיוטות אבל יחיד מומחה סבירא ליה לטור דיכול לכוף בכל ענין הא ודאי נראה דאינו כן דיחיד מומחה לא עדיף מג' שכן נראה בפי' ממה שכתב הטור בעצמו לקמן בסימן הנז' וז"ל כתב הרמב"ם אעפ"י שיחיד מומחה או מי שנטל רשות מב"ד הגדול יכול לדון יחידי מ"מ אינו חשוב ב"ד להיות הודאה שבפניו כמודה בפני ב"ד אפי' הוא סמוך אבל שלשה הדיוטות ההודאה לפניהם חשובה כו' עד ומדברי א"א יראה שאין חלוק בין יחיד מומחה לג' הדיוטות לכל דבר ע"כ הרי שלדברי הרמב"ם ז"ל גריע יחיד מומח' מג' הדיוטות ולדברי הרא"ש ובנו הם על הרוב שוים לכל דבר וכמו שג' אינם יכולים לכוף אלא כשהנתבע מסרב כו' כן היחיד אבל עוד קשה לי על דברי הטור ז"ל שכתב ואיפשר לומר שדעת הרמב"ם אינו אלא דוקא כשברר כבר כו' עד אבל כל זמן שלא נברר המומחה יכול לכוף שניהם לדון לפניו ע"כ משמע דס"ל לטור שלדעת הרמב"ם ז"ל יחיד מומחה יכול לכוף בכל מקום וזה אינו שהרי כתב פירוש בפ"ד מהלכות סנהדרין וז"ל וכל דיין הראוי לדון שנתנו לו ב"ד של א"י רשות לדון יש לו רשות לדון כו' עד אעפ"י שלא רצו בעלי דינים אבל בח"ל אין רשותן מועלת לו לכוף את בעלי דינים כו' עד אבל לכוף את בעלי דינים ולדון להם אין לו רשות עד שיטול רשות מראש גלות וא"כ מה קשה לו לטור על דברי הרמב"ם לפי סברת הרמב"ם וע"י מה זה שתרץ ותלה בדעת הרמב"ם דנראה שאי אפשר על כן נר' לי שכונת הטור כך היא דמה שכתב הרמב"ם ז"ל אינו יכול לכוף אפילו חכם וסמיך וירצה אפי' שלקח רשות מראש גולה בחוצה לארץ או בארץ ישראל שנתנו לו ב"ד רשות ולכך אמר ואני כתבתי למעלה כו' וכמו שלדעתי היחיד מומחה יכול לכוף כן לדעת הרמב"ם יחיד דסמוך דעד כאן לא פליג הרמב"ם אלא ביחיד דלא סמיך ותירץ כו' שבודאי דיחיד דסמיך יכול לכוף אפי' שירצה הבעל דין לעמוד בדין תורה לפני אחר שכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שבכל אופן יכול היחיד מומחה וסמוך לכוף ולכן הוצרך לתרץ ולומר שמ"ש הרמב"ם ז"ל היינו דוקא בשכבר ברר כו' אבל אם לא ברר עדיין כו' יכול לכוף המומחה לדון לפניו אפילו שיאמר אינו רוצה לפניך אלא לפני אחר כנ"ל אלא דאכתי קשה קצ' למה כתב זה הטור מכח ואני כתבתי כו' דלא ימנע מחלוקה או הטור הבין שהרמב"ם מיירי ביחיד מומחה שנקט רשות או ביחיד מומחה דלא נקט רשות אי בדלא נקט רשות הוא ודאי הרמב"ם ז"ל סבירא ליה שאין ליחיד רשות לכוף לדון לפניו בע"כ של בע"ד וא"כ אין קושי' להרמב"ם מדברי הטור ולא מדברי אביו ואי סבירא ליה לטור דמיירי ביחיד שנקט רשות ה"ל לאקשויי להרמב"ם מדידיה לדידיה ולא שיאמר ואני כתבתי אלא שאפשר לומר בדוחק לע"ד שרצה הטור ז"ל לומר שאפילו לפי דברי הטור שאמר שכל יחיד מומחה יכול לכוף כו' יש חלוק אחר מלבד החלוק שאמר הוא למעלה והוא שאם כבר ברר כו' ועדיין נשאר לי קושיא בדברי הטור שהוא כתב לשון הרמב"ם שכתב אפי' היה האחד שברר הבע"ד חכם וסמוך אינו יכול לכוף לבעל דינו לדון אצל זה אלא גם הוא בורר את מי שירצה ואני כתבתי כו' ועתה תמיה לי מנין ראה הטור בדברי הר"ם בזה הלשון שהיחיד אינו יכול לכוף שהרי מדברי הרמב"ם ז"ל שהביא הטור אינו מובן זה שהרי לא כתב אלא שהבעל דין אינו יכול לכוף ומיירי בשהמומח' לא איכפת ליה אלא אם יבואו ידינם ואם לאו אינו רוצה לכוף לשום אדם הוא בעצמו וכן משמע הלשון דבבעל דין מיירי וק"ל ועתה חוזרני על מה שכתב מעכ"ת וכתבו ההג' כו' עד וכפי דברי ההגהות הרמב"ם וסמ"ג שניהם אמרו דבר אחד כו' עד וכיון דכן הוא איך יקשה קושיא אח' להרמב"ם וקושיא אחרת לסמ"ג הוה ליה לאקשויי הנך תרי קושיי להרמב"ם ולספר המצות כיון ששניהם אמרו דבר אחד עכ"ל ואני ראיתי ולא אבין מה ראיה מדברי ההגהות לטור ועוד דודאי הר"ם וסמ"ג לאו כי הדדי נינהו בהכרח שהרי הסמ"ג כתב למעלה מאותו לשון שהביא הטור וז"ל יחיד מומחה או ג' הדיוטות יכולים לדון הנדונים בעל כרחם אפילו לא קבלום עליהם כו' עד ומה ששנינו בפרק זה בורר זה בורר לו א' וזה בורר לו אחד באומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אבל אם אמר לא אדון בפני אדם יכולים שנים לדונם בע"כ הרי שסמ"ג הפ' דברי הר"ם שהרי הוכחנו שלדעת הר"ם אין יחיד מומח' יכול (לכוף) שידונו לפניו הבעלי דינים בע"כ כל עוד שלא נטל רשות מראש גולה ולדעת הסמ"ג יכול לכוף וא"כ הטור לא השיג להר"ם אלא במה שהיה נראה מדבריו שאין היחיד מומחה יכול לכוף לבעלי דינים בשום ענין הפך סברתו וסבר' הסמ"ג ותירץ כנ"ל ולסמ"ג לא השיג מזה כי ודאי ס"ל לסמ"ג דיכול יחיד לכוף כנ"ל היכא שאמר הבעל דין לא אדון בפני אדם אלא שכאן מיירי בבעלי דינים שא' אומר נדון בפני זה והב' דוחה שרוצה בפני אחר ולדעת הסמ"ג יכול לעשות כן אפי' שהשני קטן ולדעת הטור ז"ל דוקא לפני גדול יכול לדחות ולא לפני קטן ולא מיירי לענין שיוכל לכוף הדיין בעצמו אלא על הבעל דין בעצמו שחייב לילך אחר הגדול וכמו שאמר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אחר רבי אליעזר ללוד כו' ואע"פ שדברי הר"ם מחולקים מדברי הספר מצות גדולות דאלו הר"מ מיירי בדיין שאינו יכול לכוף ואלו סמ"ג איירי בבעלי דינים אפשר דתרוייהו שמעת מינה דלדעת סמ"ג ס"ל דמצי בע"ד לדחות לחברו שרוצה בפני פלוני ולא בפני ע' אפילו מן הגדול אל הקטן ויליף כן מהא דרב הונא ורב חסדא וגם ההגהות סברי דדין ר"ם שאין הדיין יכול לכוף כו' אפשר למיל' משם דכיון דאמרינן דבע"ד מצי למימר לבי רב חסדא בעינא משמע שלא היה כח לרב הונא לכוף אותו דאי לאו הכי אלא שהיה ביד רב הונא כח לדון אותו בע"כ נמצא דלא הוה מצי למימר לר' חסדא בעינא ולע"ד אפשר שההגהות סברי שלשון הר"ם חוזר לבעלי דינים כדפרשתי והשתא הוי הר"ם וסמ"ג דבר אחד כך נראה לי בזה ועל מה שכתב מע"כת וז"ל צריך לחקור ולהבין דברי ספר המצות במאי דקאמר יכול כו' וכיון דכל אחד יכול לדחות ולומר לא אדון בפני זה כו' ודאי שהנתבע לא יתפייס באותו הדיין ואם כן לקתה מדת הדין שזה הנתבע לא יפרע לעולם. האמת והאמונה שאיני יכול לירד לסוף דעתיה דמר דמה תמיה היא זאת ומה לקוי הדין יש כאן כיון שמעלת כבוד תורתך סובר שהתובע ילך אחר הנתבע לדעת קצת כמו שהוא האמת וכן המנהג מה המונע שכן דעת סמ"ג כשיש שני תלמידי חכמים בעיר אחת שכיון ששניהם רוצים לדון כאן בעירם יכול כל א' מהם לו' לא אדון בפני זה אלא בפ"ז ולסוף ילך התובע אחר הנתבע ואם לא ירצה איהו דאפסיד אנפשי' וכן היה נ"ל ראיה מכאן למנהג שאלוניקי יע"א שהתובע הולך אחר הנתבע כמו שכתבתי על מעשה שאירע פה שאלוניקי על קרוב א' מה"ר משה כהן שרצו קצת מחכמי העיר הזאת לכופו שידון בפניה' ואמרתי שאחר שהנתבע רוצה להיות ציית דינא לא אפשר למכפייה אלא שידון לפני הדיין שהוא רוצה וכמו שפשט המנהג בשאלוניקי שהתובע הולך אחר הנתבע. אמנם עתה נראה לי עוד שאפשר דכוונת הסמ"ג ז"ל לומר שפי' דבריו כך הם אם יש ב' ת"ח בעיר אחת כו' וכיון שכל א' יכול לדחות ת"ח שבוחר חברו יהיו שניהם דיינים שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כו' ונראים הדברים שזה כוונת הסמ"ג בודאי מכח לשונו שהבאתי למעלה שכתב בפי' ומה ששנינו בפ' זה בורר לו א' וזה בורר לו א' באומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה משמע בודאי שכשיאמר א' נדון בפני פ' ושכנגדו יאמר לא אדון בפני זה אלא בפני זה אז נופל הדין דזה בורר לו א' כו' אעפ"י שלע"ד אין זה לדעת רש"י ולא לדעת התוס' ז"ל מ"מ זה דרך ישר לסמ"ג וראיתי לבית יוסף הרגיש הרגשה זו בסמ"ג ותירץ וצ"ל דאין ה"נ שזה יכול לעכב על בית דינו של זה כו' וצריכים לברור ב"ד השוה ולא ידעתי אם כיוון למה שאמרתי אמנם נראה בעיני לפי קוצר השגתי שמי שיראה הלשון שהבאתי כנ"ל אין כאן ס' כלל דשביק לקרא ואיהו דחיק אנפשיה ושאר חלקי הסותר שכ' מעלת כ"ת קצרה דעתי להבינם כי איני יודע מאן דכר שמיה דב"ד וראיתי בסוף דברי מעלת כ"ת שפי' בסגנון אחר אע"פ שכתב בתחלת דבריו ודוחק הוא כו' אמנם לע"ד הדברים ברורים כאשר כתבתי ואין בהם נפתל ועקש עוד ראיתי מ"ש כ"ת בסוף וז"ל עוד שאל השואל שדברים שיש לו לנתבע פסקי' מרוב רבני גאוני הדור אם יודה התובע באותם הנחות שהונחו בשאלות אם יצטרך לחזור להתדיין באותם הדברים או אם יאמר איני צריך להתדיין עו' בהם ה' היודע ועד שבזה הייתי תמה מה לה ולצרה לגברת יר"ה לבקש דיינים מחדש הגע עצמך שדינה היה ברור בא' מן החכמים או ברובם יאמר בעל דינה שאינו רוצה לעמוד לדין ע"פ החכמים ההם אלא מה יהיה נעשה עתה תורה חדשה דבר זה אין לו שחר ופשיטא יותר מביעת' בכותח' שאפי' ימצא חולק על דברי הפוסקי' בזכות' שיכולה לומר קי"ל כהני אלא שאם יש שנוי טענות והנחות אחרות אז ודאי שייך לדקדק בכל הנכתב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |