שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/קנד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ראובן נשא אשה ובשעת הנשואין התנה עמה שאם תמות האשה בלי זרע של קיימא יחזיר ראובן חצי הנדוניא ליורשיה ובשעת פטירת האשה צותה ואמרה שיתנו מכתובתה ק' זוזים ליתומה פלוני והשאר יהיו נתונות במתנה לבני בעלה ואם באולי יבא איזה יורש שיתנו לו שני זהובים ומתה האשה וכעת הזאת לאשה ההיא לא נמצאת לה יורשין מצד האב והיתומה תובעת מראובן המאה זוזים שצותה הנפטרת וראובן טוען שאינו רוצה ליתן ליתומה כלום מחמת אולי יבא איזה יורש מצד האב ויתבע חצי הכתובה מכח התנאי שהתנה ראובן עם אשתו בשעת הנשואין ועמדו לדין לפני ממוני העיר וגזרו הממונים שיתן ראובן המאה זוזים ליתומה. ילמדנו רבנו אם הדין שגזרו הממונים דין אמת או אמרינן שהצואה שעשתה הנפטרת היא בטלה ויעכב ראובן אותה חצי הכתובה בידו עד יבא איזה יורש קרוב מצד האב משום דקי"ל שאין איש מישראל שאין לו גואל והדין שגזרו הממוני' יכול לחזו' בו משו' שאין הדין דין אמת:
תשובה
כבר הארכתי במקו' אחר על ענין זה וזה לשוני שם דפשיטא שאין כח ביד האשה לשנות דבר מתנאי הכתובה שאעפ"י שזכתה האש' בהם בחייה מ"מ הנותן והוא אבי האשה לא נתן הנדונייא אלא על תנאי זה ואם לא יתקיים התנאי בטלה המתנה מעקרא ויחזור הכל ליורשין ודין זה כתבו הרא"ש בתשובה הביאה הטור בנו בא"ה סי' קי"ח וז"ל ששאלת אם האשה יכולה לתת בחייה לבעלה או לאחר מי שתרצה שיזכה אחרי מות' באותו החצי שראוי ליירש זרעה או אחר הזוכה בירושתה והשיב הכלל היוצא מדבריו שאין בידה לשנות כלל לתתו לא לבעלה ולא לאחר ואם נתנה אותו אין מתנת' כלום אלא הראוי לירש ירש יעויין בשאלות הרא"ש ז"ל וכן כתב הר' שמעון בר צמח בתשובה הביאה ב"י בסי' הנז' וז"ל מקומות שיש להם תקנה שאם תמות האשה בחיי בעלה יחזיר מקצ' הכחובה ליורשים אם אותו מקצת רצת' האשה למחול לו והוציא הבעל שטר מחילה מזה היא קיימ' דכל טצדקי שאנו יכולים לעשו' להעמיד הנחלה במקומה אנו עושים מיהו היכא שכתוב בתנאי שעל מנת כן נתן לה הנותן הנדוניא אין בידה לשנות התנאי ולכאורה נר' דפליג אהרא"ש שהרא"ש החליט הענין דיכולה למחול ולא מפליג היכא דאפשר לומר דמפני נחת רוח עשיתי או לא ואפשר דגם כן הר"ש ז"ל מוד' להרא"ש בזה דמלתא פשיטא היא ולא אצטריך ליה לפרושי משום הכי סתם ואמר דאם מחלה הוי מחילה מ"מ בין פליגי ובין לא פליגי היכא דהתנה הנותן נדוניא עם הבעל שיחזיר כו' פשיטא דלכ"ע אין האשה יכולה לשנות דעל מנת התנאי ההוא נתן הנותן ואם לא יתקיים התנאי אין המתנה כלום והיה צריך להחזיר הכל וכן יש להוכיח גם כן מדברי הרא"ש יעויין מ"מ יש לספק ולומר דתינח היכא שאחרים נתנו הנדוניא לבעל אם האשה או אחר יהיה מה שיהי' דאי לא באה הדבר מכחה ולכן אין בידה לשנות דבר מכל הכתוב בשטר התנאים אבל כאשר האשה הכניסה לבעל משלה לכאורה נר' דיכולה לשנות כמו שתרצה דהפה שאסרה היא הפה שהתירה ומי שעושה תנאי עם חברו ורוצה לבטל התנאי ודאי יש בידו לעשות אלא שהיה נראה בעיני להביא ראיה דבנ"ד נמי אין כח לאשה לשנות מכל הכתוב בשטר הכתובה וראיה לדבר כמו שאומר דהאי דינא דהשבון הפליגו בה רבוותא הרי"ף ז"ל כתב בהלכות בפ' הכותב על מחלוקת רבי יהודה ורשב"ג דמתני' דר"י אמר דאם התנת האשה עם הבעל ע"מ שאין לו פירות כו' בחיים ובמות אינו אוכל פירות ואם מתה אינה יורשה רשב"ג אומר אם מתה יירשנה מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה ע"מ שכתוב בתורה תנאו בטל אמר רבא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל והוא ז"ל כתב ולית הלכתא כותיה דקי"ל בדבר שבממון תנאו קיים והביא הירוש' וז"ל אלין דכתבין לנשיהו אי מתה בלא בני' כל מאי דילה תיהדר לבי נשא תנאי ממון הוא וקיים והר"ן ז"ל כתב כי רבינו חננאל ז"ל פסק דהלכה כרבי שמעון בן גמליאל ולא מטע' דאין אדם יכול להתנות על מה שכתור בתורה דהא ודאי אינו אלא בתנאי הגוף אבל בממון קיימא לן דתנאו קיים מטעם דהוי כמסלק עצמו מירושת אביו דלא מהני כיון דלא הוי ברשותו ועל מה שכתב רבי יוסף אילין דכתבין כו' פירוש דההוא מיירי בכתיבת האב לבתו דהוי כמתנה על מנת להחזיר והרמב"ן קיים אפילו לדעת ר"ח דהירושלמי מיירי אפילו בכתיבת הבעל לאשתו והיינו טעמא דלא מתנה עמו שלא יירשנה אלא יורשיה ומתנה דמחזיר כל זה משמע מדברי הר"ן ז"ל וכתב עוד דלדעת הרי"ף דלא ק"ל כרשב"ג אלא כרבנן והא דירושלמי משכחת לה בעודה ארוסה אבל אחר שנשא' לא אלא אם כן מחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שירש ממנה בכי האי גוונא ודאי מהני עד כאן דברי הר"ן הרי מכאן נר' דלדעת הרי"ף שהוא עקר שרוב הפוסקים סברי כוותיה א"א שימצא שיתחייב הבעל להחזיר ליורשי האשה אלא בא' מב' דרכים או שכתב לה והיא ארוסה או לאחר שנשאת וחייב עצמו להחזיר ליורשיה מה שירש ממנה באופן אחר אין תקנה לפי שהנכסים תכף שהאשה נשאת הם בחזקת ורשות הבעל ואינו חייב להחזיר אלא על שני דרכים הנז' וא"כ בנ"ד לא שייך שום אחת מאלו כי לא כתב לה בעודה ארוסה דבר זה ולא חייב עצמו הוא בעודה נשואה אלא שצותה היא בלבד ואם אתה תרצה לבטל תנאי הכתוב בשטר הכתובה נמצא דאין צואתה כלום כי אין לה כח לתת ממה שאינה ברשותה וכ"כ הרא"ש וז"ל ומן הדין אין האש' יכולה לתת הנכסי' לשום אדם לא נכסי מלוג ולא נכסי צאן ברזל הילכך אין במתנה כלום וכן ג"כ לדעת ר"ח ל"מ לפי מאי דפי' לדעתו אפי' דההי' דירוש' מיירי בכתיב' האב לבתו אלא אפי' לדעת הרמב"ן דקים אפי' בשכתב הוא לאשה עצמה היינו דוקא שכתב לה והיא ארוסה וכמו שירא' כל מעין בפי' בדברי הר"ן ואפי' את"ל דמהני אפי' בעוד' נשואה א"א א"א במחייב עצמו להחזיר כנז' לעיל אמנם בנ"ד דליכא צד אחד מאלו דאין כאן אלא דברי האשה כל שאין אתה מחייב לבעל מכח תנאי הכתובה נמצא שאין בדבריה כלום שהרי מן הדין אין כח ורשות באשה לתת נכסים לשום אדם לא נ"מ ולא נצ"ב וכמ"ש הרא"ש כנז"ל ואם כן נמצא דכל כח שיש לאשה לתת אינו אלא מכח תקנה או מכח תנאי שמתנה עם בעלה בשעת נשואין קודם שיזכה הבעל בנכסים וא"כ כיון שאין בדבריה כלום כמו שכתבנו נמצאו דבריה בטלים והתנאי הכתוב בשטר הכתובה קיים וחייב הבעל לקיים תנאו ושבועתו שנשבע דאין לומר שמחלה לו אותו התנאי ואפי' שכתוב בשטר הכתוב' שאם תמחול כו' דלא מהני היה אפשר לומר דהיינו כשמחלה על ידי פתוי או אונס אבל כל שהיא מעצמה מחלה הוי מחילה הא ודאי ליתא שהרי לא מחלה בפירוש ואנן סהדי דאי איהי סברה דלא הוי ברשותה וכחה לתת שום דבר מנכסיה לשום נברא בעת ההיא לא היתה מוחלת ואינו אלא כסבורה היא שהיה כח בידה ונמצאו דברים בטלים ותנאי הכתובה קיים כך נ"ל ועוד נר' שאפי' היינו אומרים שהיה יכולת ביד האשה לתת מנכסיה למי שתרצה בנ"ד אין לומר כן שהרי משעה שזכה הבעל בנכסי אשתו זאת זכה גם בחלק הראוי ליורשים ע"פ התנאי וכ"כ הטור ח"מ וז"ל המזכה לחברו מתנה ע"י אחר כיון שהחזיק הזוכה במטלטלים או בקרקע או שהגיע השטר לידו זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו וא"כ בנ"ד בשע' שהחזיק בעל האשה בנדוניא זו היה על מנת שיזכו יורשי האשה החצי הנדוניא ושוב אינה יכול' האשה לחזור בה ועדיפא נ"ד שהרי הבעל זכה נמי לדידיה ומיגו דזכה לנפשיה זכי נמי לחבריה וכי היכי דבמה שנתן לבעל לא מצי האשה לאהדורי גם במה שזכה ליורשיה לא מצי לאהדורי מיניה וסעד לדבר מ"ש הטור ח"מ סי' ק"ח וז"ל ואם ראובן חייב נמי ליודה מהני מה שתפס לצורך שמעון אע"פ שלא תפס לצורך עצמו משמע כשתופס לצורך עצמו ולצורך חבירו עדיף מכשתופ' לצורך חברו לבד ואין לומר דבשלמא בעל זכי בנדוניא מהשתא ויורש אינו זוכה אלא לאחר מיתה ואם כן כל עוד שהיא בחיים מצי למהדר בה הא ודאי לאו מלתא היא כיון שכתוב בשטר התנאים זמן הוי כמעכשו דהלכה כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וכן נראה מתשוב' הרא"ש הביאה הטור סי' רמ"א וז"ל אפי' שלא כתוב בשטר על מנת אלא אם לא ירצה בנה הקטן בפשרה אפילו הכי הוי כאלו אמר מעכשו דקי"ל כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הלכך כיון דבשטר כתוב בו זמן הוי כאלו כתוב בו מהיום ואין כאן קנין לאחר מיתה ע"כ הרי זה דומ' לנדון שלפנינו וכתב הרמב"ם פ"ח מה' גרושין וז"ל אמר לה הרי את מגורשת ע"מ כך וכך שיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט לידה וכ"כ פ"ו מהלכות קידושין אמר לה הרי את מקודשת מעכשו בדינר זה אם אתן לך מאתים זוז לאחר זמן נתן לה מאתים זוז הרי זו מקודשת למפרע אע"פי שלא נעשה תנאו אלא לזמן מרובה לפיכך אם קדשה השני קודם שיעשה התנאי אינה מקודשת וכן הדין בגיטין ובממון וכתב הרשב"א בתשובה סימן תתקע"ד בשטר שיש בו זמן שאין צריך תנאי כפול וכל שאר תנאים דה"ל כאומר מעכשו וכן מצאתי בב"י ח"מ עלה רי"ב שכן דעת הרמב"ן ז"ל וז"ל הרשב"א ונר' לי שכל שכתוב זמן בשטר ואין בו מעכשו דיינינן ליה כאילו כתוב בו מעכשו כדאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ואע"פי שכתב הרמב"ן שכל שטר מתנה כו' שכתב בו מעכשיו לאו דוקא אלא כונתו לומר אם אין בו זמן צריך שיהי' כתוב בו מעכשיו ואם יש בו זמן הרי יש בו מעכשיו כנ"ל למדנו דבין לדע' הרמב"ם ובין לדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל ובנו בעל הטורים לדעת כלם בנ"ד זכה היורש בכל מקום שהוא ואין לומר שאין לה יורש שכבר אמרו חכמים שאין איש מישראל שאין לו יורש על כן אני אומר שהיה מן הדין שיעמדו הנכסי' ביד בעל האשה או ביד ב"ד עד שימצא יורש הנלע"ד כת"וח שמי הצעי' שמואל די מדינה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |