שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/קכט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה דינה אלמנת שמעון באו היורשים ורצו להגבות לה כתובתה ונדוניית' ואלמנת שמעון הנזכרת מוחזקת בנכסים יותר מסך נדוניית' ותוספת שלה ותבעו היורשים שתתן להם כל היתר מהנדונייא והתוספת כי מאתים שתקנו חכמים לבתולות אין מנהג בעיר מן האלמנות לגבות וכל הנשאת על דעת מנהג המדינה נשאת ואין לה ליקח יותר מן הנדונייא והתוספת והשיב' האלמנ' שאין מנהג כזה כנגד הדין ראוי ליקרא מנהג ולא תפסיד שום דבר מן הכתוב בשטר הכתוב' וכ"ש שאינו מנהג פשוט וידוע לכל בני העיר וגם לא נעש' לפי עצת חכמי העיר באופץ שאין מנהג הזה אלא כהבל הבלי' שאין בו ממש כל שכן שאפי' יהי' המנהג כך וכך התנה עמי שיתן לי כו' כנר' ומוכח בהדיא משטר הכתוב' והנה זהו עיקר לשון שטר הכתוב' ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקים עלי מנכסי כס' זוזי מאתן דחזו ליכי מדאוריית' כו' עד וצבי הוא והוסי' לה מדילי' תוספ' על עיק' כתובת' כך והנדוני' כך שסך שומ' הכל ט"ו אלף לבני' וזוזי מאתן עו' כתו' אחריו' וחומר כתובה דא ונדוניא דא ותוספת אילין קבלית כו' זהו בנוסח עיקר הכתוב' ובנוסח התנאי' כתוב גם כן וכתב לה בכתובה מאתן דחזו לה כו' ובנדוניא עשרה אלפים ובתוספת ה' שסך הכל ט"ו אלף וזוזי מאתן והתנו ביניהם תנאים גמורים כו וע"פי התנאים הנז' למטה נגמר ונשלם הזיווג כו' ראשונה התנו ביניהם שאם ח"ו יפטר החתן הנז' בחיי אשתו כו' הוא מרוצה וחפץ שתגבה היא ותתפרע מנכסיו כל סכו' כתובתה ונדוניא ותוספת שלה כל הט"ו אלף לבנים הנז' כלם גבוי שלם עד פרוט' אחרונה וזוזי מאתן עד כל התנאים התנו ביניהם כולם ועל כל א' מהם נטל רבי משה הנז' קנין גמור ונשבע שבועה חמורה על דעת כו' לגמור ולקיים כל התנאים הנזכרים וכל אחד מהם:
תשובה
נר' לע"ד כי דבר פלא הוא שיחלו' אדם על דין כזה אפי' שתבא האלמנ' להוציא כ"ש וק"ו להחזיק במה שבידה ומ"מ להיות ראיתי ושמעתי קצת מצפצפים ומהגי' אין מנהג כו' ראיתי להארי' כפי הנלע"ד עד מקום שיד השגתי מגעת ראשונה צריך לידע מה הוא נדוניא ותוספת הנכתב בזמן הזה ולזה אני אומר שמספיק בזה מ"ש מוהר"י קולון ז"ל בשרש פ"א אשר שם הכריח בראיות ברורות כי התוספ' הנהוג בינינו היום שאינו תוספות הנז' בתלמוד אלא הוא מעיקר הדין ויש לה דין נכסי צ"ב שהוא הנדוניא אמנם עקר כתובתה ותוספת הנז' בתלמוד הוא משום חיבת ביאה או חופה ונוהגת גם באשה שאינ' מכנס' ואע"ג שהיה נר' לכאור' דהיינו דוק' כשאין מוסיפין רק כדין התלמוד שליש על המעות אמנם אנו שנהגנו בזמן הזה להוסיף גם על המטלטלים שאינן עשויים לימכר באופן שהיינו יכולים לומר שזה נקרא תוס' הנז' בתלמוד אמנם כבר ברר לבסוף וז"ל וכיון שמנהג המקום היה לפעמים כו' עד כאשר לא היה לדבר קצבה ופעמים היו מוסיפין עד ד' וה' פעמים נגד הכתובה וזה לא מצינו שישומו דעת האיש להוסיף כ"כ מפני המעות אלא שליש דוקא משמע דוקא מפני שלא היה לדבר קצבה הא אם היה לדבר קצבה אע"פי שלא היה כדין התלמוד מ"מ שם נדוניא יקרא דאם הכל היה תלוי בדין התלמוד שליש במעות למה היה לו להאריך ולומר וכיון שמנהג המקום כו' אם לא שנר' בודאי שכאשר יצא מדיו התלמוד וגם אין לדבר קצבה אז אפשר יקרא התוס' שלנו כתוס' הנזכר בתלמוד הבא מחמת חיבת חופה או ביאה אמנם כשיהי' הדבר קרוב לדין התלמוד או קצת רחוק ויהי' דבר של קצב' אז בודאי שם נדונייא יקרא עליו נפקא מינ' שאין התוספת שלנו רק נדוניא וחוב ונדוניא ותוספת לחוד וכתובת מ"מ לחוד וא"א לפחו' מן המאתים כו' מחמת חוב וחזר הדין לפוח' כו' כבועל בעילת זנות כנלע"ד ואפילו שנאמר שדעת הרב שכל זמן שלא יהיה התוס' כדין התלמוד שאינו נקרא נדוניא מ"מ פשיטא שמאחר שאנו כוללים אותו עם הנדוניא שאין עליו שם תוס' הנז' בתלמוד בודאי עד שנאמר שאם תפס' מ"מ רק על הרוב יהי' הדבר בספק ולא נוציא מיד הבעל כשהוא מוחזק אמנם אי תפס' לא מפקי' מינה כמו שנר' בפי' מדברי ריצב"א באות' התשוב' אשר הביא הרב הנז' והביא' לתקן מה שהי' נר' לכאור' הפך הדין אשר היה פוסק הרב הנז' שהוא הי' פוסק להוציא ומתוך תשובת ריצב"א נרא' הפך והביא' עד אבל נדוניא מ"מ יחזור ואין בידי להוציא ממנו אלא מה שידוע שהכניס' לו ואעפ"י שכותבי' כתובות גדולות בשטר הכתוב' קצת נר' בעיני דכעין תוספות היא אלא שכותבין כן לכבוד הכל' מכל זה משמע בפירוש שאפילו לדברי ריצב"א אינו אלא בספק ולכן הי' ירא לדון להוציא אבל פשיטא שאם תפס' שאין מוציאין מידה משום דאמרי' חוב הוא ולא תוספות הנז' בתלמוד ואם התו' שהי' אפשר לתלות ולומר דהיינו תוספות הנז' בתלמוד לכל הפחות אליבא דכ"ע אם תפס' תפס' מטעם שתוכל היא לומר שאין שם תוספ' עליו אלא חוב כ"ש וק"ו בנ"ד שא"א לומר שמנה מאתים נכנס בתוס' שאנו נוהגין וזה ברור למודה על האמת כ"ש שכל זה אינו צריך אלא גם היה התוספ' סתם ואינו מבורר מלשון השטר אמנם הגע עצמך שהיה כתוב לשם והוסיף לה על הנדוניא שהביאה כך ועוד הוסיף לה כך ברור הוא אפי' לדרדקי דבי רב שאפילו ריצב"א היה מודה שהתוספת הראשון היה לו דין נדוניא ולא דין תוספת ואפי' להוציא וא"כ איך יפצה פיו שום אדם בעולם בשטר שכתוב כנ"ל עיקר הכתובה לחוד ותוספת נדונייא לחוד והאמת לפי דעתי כל זה מותר ובלי צורך אם לא ששמעתי למי שהיה אומר שאפי' לא נגבה לאלמנ' מאתים או מנה שאין בזה כלום אחר שאנו מרבים בתוספת ואנו מקיימים דין המנה או המאתן במה שאנו פורעים הנדוניא והתוספת כי שם נכנס וכבר נראה לעין שאין אלו אלא דברי תוהו כי נדוניא ותוספת שלנו ברור הוא כי אינו אלא חוב אחר שאין אנו מוסיפים אלא שליש אע"פ שהוא גם במטלטלים ואינו מן התימה שיוסיף החתן כל כך אחר שבעונות הנדוניות גדולות ומפשיט האדם עורו מעל עצמו ומעל בניו כדי ליתן לבתו גם שרוב המטלטלים הם תשמישי הבית והוא משתמש בהם יותר מהיא והיה צריך הוא בעצמו להוציא ממעותיו לקנותם ה"ל כאלו היה נותן מעות בעין ודין הוא שיוסיף החתן שליש בכל ואם כן אחר שמוכרח וברור הוא מן הסברא ומלשון הכתובה ומלשון התנאי שהמנה ומאתים אינו נכנס בשום צד בנדוניא והתוספת א"כ מי שלא ירצה לפרוע מנה או מאתים אינו אלא שאינו רוצה לקיים דין תורה שזכתה האשה מטעם חיבת ביאה ונמצא שבעל בעילת זנות כל ימיו אם על דעת כך בעל ומעתה נשאר לנו לברר אם יש כח במנהג עם כל זה לבטל הדין הזה של מנה מאתים אם לאו ונראה דלא מבעיא לדעת ר"ת שאמר בריש פ' השותפין גבי האי דקאמר בגמרא הכל כמנהג המדינ' הכל לאתויי מאי והקשו בתוספות וא"ת ומאי בעי בגמרא הכל לאתויי כו' עד ונרא' לר"ת דדוקא בהוצא ודפנא אבל פחות מכאן אפילו נהגו מנהג הדיוט הוא ומוכיח מכאן דיש מנהגים שאין לסמוך עליהם אפילו היכא דתנא הכל כמנהג המדינה והסכים עמו הרא"ש בפסקיו וכן גם כן בנ"ד אין לך מנהג גרוע גדול מזה שבא לעקור דין התורה כפי דעת הרבה מן הפוסקים שכתובת אשה בתולה מן התורה ואפי' אם הי' דבר שלא יש בו צד איסור כל שכן בנ"ד שיש בו צד איסור שכל הפוחת כו' ואפי' אם מצינו כל הנושא אשה כו' היינו דוקא בשאר תנאי כתובה אמנם בדבר זה אפילו תנאי אינו מועיל לפי דעת רוב הפוסקים וכן דעת הרמב"ם וכן דעת הטור סי' ס"ט בא"ה ואם אפילו נשאת על תנאי אינו מועיל איך יועיל מנהג ואפילו בשאר ממון בעלמא כתב המרדכי והביאו מהר"ר יוסף קולון וז"ל שנינו עלה דמת' כו' עד וכתב באור זרוע כגון שהוא מנהג קבוע ע"פ חכמי המקום עד הרי לך דאפילו במקום בעלמא אין המנהג מבטל שורת הדין אלא אם כן הוא מנהג קבוע ע"פ ותיקין וצריך שיהיה לו ראיה מן התורה דאם לא כן הרי הוא כמנהגים הגרועים שאין הולכים אחריהם וע"כ אמר בתחלת זאת התשובה שמי שהי' נוהג דין הבכור כדין הפשוט שפשיטא יותר מביעתא בכותחא שאין במנהג הזה ממש וכן בשרש קס"א וכן מצאתי בספר מישרים נתיב כ"ג חלק י"ו וז"ל כתב הרשב"א בתשובה שאפ"י שכתב לה מתנה לחוד שתגבה האשה בין בחייו בין במותו אפי' בשלו' ודאי יר' שאין נזקקין לדינ' ואין מגבין אותה כו' דלא כתב לה רק להיות קיום וחיזוק שלא יוציאנה כאחד הקלות כו' עד תשובה לגאון מתנה לחוד אם יש בה תנאי שתגבה מחיים נגבית מחיים אא"כ היה מנהג שלא תגבה מחיים והמנהג שיהיה שרוב הקהל יתיעצו עם זקני הקהל ויעשו תקנה במה שיתקנו ויתקיימו אותה זהו המנהג עד ומה שכתבתי מהרשב"א חולק על זה זולתי אם היה המנהג בימיו כך אבל הוא לא כתב ולא עלה הדבר במנהג ובהגהות מיימוניות השייכות להלכות אישות תשובת ר"ת לר"י וז"ל אבל האומר אחר מנהג יש לי לילך שוטה גמור הוא ואם לא קיימו בני העיר בינייהו לומר כל הנושא בתולה יוסיף כך וכך כדמוכחא שמעתא דרשאין בני העיר להסיע על קצתן וצריך דעת כלן אבל ממילא לא וכל האומר טועה וגועה לרוח רעה ע"כ הנה שלפי דעת הגאון אפי' בדבר שהוא נגד הסברא שאין סברא שיכתוב לה היום כו' כמ"ש הרשב"א וא"ה הצרי' שיהיה המנהג קבוע וע"פ רוב הקהל וזקני הקהל ואז יקר' מנהג ואם לא כן הוא הבל וריק ותגבה וכמו כן כתב הרא"ש כלל נ"ו וז"ל ואין לעשות מזה מנהג קבוע אם לא שיאמרו רוב העיר נמלכנו והסכמנו מנהג זה ואפי' הרשב"א אפ' שהוא סובר כן ונכון לומר כן דאפושי במחלוק' כו' ואפי' שנאמר שחולק אינו מפני שחולק על דבר שצריך מנהג שאינו צריך מנהג קבוע כנז' בדברי הגאון ודברי הרא"ש וא"ז אלא דסבירא ליה להרשב"א ז"ל שאין צריך מנהג דאנן סהדי דלא כתב לה שיכתוב לה היום ותגבה כו' אמנם במקום שהדין והסברא והכתב מסכימים פשיט וברור הוא שלא יועיל מנהג אם לא שיהיה מנהג קבוע כו' ואין להביא ראיה ממ"ש הרא"ש כלל פ' תשובה ד' וז"ל הוי יודע כי יפה פסקו עד דאם כן אין לך אדם שקונה כו' עד ואמרו לי אע"פ שכותבין כן בשטרות כבר נהגו בכל הארץ שאין מגבין לב"ח מטלטלי כו' מפני תקנת השוק על כן לבי נוקפי מאחר שידוע הוא שפש' המנהג בארץ שאין מגבין כו' שאם היה מקום שלא פשט כן המנהג ראוי היה שבאותו מקום לא יקנה כו' והי' הרגש גדול בדבר עד ואני אומר שאינה ראיה שמא הדיין ההוא דן כו' ולא שם לבו אל המנהג ולכאורה היה נראה קצת ראיה שהרי בכאן דין התלמוד שאם כתב מטלטלי אגב מקרקעי שיש להם דין קדימה והמנהג מבטל הדין ומביא ראיה למנהג שהוא כן מפני שאם לא כן היה הרגש כו' ואע"פי שדן הדין כו' אמנם פשוט הוא יותר מביעתא בכותחא שאדרבא מכאן ראיה לדברינו וזה כי דבר פשוט הוא שאין לומר שדברי הרא"ש סותרים זה את זה כל כמה שאפשר לתקוני וכבר כתב שהמנהג צריך שיהיה בהמלכת והסכמת רוב טובי העיר ואם כן ברור הוא שכן חשב הרא"ש שכן היה אותו המנהג קבוע ע"פ רוב טובי העיר והי' מתחז' בטעמי' הנז' ואפ"ה לא אמר כי אם כמסתפק לבי נוקפי להוצי' כמ"ש ע"כ אני אומר שאין להוצי' ונר' דדוק' להוציא לא היה כח בידו הא להחזיק פשיטא שאפי' היו שם כל הטעמים הנז' שם וכפלים לא היה אומר שלא יחזיק וראיה לדבר שאמר ואני אומר שאינה ראיה שמא הדיין כו' ופשיטא כי בכח שמא אין לסתור דין התלמוד אם לא שכדי להחזיק היה אפשר לומר שאחר שפשט המנהג מן הטעמים הנז' שם היה אומר כי מצד שדן הדיין כו' אין ראיה ועם כל זה בסוף תשובתו כתב סבור הייתי וכו' עד וכיון שכתבתם שא"א לברר שפשט המנהג שם שלא להגבות כו' יעמוד הדבר על דין תורה אם כן נר' בהדיא שמקודם היה סבור שודאי נתפשט המנהג שלא להגבות ושהיה ידוע דאם לא כן כו' ואח"כ כשראה שלא נתברר שהמנהג היה קבוע לא עמדו לפניו הטעמים הנז' וחזר ואמר שראוי הוא להעמיד הדין עד"ת ובנ"ד ידוע הוא שאין איש שיאמר שנעשה מנהג זה ע"פ עצה כו' אפי' ששב וישישי' בעי' ונז' מן הזמן אשר היו האדירי' אשר בארץ המה בחיים ואומרי' שמעול' לא נקבע אדם ע"כ גם אין ראיה למנהג כי דוק' אם היה נמצא שהאלמנו' היו באו' לב"ד ושואלו' הר' או הק' וב"ד לא היו מגבין להן אז היה ראיה אמנם ממה שאינן גובות אינה ראיה כמ"ש הרא"ש בלשונו פעמים ג' מגבין או לשון להגבות דמשמע על ידי ב"ד @77[קרוב לדברים אלו מצאתי אחר זמן רב בשם הרשב"א עיין בטור א"ה עלה ע"ט ע"א והתשו' היא בסי' אלף ט']@88 וכיוצא בזה מצאתי במרד' פ' נערה על מזונות האלמנה כ' הר"מ כו' עד ואין להביא ראיה ממנהג עירכם שיש בני אדם שנים או ג' שכתבו לנשותיה' שכל זמן שהיו רוצי' לישב כך באלמנו' חיות להתחזק בכל הנכסים זו אינה ראיה כלל שנהגתם כאנשי יהודה וא"ת מה הוצרכו לכתוב כך וכי מפני שכתבו כך ליפות כחה בעלמא נביא ראיה עד גם אין ראיה ממה שכמה פעמים שנתנו היתומ' לאלמנ' כתובה וסלקוה דשמא מרצונה היה ועוד אטו כלהו נשי דידכו גמירי וידעי דלא יכלו לסלקם בע"כ מה שלא מיחו לפי שהיו סבורות דדינא הכי ע"כ והדברים ק"ו ומה בדין מזונות שיש מחלוקת בין הפוסקים אי כאנשי גליל אי כאנשי יהודה ואפי' הכי לא הספיק לא טעם הב' או ג' שהיו כותבין לנשותיהן כו' ולא טעם כי כמה פעמי' כו' לקיי' שהמנהג היה כאנשי יהוד' בנ"ד שכל העולם מוד' שמיום שנתנ' התורה תגבי האשה זוזי מאתן דחזו לה וכ"כ בשטר הכתו' והתנאים בקנין ושבועה @77[וכן מצאתי ראיה ברורה אחר שנדפסו תשו' הריב"ש שכתב בשם רב האיי על כתו' בנין דכרין וז"ל אלא שאנו לא הגבינו מעולם כתו' ב"ד ולא ראינו אחין בני אמהות שתבעו בה ואלו בא אדם לפנינו ותבע בה היינו מגבין אותה ברוך ה' שזכני לראות:]@88 וגם מצינו אנשים ח' גאוני עולם שנתגדלו בעיר הזאת שאלוניקי שהגבו לאלמנה מאתן זוזי והנדוניא והתוס' שלה וגם יש אומר' שהח' מוהר"ר שלמה שיריליו נר"ו הגבה לאלמנה כנז' באנדרינופלה ובזה נתאמתו ג"כ דברי האומרים שמורי ור' הגאון מוהר"ר לוי בן חביב נר"ו הגבה ג"כ בשאלוניקי מאתן זוזי כי מהר"ר שלמה הנז' שתה מימיו וא"כ פשי' אפי' לדרדקי דבי רב דלית דין ול"ד שלא תגבה המאתן זוזי מדאורייתא כי כן כתוב בשטר הכתו' ואחר שכתב רבנו שאין לכתוב דאור' כיון דפלוגתא דרבוותא ועכ"ז אנו כותבים אינו בלי ספק אלא שהסכימו חכמי העיר לפסוק הלכה כדעת רש"י ור"ת וסמ"ג והתשובה של מרדכי והרא"ש שהסכים לדבריהם כדין וכן האחרוני' אחריהם גם יש פסק דין להח' הש' ה"ר חיים עובדיא נר"ו מרבו כמה"ר יצחק אמריליו שעשה מעשה להגבות לאלמנה מאתן ונדוני' ותוס' א' כ זכינו לדין שהדין עם האלמנה לגבות מאתן דחזו לה מכסף צורי אפי' לא הית' מוחז' כ"ש וק"ו אם היא מוחזקת שמהניא לה תפיסה אפי' תפסה אחר מיתה כדמוכח ממתני' דפ' הכותב מי שמת והניח אשה וב"ח כו' וכתבו הפוס' דבזמן הזה הלכה כר' טרפון דינתנו לכושל שבהם וכן פסק הטור בסתם בסי' ק"ב וכ"כ רי"ו נתיב כ"ג ח"י ואחר שתקנו כתו' ממטלטלי גובה ממלוה אפי' גבו מטלטלים בחובת אביהם ואפי' ממלוה דגוי כן דעת התו' וכ"כ הרא"ש וכיון שהדין כן פשי' דמהני לה תפיסה שתאמר קי"ל כו' וכמו שכ' מהר"י קולון בשרש קס"א דמהני תפיסה אפי' אחר שנולד הספק היכא שמחזיק בטענ' דקי"ל כפ' ולא דמי לתקפו כהן כמו שיראה המעיין באורך בשרש הנז' כ"ש שבנ"ד אין צריך לכל זה כי הכל מבורר ואין צריך לטענה של תפישה שלא אמרתי זה כי אם לרווחא דמלתא כי בשטר שכתוב בכ"כ טפוי לשון כמו שכתוב זה כנז"ל ובפרט קנין ושבועה בכלל ובפרט אין צריך טענת תפיסה וזה ברור ואין לתמוה איך הנשים אינן שואלות המאתן כו' כי יש טעמים רבים חדא דלאו כל הנשים נשארות אלמנות או גרושות בחד גוונא שיש נשארות עניות באופן שאפי' הנדוניא שהכניסו אין להם ויש אחרות להפוך שנשארות עשירות שאינן מחשיבות אלף ור' לבנים שאיפשר שיהיה כאשר יגבו כסף צורי יש אחרות שמוחלות לבניהם ולבנותיהם יש רבות שאינם יודעות הדין והן החלק הרב ולזה כאשר נמצא אשה א' או ב' ששואלות אין להפקיע דינן מפני האחרות שלא שאלו כמ"ש הר"ם בענין המזונות כנ"ל @77[וכ"כ בא"ח בשם הרשב"א וכתוב בס' ב"י א"ה סי' ס"ו עלה פ"ט]@88 וכ"ש שנאמר כן בנ"ד שהוא דבר שלפי דעתי אפי' אם היו רוצים רוב טובי העיר והח' להתיעץ ולהסכים שלא יפרעו הר' זוזי לא היו יכולים כמו שנר' לע"ד להביא ראיה ממ"ש הרא"ש כלל נ' תשו' ט' וז"ל וששאלתה שהקהל התנו כו' יעויין בספרו תשוב' נ"ל שלא אבדה מזונותיה שתקנת הקהל אינה יכולה להפסיד לאלמנה מזונותיה שהם תנאי בית דין ונר' בפי' שאם כונת הרא"ש היה לפרש התקנה לבד היה די שיאמר נ"ל שאין תקנת הקהל לכך גם לשון אינה יכולה לא הל"ל אלא אינה באה כי יכולי' היו אם יעמדו בו עד והיינו אומרים כל הנשאת כו' אלא שנר' שלפי דעתו אין כח בשום ב"ד לבטל תנאי ב"ד עוד ראיה אחרת מכתו' ב"ד שהוא דבר שמועיל בו התנאי ויש טעם וטעמים מספיקים לבטלה כאשר מפורש בספרי הפוסקים ועכ"ז לא עצרו כח הגאונים לבטלה ולפי שהיו קצת שבשב ואל תעשה לא רצו לדון כתובת בנין דכרין כתב רב האי גאון היכי מבטלו רבנן כתובת בנין דכרין והסכימו אחריו כל האחרונים לקיימה ויש מקיים אותה אפי' במטלטלים וק"ו בן בנו של קל וחומר מנ"מ שהוא עיקר הכתובה והוא דבר שיש בו צד איסור וכתבו רוב הפוסק' שאין מועיל בו תנאי ואיך נבטל אותה אנחנו ח"ו אלא שראוי לקיימה בב' ידים ובכסף צורי כאשר אמרתי ומכיר אני מקומי וערכי שאיני כדאי להכריע אמנם האמת יורה דרכו. זהו דעתי וסברתי הדל והצעיר בבינה. ה' אלי"ם יודע כי כל מה שכתבתי בענין הזוזי מאתן הנז' למעלה היו בעיני דברים ברורים והייתי יכול להאריך כפלים אם לא שנפשי קצה להאריך בדבר ברור כזה אמנם להיות ראיתי קצת מעיינים רצו להפך הדברים הוצרכתי להאריך קצת כמסת ידי והנה עוד ראיתי כי לא הועיל לי כל מה שכתבתי כי מהררי"ט נר"ו רצה לחלוק על הדין הנז' וה' אלהי"ם המדריך בדרך אמת אנה לידי תשו' שאלה הה"ר יצחק בר ששת ומצאתיה בם' הקצר משאלות ותש' של הר' הנז' ביד הגב' ונעלה כה"ר מאיר בן באבנשתי י"א ובחמלתו עלי הניחני להעתיקה והיא בסי' ס"ה וז"ל אשה שמת בעלה ובאת לגבות כתו' מן היורשים וכתב בכתו' ודא נדוניא דהנעלת ליה ק' דינרי זהב והוסיף לה מדיליה ן' ס"ה קן דנרי זהב או שהתוס' יתר מאד על הנדו' ושאלת אם בכלל התוס' היו ר' של בתולה וק' של בעולה ולא תגבה אלא הנדו' והתוס' הכתובים בפרט בסך שומת הכל. תשובה דבר ברור הוא שאין העקר שהוא ק' ר' בכלל התוס' אא"כ כלל התוס' עם עקר הכת' כגון שכתב ויהיבנא ליכי מהר בתולייכי כסף זוזי אלף שאז כולל עקר הכתובה עם התוס' וזהו ששנינו פ' אעפ"י כו' אם רצה להוסיף מאה מנה יוסיף ושאלו בגמ' פשיטא ותירצו מ"ד קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש מי שאין לו קמ"ל. וביארו המפרשים דרצה להוסיף בסתם קתני מתני' כגון שכתב ויהיבנא ליכי מוהרייכי אלפא זוזי שאם בא לפרוט העקר לבד והתוס' לבד היכי קס"ד קיצותא עבדי ר' וכי עלה על דעת שלא יהא אדם רשאי לכתוב נדו' שלא לבייש וזו כיוצא בה הוא ולכן הדבר מבואר שכל שיכתוב ויהיבנא מוהרייכי כסף זוזי ק' או ר' דחזו ליכי ומצד אחר כתב והוסיף לה מדיליה כו"כ אין עקר הכתובה בכלל תוס' זה וגובה עקר כתו' וגובה תוס' גם יש מקומו' שכותבים בביאור והוסיף לה מדיליה תוספ' על עקר כתו' כו"כ ואם יש בית דין שאין מגבין עקר כתו' כיוצא בזה טעות הוא בידם אעפ"י שלפעמים בהיות הנדו' גדול' אין האש' חוששת בגביית העקר למיעוטו כמו שאבאר בסמוך אמנם אם תקפיד עליו מגבין לה שהוא העקר ע"כ וכמה מעלות טובו' בנ"ד שהנה מתוך התשו' הנז' נר' שלא היה כתוב בכתובות רק פ"א ויהיבנא כו' ובסך שומת הכל לא היה מזכי' הזוזי מאתן וגם נר' שאפי' יהיה התוס' יתר מאד על הנדו' כ"ש כשהוא דבר של קצב כמו בזמננו שהוא שליש ואעפ"י שבסך המאתן חולק' אינו מעכב לגבי דידן שאנו כותבין מדאורייתא כמו שהוכחתי ומה שאין הנשים שואלות כבר כתבתי טעם וראיה אם לא שהרב לפי דעתו לא הוצרך לכך וק"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |