שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/קטז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה ראובן מת בלא בנים והניח את אלמנתו ונטלה כל עזבונו ברשות' בלי שבועה והגבא' ב"ד ולפי מה שאמדוהו לראובן שהיה סוחר ועשיר ושהתה אחריו כמו כ"ה או שלשים שנה ונפטרה לבית עולמה ובשע' שהית' נוטה למות הלכו ברורי העיר יצ"ו וכתבו כל מה שהיה לה ונמצאו יותר מכתובתה ונתנו כל דבר ביד שליש והסבה שנתנו אותם ביד שליש הוא מפני שהיו יורשים פה בעיר א' רחוק כמו ד' ימים מעיר הזאת ועד שיבאו הנה היורשים ההם שמו אותם ביד שליש כדי שיבואו לחלקם עם היורשים אשר בעיר הזאת ובתוך זה הזמן קודם שבאו היורשים מעיר אחרת קמה יורשת אחת מצד בעל האלמנה היינו בת בן בת מאח הבעל של הנפטרת והלך בעלה ועשה התראה בפני ב"ד ואמר מורי ורבותי הנני מתרה בפני מע"כ שאלו הנכסים אשר הם ביד השליש יתעכבו בידו אפי' שיבואו היורשים האחרים שלא יתנם עד שנעמוד בדין תורה יען כי לי משפט הירושה היות שאלמנ' הזאת שלא נשבע' על כתובתה ואין ליורשיה כלום ותיכף כבוא היורשי' הנה קם יורש הבעל פעם אחרת והתרה להם בפני הב"ד ואמר להם שהנכסים האלו הם שלו כי לו משפט הירוש' ושיעמדו בדין תורה ואח"כ נתפייסו יורש הבעל עם היורש שבא מעיר אחרת לכתוב על דרך שאלה:
תשובה
כבר כתבתי במקום אחר ונדפס' תשובתי וז"ל תחלה יש לדעת שיש בענין הכתובה ג' חלוקות א' מנה מאתים שהוא עיקר הכתובה ב' התוספת ג' נדוניא והם נכסים שהביאה האש' מבי נשא ובפ' השולח אמרו אין אלמנ' נפרעת אלא בשבוע' וקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו או ליורשיו שר"ל שכל ממון שאדם צריך לישבע כדי לגבותו אם לא נשבע אין יורשיו יורשים אותו וא"כ מנה מאתים ותוספת אם האלמנ' מתה ולא נשבע' אין יורשי' יורשי' אותו ממון ואע"פי שאני כבר כתבתי שתוספת שאנו נוהגים בזמן הזה דין נדוניא יש לו מ"מ בנ"ד אינו אלא כמנה מאתים לפי שאינו בעין אבל הנדוניא שהביאה עמה לבית בעלה כל דבר שהוא קיים נוטלת שלא בשבוע' היא או יורשיה וכן אם נמכרו אותם הכלים ולקחו אחרים במקומ' באותם הדמים יש להם דין הראשונים וזה כשנודע לנו בראי' שאלו נלקחו בדמי הראשונים דין זה מילתא פסיקתא לע"ד אין בו ספק וכל זה הוא כשאין יורשי האש' מוחזקים אבל אם הם מוחזקים באופן שיכולים לומר אין בידינו כלום מה שתפסו כל שישבעו שאין בידם יתר על כתובת' מה שתפסה או תפסו אפי' אחר מיתת האלמנ' הועילה התפיסה ודין זה אני דן מכח תשו' הר' בעל תרומת הדשן ואפי' שמתו' דבריו נר' כאלו אין ולאו ורפיא בידיה אני הייתי עושה כן הלכה למעש' כיון דאפי' בזמנ' דאתפסא צררי לא שכיחא כולי האי ובזמן הזה לא שכיחא כלל ועוד שהרי כתב הרא"ש בתשו' דהאידנא נהגו להגבות כתובות לכל יורשי האלמנות כו' וכל זה כשלא יש נאמנות בכתובה אבל יש נאמנות בכתובה אפי' נאמנות כו' שאז יש לנו לומר שהאמינה לה וליורשיה עליו ועל יורשי' דבאופן זה אפי' שאינה מוחזקת ושאין היורשים מוחזקים מגבין לה נדוניא כתובה ותוספת וכמו שכתב הריב"ש שהוא אחרון וגם הרש"בא והר"ן הכי סברי ומורי כמה"רר לוי ן' חביב ז"ל כתב בתשו' על דין זה דבכל מקום שאמרנו שהאלמנה נוטלת מהיורשים בלא שבועה ומתה ולא נשבעה יורשיה יורשים אותו ע"כ ובנ"ד לא נתבאר אם היה נאמנות בכתובה שאז היתה גובה מן היורשים ואז יורשי' גובין מן היורשים אפי' לא נשבעה ומ"מ יש לי להודיע דעתי אפי' בהנחא שלא היה כתוב נאמנו' בכתוב' עם כל זה רואה אני שהדין עם יורשי הזקנה והנני מודיע הטעם שאני אומר כן כבר כתבנו כי בנכסים המונחים ביד ורשות יורשי הבעל וצריכה האשה להוציא מיד יורשי בעלה אינה יכולה להוציא בלא שבועה ואם מתה בלא שבועה יורשיה אין להם כח להוציא כלל לבד נכסים ידועים שהם שלה כנ"ל בחלוקה ב' כאשר הנכסים בחזקת האשה על האופן שכתבתי למעלה אז אפי' מתה האלמנה ולא נשבע' מה שתפסה היא או יורשיה מהני תפיסה וכמ"ש הרשב"א ז"ל הביאה ב"י בטור א"ה וז"ל אלמנה שתפסה מטלטלין שנשארו בידה אחר מות בעלה אם נאמנת לומר בעל' נתנם לי או מכרם לי ובחייו תפסתים והשיב אם מטלטלים אלו ידועים לבעל ויש עדים שהם עדיין תחת ידה אינה נאמנת אבל אם אין עדים שהם של בעל או שאין עדים שישנ' תחת ידה נאמנת משום מגו הא למדנו מתשו' זו שכל שלא נודע הדברים שמוחזקת האשה בהם שהיו מן הבעל נאמנת היא לומר בעלי נתנם לי או הם מכתובתי וידוע שטוענים ליורשים כל מה שהיתה יכולה לטעון ואפי' מתה בלא שבוע' נאמנים הם. יש חלוקה ג' אמצעית בין אלו שתי קצוות שאין הנכסים ביד האשה ולא ביד יורשי הבעל אלא ביד שליש ועל זה ראיתי מ"ש הרי בעל ת"ה סי' ש"ל אחר שפלפל והרחיב הדבור בדין כיוצא בנ"ד כתב וז"ל אין היורשי' מוחזקים משני צדדים אלא הממון מונח ביד ב"ד בחזקת שניהם נראה דזכו יורשי האשה הואיל ואינם צריכים להוציא דבחזקתם נמי מונח ואע"ג דלא מוחזקים ממש אינון מ"מ בטעם מועט דחינן אין אדם מוריש שבועה לבניו כדאמרינן התם הבו דלא להוסיף עלה וכן יש לחלק כמ"ש לעיל מתשו' הרא"ש דמהר"ם הקל בכי האי גוונא משום דהאי דינא בלאו הכי התפסת צררי לא שכיחא וכ"ש בנ"ד דלא אמיד ע"כ נקטינן מהא דבנ"ד כיון דטעמא שאין יורשין גובים הוי טעמ' משום דאין אדם מוריש שבועה לבניו נאמר דהיינו דוקא היכא דהיורש צריך להוציא מיורשי הבעל אבל כשהנכסים אינם ביד יורשי הבעל שאין יורשי האשה באים להוציא ה"ל כאלו הנכסים בחזקת יורשי האשה וכ"ש בנ"ד דלא מבעיא שאינם ביד יורשי הבעל אלא שהם ביד יורשי האשה הוא ר' בנימן ואע"ג שנמסרו לו ע"י ב"ד מ"מ כיון שאינו צריך להוציא כלל הוה ליה כאלו הם מוחזקים בידו וטענינן ליה שכל אלו הנכסים היו מן האשה מנדוניא שלה או מציאה מצאה או מעמל ידיה ועוד אני אומר אע"פי שאינו צריך שרואה אני שטענות יורשי האשה טענות צודקות כי אחר שיש כמה שנים כ"ה או ל' שהנכסים היו ביד האשה והיתה מוציאה ומפזרת ברצונה ואין דובר אליה דבר הדברים מוכיחים א' מב' דברים או שיורשי הבעל היו יודעים האמת שהנכסים היו מן האשה ושבעלה לא הניח כדי כתובתה או שמחלו לה כי אין הדעת סובל שעיניהם יראו זכותם בידה ולא היו אומרים לה דבר ואע"פי שאני לא מצאתי ראיה גמורה לזה זכר לדבר מצאתי דאמרינן האשה תובעת כתובתה עד כ"ה שנה והיא משנה בכתובות פ' הנושא את האשה ופסקו הפוסקים דהלכה כחכמים אינה גובה בזמן שהיא בבי' אביה ולא תבעה מחלה גם בנ"ד כיון שעמדו הנכסים ביד האשה כ"ה או ל' שנה ודאי מחלו יורשי הבעל וא"כ הנכסים הם בחזקת יורשי האשה
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |