שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/סט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה זכרון עדות זה עבר בפני על דבר עיגונא דאיתתא אשת ה"ר חיים די אבילה היושבת זה כמה ימים ושנים עגונא ועגומה עכשיו בא לפני הבחור רבי יעקב נתן יצ"ו ונתן בתורת עדות עד מפי עד שבהיותו בויניציאה עם אחיו רבי אברהם נתן יצ"ו היו שניהם יחד מטיילי' מהגיטו לריאלתו קראו להם שני יהודי' שהיו מכירין אוח' שהי' ממנישטיריו ואמרו להם תמתינו פה ותשמעו דברים אלו ואמרו תדעו אחי כי היינו באים בספינה אחת מהג'ירבי עם יהודי א' ממונישטיריו ששמו חיים די אבילה ובא רוח סערה גדולה בים והאניה חשבה להשבר ורבים ממנו השלכנו אל עצמנו בים לשוט כדי להנצל ליבשה וגם ההגוים הבאים שמה ובתוכנו השליך עצמו ג"כ ר' חיים די אבילה הנז' ואנחנו ברחמי ה' הגענו יותר מהרה אל היבשה בהצלה גמורה ש"ל ית' ואחרי כן הגיעו אנשי הבאטיל ליבשה ג"כ והסכמנו כלנו יחד להמתין שם אצל שפת הים ואחר שלשה ימים ראינו שפלטו המים פגרים מתים וראינו שם גולם א' שהיה צף על פני המים ושטנו על פני המים ולקחנו אותו וראינו אותו והכרנו אותו שהיה רבי חיים די אבילה הנז' וקברנו אותו על שפת הים זהו העדות שחמר בפנינו הבחור ה"ר יעקב נתן שהוא עד מפי עד והיה זה ט"ו לחדש מנחם מקבל העדות ונותנו בספר יוסף אלרואיטי:
תשובה
קודם שנפסוק הדין צריך להציע להודיע הדעות והסברות שבאו בדין אשה שהעידו שנטבע בעלה במים שאין להם סוף הנוגעים בנדון שלפנינו ואח"כ נגזור מה משפט האשה אם הותרה בעדות זה אם לאו וזה החלי בס"ד:
הרי"ף ז"ל בהלכות פ' האשה שלום וז"ל מיהו כיון דאמרינן בפרקא דלקמן ההוא גברא דטב' בדגלת ואסקוה אגישרא דשביסתנא ואתב' לדביתהו אפומ' דשושביניה לבתר ה' יומין שמעינן דעד אחד במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דאמר אסקיה לקמאי וחזיתיה לאלתר ואשמודענא ליה דאיהו פ' וה"ה לעד אחד במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואילא קא מסהדי הכי אפי' תרי לא סמכינן עלייהו וכ"ש עד אחד או אשה חיישינן דלמא אאומדן דעתא קא מסהדי וכן הלכתא ע"כ:
הרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות גרושין כתב וז"ל עד אחד אמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים האלו שרובן למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ"ל:
וסמ"ג מצות עשה ן' כתב וז"ל טבע בים והשליכו הים ליבשה אפי' שהה ד' ימים או שהה יותר אם הכירו פניו וחותמו מעידים עליו שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה ופסק רב אלפס מההוא מעשה דטבע בדגלת שמעינן דעד א' במים שאין להם סוף נאמן ודוקא היכא דאמר העלהו לפני וראיתיו לאלתר והכרתיו בפרצו' פנים שהוא פ' כו' עד והרמב"ם כתב שצריך שיאמ' הע' וקברתיו ע"כ. נראה מלשונו דלדעת הרי"ף במים שאין להם סוף והעלהו לפניו אין צריך שיאמר קברתיו דהא קא מסיים הרי"ף ז"ל במלתיה וה"ה לעד א' במלחמה היכא דאמר קברתיו דלא מהדר אלא אעד א' במלחמה ונר' טעמא דבמלחמה אי לא אמר קברתיו אפשר שראשו נופל מחמת שהכוהו ואמר באמדן דעתא דמת לכן חיישינן עד דאמר קברתיו אבל בים כשהעלוהו וטלטלהו וראהו והכירהו שהיה פ' אפי' בלא קברתיו סגי וכ"כ בהגהה במיימון וז"ל אבל באלפס לא הצריך לומר קברתיו משמע דסבר כסמ"ג דבהא פליגי הרי"ף והרמב"ם ז"ל אבל מדברי הנמוקי נראה דלא פליגי בהא וכ"נ ג"כ מתוך המ"מ ז"ל אלא שכתב דבתרי סהדי לא הסכים הרמב"ם ז"ל לדעת הרי"ף וכתב שהרמב"ן ז"ל כתב בתרי סהדי דחומרא יתיר' היא והראב"ד סבירא ליה דאפי' עד א' במלחמה אין צריך לומר קברתיו והתוס' פ' הנז' כתבו וז"ל פירש ר"ח דאשה ועד אחד בספינה שטבעה וחברו מת לא מהני וכ"ש גוי אפי' מל"ת והתימה היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו על ידי טביע' עין בלא שום הזכרת סימנים ושמא איירי בשנשחתה קצת צורת פניהם כו' עד וכן מפרש ר"ת לקמן גבי אין מעידין כו' עד אבל אם צורת פניו שלימה שריא אפילו אחר כמה ימים. הרי שנר' דעת התוס' להסכים להתיר במים שאין להם סוף ע"י טביעות עין אם צורת הפנים שלמה בלא סימנין ומה שנר' מן הגמרא דבעי סימנים היינו כשנשחתה צורת הפנים קצת גם מצאתי כתב המרדכי וז"ל תימא לר"י אפילו למאי דקאמר דאסוקינהו וחזינהו לאלתר כו' עד ונר' לר"י דלא שייך בדדמי אלא כשמעיד שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי דאפי' לא ידע בבירור אמרי' מסתמא לא יצא משם אבל בערות שמעיד שהעלהו מן המים וראהו מת לא שייך בדדמי דאין לו במה לטעות והכי פריך והא מים דכמלחמה דמי ק"ס דעתין שהעידו הנשים שטבע ולא יצא משם והיינו בדדמי כדפי' ומשני ותסברא כו' פי' כי אסוקינהו לאלתר חזינהו ולא שהוא בין עליה לראיה דאז הוה לן למיחש דלמא תפח כדלקמן ונשתנה הפרצוף אבל לאלתר לאחר הטביעה אין צריך כדמוכח לקמן דאפקוה בתר חמשה יומי ראוהו והכירו בו ואין זה בדדמי וחמרי סימנים פי' אי נמי לא ראוהו לאלתר אלא שהו בין העליה לראיה כיון דאמרי סימנים כו' עד ואע"ג דאין כתוב אי נמי בספרים אין לנו לתמוה הרי כל אלו הסכימו לדעת אחד הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והראב"ד ר"י אשר במרדכי והתוספות בגמ' דבטביעות עינא סגי אפי' לא אמרי סימנים אלא היכא דנשחת צורת הפנים דאז לבד הוא דבעינן סימנים ונמשך לדעת ר"ת אבל הרא"ש בפסקיו כתב וז"ל ויראה הא דבעינן ואסוקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הם הטביעה דהנהו אמרי בדדמי כו' עד וכן פירש ר"י הא דבעינן הכא סימנים ולא סגי בטביעות עין לחודיה היינו משום דראו הטביעה ואמרי בדדמי וכ"כ הרא"ש הלוי ור"ח פי' מדבעי' הכא סי' שמעינן דעד א' ואשה בספינה שטבעה והכירוהו מת לא מהמני וכ"ש גוי מל"ת וא"כ נרא' דתרי ר"י נינהו חד דס"ל דסימנים דוקא כהרא"ש וחד ההוא דמרדכי הטור א"ה סי' י"ו כתב וז"ל ואם עד א' מעיד ראיתיו מיד אחר שהעלהו והכרתיו ע"י סימנים שהיו לו בגופו נאמן אבל אם אינו אומר שהכירו ע"י סימנים אלא ע"י טביעות עין אינו נאמן במד"א שראהו העד שנפל שם אומר בדדמי ואומר שהוא הוא אפי' אינו ברור לו כו' עד אבל אחר שלא ראה שטבע נאמן אפי' לא ראהו מיד אחר שהועלה ואפי' ע"י טביעות עין בלא סימנים ע"כ מה שראיתי להציע בע"ז ומעת' יש לראות מה דינה של אשה זא' ונר' דלפי דעת הרי"ף וכל הכת שזכרנו למעלה שאשה זו מותרת שהרי יש כאן טביעות עין וקבורה כדי לצא' ידי חובת הרמב"ם דבעי קברתיו ועוד שהרי כתבו התוספות שהמנהג עתה להשיא נשים שטבעו בעליהן במים שאין להם סוף ע"י טביעת עין בלי סימנים וסתמא משמע אפילו לאותם שראו הטביעה וכ"כ רי"ו נתיב כ"ג חלק שלישי אחר שכתב סברת הרא"ש והמסכימים עמו כתבו וז"ל ונהגו עתה להתירה להנשא בשטבע ע"י הכירה בטביעות עין וא"כ זה היה נר' שמספיק להתיר אשה זאת שאחר שפשט המנהג להסמך על עמודי עולם הרי"ף וכל הנגררים אחריו אין להרהר עוד אלא שראיתי תשובת הר"י בעל תרומת הדשן סי' ר"מ וז"ל אמנם משמע מן התוספות שמנהג הוא להתיר ע"י טביעות עין בלא סימנים היכא דנמצא גופו שלם דסתמא כתבו משמע אפי' באותם שראו הטביעה אך מסקנת האשרי משמע דלא שרינן אפי' בגופו שלם אלא באותם שלא ראו הטביעה וא"כ נר' שהרא"ש עדיין לא הורה ולא קבל המנהג וגם בנו הטור סתם הדברים בדברי אביו ולא חש למנהג נראה שדעתו לפסוק כן אפי' עתה שאותם שראו הטביעה אינם נאמנים להתיר אלא ע"י סימנים ולא ע"י הכרת טביעות עין עוד נולד לי קצת ספק שכיון שנשמע ידים ע"י הכרת טביעות עין צריך שיהיה גופו שלם עם צורת הפנים ובנ"ד לא נברר בבירור אם היה גופו שלם כי לא העידו העדים אלא שהכירוהו שהיה פלו' אבל לא אתברר לנא אם היה שהכירוהו ע"י צורת הפנים שהיה וכן שאר הגוף או אפשר שאפילו היה שנשחת צורת פנים נדמה להם שהיה פלו' ונראה קצת לחוש לזה מלשון התוספות שכתבו אבל אם צורת פניו שלימה שרי נר' קצת שצריך שנדע ע"פ העד שנראה צורת פניו שלימה גם נראה כן מלשון סמ"ג שכתב ודוקא היכא דאמר העלוהו לפני וראיתי לאלתר והכרתיו בפרצוף פנים שהוא פלוני משמע שצריך שיאמר העד והכרתיו בפרצוף פנים:
ונראה לע"ד שאין להחמיר ולדקדק כל כך שהמדקדק בענינים אלו נמצא לע"ד שאין רוח חכמים נוחה הימנו והטעם שהרי הרי"ף לא כתב אלא ואשתמודע לי דאיהו פלו' לא כתב בצורת פניו ואע"ג דבלשון סמ"ג כתב כן מ"מ בהלכות אינו כתב כן בספרים שלנו גם בס' הרמב"ם לא נזכר ואפי' את"ל דצריך היינו אם היה העד המעיד לפנינו היה ראוי לחוקרו בדבר הזה ולראות איך הכירו מ"מ עתה שזה העד אינו העד שראה אלא עד מפי עד דק"ל שעד מפי עד מפי אשה מפי עבד מפי שפחה נאמן בעיגונא דאיתתא אית לן להקל ולומר כיון שזה העד מעיד שאמרו לו שהכירוהו שהוא פ' וקברנוהו ודאי שהכירוהו היטב ע"י צורת הפנים ועו' דבחזקה שלם הוה ונעמיד אותו על חזקתו כיון שהם לא אמרו שראוהו נשחת וראי' לדבר שהרי כתב בפ' הנז' כבר הודענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין האשה על פיו אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פ' ואני ראיתיו שמת שואלין אותו היאך ראיתו ובמה ידעת שהרי שחלק בין כשהעד שראה המיתה בפנינו ובין כשהעד אינו אלא מפי עד שכשהעד עצמו שראה המיתה לפנינו שואלין אבל כשהעד לא ראה אלא שמע מפי אחרים א"צ חקירה כלל ואין לחוש שמא זה המעיד לא דקדוק בדברי הראשון וכן אמרינן ג"כ בגוי המעיד מפי גוי שאין אנו חוששין שמא הגוי הראשון מל"ת אע"ג דאלו לא היה מל"ת הראשון לא מהני כלל וא"ה על הסתם לא חיישינן שכיון להעיד או להתפאר ואע"ג דהריב"ש חשש בזה מ"מ הר"י בת' הדשן ומהררי"ק פסקו להתיר וכן המנהג וכן על הנמצא דבעינן תוך שלשה ימים אפי' הכי כתב הטור דהוי בתרא וז"ל מצאוהו הרוג ומכירים אותו בטביעות עין ואין יודעים מתי נהרג תולין שנהרג תוך שלש ואין תולין שאחר שלשה הוא ואע"ג דבהא דתוך ג' הרשב"א שהוא גדול הפוסקים הניח הדבר בצריך תלמוד ואחרים מספקא להו מ"מ כיון שהטור דהוי בתרא כתב הדבר בסתם נראה שהיה כדאי לסמוך עליו בשעת הדחק ואפי' את"ל שכיון שהרשב"א מספקא ליה מי יקל ראשו כנגדו בענין איסור אשת איש מ"מ היינו התם שהזמן עושה מבלי פעולה אחרת אבל בנ"ד שאין הזמן הפועל כי המים מעמידים הגוף ובפרט בתוך ד' ימים איכא למימר דסמכינן אחזקת שלם ולפיכך הכירוהו ותו שאינו העד שראה שאז היה ראוי לחקור ולדרוש איך הכירו אבל עתה שהוא עד מפי עד לא תלינן להחמיר וכמ"ש הרמב"ם כנ"ל ובהאי כ"ע מודו לע"ד. גם למ"ש הרא"ש דיש לחלק בין אותם שראו הטביעה לאותם שלא ראו דאמרי בדדמי אותם שראו נר' לע"ד דמשום הא נמי ליכא למיחוש בנ"ד דע"כ לא קאמר הרא"ש והמסכימים לדעתו אלא כשהיה העד המעיד א' אז אמרינן דאמר בדדמי וכן מאה נשי כעד א' דמו אבל בנ"ד שהעדים שאמרו שהכירו לר' חיים די אבילה מת וקברוהו בתר סהדותא דתרי לא דייקינן שכן כתב הרא"ש בעצמו על דברי הרי"ף וז"ל ומ"ש רב אלפס דתרי סהדי מסהדי באמדנא לא משמע כן בגמרא כו' עד וכן מסתבר דבתר סהדותא דתרי לא דייקינן עכ"ל א"כ נר' דכיון דהרא"ש בעצמו לא קאמר דאמר בדדמי כשראה הטביעה אלא בעד א' לבד או מאה נשים דהוו כע"א אבל בנ"ד דהוו תרי סהדי שאמרו שהכירוהו וקברוהו בתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן ואע"פ שאפשר שאיזה מתחיל יטעה בלשון הרא"ש הנ"ל אשר לכאורה יראה שכיון שמדבר בלשון רבים משמע דתרי סהדי הוו ואפ"ה כתב דאמרי בדדמי לכן ראיתי ליישבו וזה יובן בנקלה מי שרואה לשון הגמרא דגרסינן התם פ' האשה שהלכה ת"ש מעשה בב' ת"ח שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא ר' נשותיהם כו' והא מים כמלחמה דמי ונשים אפי' מאה כעד א' דמו וקתני השיא ותסברא מים שאין להם סוף נינהו דמים שאין להם סוף אשתו אסורה אלא היכא דמי דאמרי אסוקינהו קמן וחזנהו לאלתר וקאמרי סימנים דעלייהו סמכינן ע"כ לשון הגמרא א"כ הא דקאמר לשון רבים אמרי בדדמי היינו לאותם כו' היינו משום דקאי אנשים רבות וכמ"ש ונשים אפילו מאה כו' ומשו"ה נקט לשון רבים ועוד היה אפשר לומר דקאי לשון רבים אעלמא והראשון עיקר. אבל האמת כאשר כתבתי שאין חלוק בין ראו הטביעה לשאין ראו אלא בעד א' אבל היכא דהוו תרי סהדי בתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן ואפי' שראי הטביעה ולא אמרי סימנים אלא שהכירוהו בטביעות עין מתירים על פיהם וכן נר' בפירו' מדברי הטור א"ה שהבאתי למעלה ובזה אין לפקפק ולגמגם כלל לע"ד. ואין לומר נצרף סברת רב אלפס וסברת הרא"ש ומכאן יצא לנו הדין לאסור כי סברת רב אלפס היא דאפי' בתרי איכא למימר דמסהדי אאמדן דעתא ואפי' שהוא לא מפליג בין ראה הטביעה ללא ראה ולדעתו אפי' היה בנ"ד כיון דאסהיד דחזא לרבי חיים תיכף כשהעלוהו כו' ולא עוד אלא שהוא בעצמו העלהו והכיר שהוא הוא רבי חיים די אבילה הנז' מ"מ נימא דנצרף דעת הרא"ש דיש לחלק בין ראה ללא ראה ובנ"ד כיון שראה היה צריך סימני' ואפי' שלפי דע' הרא"ש בנ"ד ליכא למיח' כיון דאיכ' תרי סהדי ליכא למידק בתרייהו נצרף דעת הרי"ף הא ודאי ליכא למימר שהרי על זה נאמר והכסיל בחושך וכ"ש שכתב הרמב"ן דחומרא יתירא היא זאת של רב אלפס א"כ נ"מ שאשה זו מותרת בין לדעת רב אלפס כפי סברתו ובין לדעת הרא"ש כפי סברתו אלא שעדיין יש לגמגם בדין זה שאם באנו לחוש לדברי הרא"ש וטעמא דשריותא דבתר סהדותא דתרי לא דייקינן אכתי איכא למימר שהיה צריך שב' עדים יבואו ויגידו לפני ב"ד דעדות ב' עדות גמורה הוי וצריך קבלת עדות בפני ב"ד דכל עדות שלא נתקבל בב"ד שלג' לא הוי עדות וכמו שכתב המרדכי פ' הגוזל בתרא וז"ל וכל קבלת עדות בפני ג' שלא יהא עד מפי עד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |