שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/כב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה דינה נשתדכה לראובן ואחר קצת ימים נתחרטו קרובי דינה וכשרא' ראובן כי אין פניה עמו הוציא שטר שקדש' ונתקיי' השטר והעידו עדי' בב"ד על הקדושין ושלא בפני דינה ושלא בפני שום א' מקרובי' וחכ' א' מבני חכמי העי' שדינ' דרה בה פס' וגז' כי דינ' היתה מקודש' ואח' זמן רב שהיו נותנים מעות יותר מד' אלפים לפני' הוציא אח דינה שטר הפקעת קידושין ואח"כך הלך אח דינה וקדשה לאחר ועשו חופה וז' ברכות וכשמוע חכמי העיר הדבר נתקבצו כלם וגזרו שיצא חתן מחדרו וכלה מחופתה וזה היה תוך ג' שעות הכל ועתה יש לראות מה משפט דינה אם תצא מן הראשון בגט ותנשא לשני או תצא משניהם ותנשא לשלישי ועתה יש לתת טעם וצד לכל החלוקו' נפסק' ההלכה ועלתה ההסכמ' מחכמי העיר שדינה אסורה לראובן מטעם שקדושיו קדו' ספק וקרוב דאין בהם אלא חומרת קול קדוש' ואמרי' והלכה רווחת דבכה"ג אם קדשה שני קדו' גמורים מגרש' ראשון ונושא שני וכתב הריב"ה בטור א"ה סי' מ"ו וז"ל ודוקא שקדשה הב' ולא כנסה אבל אם כנסה אסורה לו אחר שגרשה הראשון שכיון שמצריכין אותה גט מראשון הרי היא בחזקת שהיתה אשתו ונמצא שבא עליה השני בזנות ואסורה עליו עולמית עכ"ל ולשון זה לא מצאנו בשאר הפו' האמת כי הדעת נותן כן כמ"ש ב"י ז"ל הרי לך הצד שממנו נר' שאסור לשניהם שכיון שדינה זו כנסה הב' בחופה וז' ברכות קודם גרושי א' אסור' עתה לשניהם לעולם. הצד השני דאיכא למימר דע"כ לא אמרינן דהיכא דכנסה השני אסורה לשניהם אלא היכא דאיכא יחוד שנתיחדו ב' לבדם אבל היכא שלא נתיחדו מותרת לב' אפילו דאיכא ז' ברכות שאינם מעלים ולא מורידים:
תשובה
נר' בעיני שאשה זו מותרת לשני אחר שיגרשנה הראשון והטעם שהרי כתב הרמב"ם ז"ל פ"י מה"א ואפילו אם קדשה בביאה אסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה עד שיביא אותה בתוך ביתו ויתיחד עמה ויפרישנה לו ויחוד זה הוא הנקרא כנסה לחופה הנקרא נשואין בכל מקום כו' עד ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעיל' אבל אם היתה נדה אעפ"י שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנשואין והרי היא כארוסה עדיין ע"כ והרב מ"מ ז"ל כתב ע"ז וז"ל ודעת רבינו וה"ה לכל דבר שאין חופת נדה קונה לא ליורשה ולא ליטמא לה וכ"נ מדברי מקצת הגאו' ויש חולקים ואומרים דלא מבעיא להו אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא ע"כ ובפי' חופה לא הביא שום חולק כמ"ש בדין חופת נדה משמע דודאי חופה לא הוי אלא שיתיחד עמה כנז' ויחוד זה היינו שהאיש והאשה נסתרו ואין שום אדם איש ואשה בבית עמהם כמ"ש בגיטין פ' מי שאחזו לא תתיחד אלא ע"פ עבד וע"פ שפחה חוץ משפחתה מפני שלבו גס בה נר' א"כ שאם יש עם האיש והאשה בבית אשר הם עומדים אפי' עבד או שפחה לא הוי יחוד וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשו' הביאה ב"י א"ה סימן קמ"ט על דין ש"מ שנתן גט וז"ל שאין צריכין עדי' מזומני' להיות אצלם כל זמן שהיא אצלו אלא כל שיש עמהם מי שאין לבם גס בהם אין חוששין משום קדו' וכמו ששנינו כו' וכל שזה נכנס וזה יוצא אין לחוש בדבר עוד הגהה בפ' י"ח מה' אי"ב ז"ל אשת כהן שנחבשה בידי גוים ויהודי' נכנסים ויוצאים אצלה שריא לבעלה כו' עד ויש להביא ראיה ממס' טהרות חצר שהרבים נכנסים לה ויוצאים לה כזו רה"ר לטומאה אפילו אם ידוע כי באותו היום לא היו שם נכנסים ויוצאים מ"מ לא חשיב מקום סתירה כ"ש אם ודאי יש הכא נכנסים ויוצאים שם אפילו אין לחצר כי אם פתח א' מ"מ כיון שיש ודאי נכנסים ויוצאים שם שריא כדפרישי' עכ"ל נמצא בנ"ד שאפילו היו נמצאים ביום החופה החתן והכלה בבית אחת כיון שהיו נכנסים ויוצאים לא מקרי יחוד כדי לומר עליה חזקה שנבעלה כ"ש שאפילו זה לא היה כמו שהעידו וכ"נ מדברי הטור בא"ה שכתב סימן ס"א וז"ל האיש שהכניס אשה לחופה היא כאשתו לכל דבר ומה היא החופה שתתיחד עמו אפי' לא בא עליה כיון שנתיחדו לשם נשואין הרי היא כאשתו ע"כ הרי שמסכים בלשון חופה לפי' הרמב"ם ז"ל וברור הוא שכיון שכתב תתיחד וכן כיון שנתייחדו ובכל מקום שבא לשון זה בגמ' הכי משמע שאין איש זר בין המתיחדים וא"כ מ"ש הטור בסימן מ"ו אבל אם כנסה אסורה היינו שנתיחדה עמו כנז' וכן מוכח בסיפיה דלישנא דקאמר ונמצא שבא עליה בזנות שנר' שאין האיסור בא אלא מטעם שהכנוס היה מקום מיוחד וראוי לביאה וכן ראוי לומר כיון שכתב כן בפשיטו' בלי שום מחלוק' דבכה"ג דפרישנא אליבא דהרמב"ם פשיטא דכ"ע מודו דאסורה לשני ולענין אם צריך שלא פרסה נדה כבר הזכיר דזה מחלוקת ומשמע א"כ דלא פליג הרא"ש על הרמב"ם אלא בענין זה לבד. ומעתה צריך אני לפרש מ"ש הרמב"ם ז"ל פי"ט מהלכ' אס"ב וז"ל כהן שקדש אשה מאיסור כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן הארוסין לא נתחללה ואם נשאת אעפ"י שלא נבעלה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אעפ"י שנמצא בתולה ע"כ. לכאורה נר' לשון זה מנגד או סותר מה שאמרנו שנר' שהאסור מחמת נשואין לבד מבלי בעילה ובנשו' לבד תלוי ולא בבעילה וא"כ בנ"ד נמי נימא דבנשואין לבד תליה איסורה ולא צרי' ביאה אלא שודאי בעיון קל יתורץ זה והטעם שאם אתה אומר כן שכונת הרמב"ם דבנשואין לבד נעשת חללה קשה מנין לו שהרי בגמ' בפי' אמרו ביאה משוי לה חללה והו"ל למימר נשואין עושין חללה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בפ' הבא על יבמתו וז"ל מן הארוסין כשרות לפי שלא נבעלה וכן פירש"י גם כן וז"ל מן הנשואין פסולה דשויא חללה בביאתו מאי שכל נשוא' בחזקת בעולה כיון שאפילו לא נבעלה אסורה ועוד ק' מאי אעפ"י שנמצאת בתולה פשיטא שאם לא נבעלה שהיא בתולה ועוד מאי אעפ"י שנמצאת הל"ל אעפ"י שעדין היא בתולה פי' לשון נמצאת שייך למי שמבקש ומוצא וכאן אין אנו צריכים לבקש כיון שהביאה אינו מעל' ומוריד אלא שודאי עיקר האיסור אינו תלוי אלא בביאה אלא שבמקום שיש לחוש שבא עליה אסורה מטעם החזקה כיון שנתיחדה עמו בא עליה ואעפ"י שיאמר האומר נבדוק אם תמצא בתולה נדע ודאי שלא נבעלה לז"א אפ"ה אין זו ראיה לפי שכיון שכל נשואה בחזקת בעולה אית לן למימר שבא עליה שלא כדרכה שגם ביאה זו עושה חלול או שמא הטה או שמא לא עשה גמר ביאה ומטעם זה נמצאת בתולה ואית לן לאלומי לחזקה כל מאי דאפשר וה"פ ואם נמצא' אעפ"י שלא נבעלה בעילה כדרכה ואיך איפשר לידע שלא נבעלה שנמצאת בתולה והרי נתישבו דברי הרמב"ם ולרווחא דמלתא הייתי יכול לומר שאפילו שבנדון זה דכהן היינו רוצים לומר שאף על פי שלא נבעלה אלא שנסתרה אסורה בנ"ד הוי כדפי' משום דהתם אתה בא להתירה לאחרים ואחרים אין להם להאמין שלא נבעלה כיון דאיכא חזקה שנבעלה אבל נ"ד שכל מה שאנו אומרים אינו אלא להתירה לאיש הזה וכיון שהאיש והאשה אומרים שלא נתיחדו כלל הם נאמנים דלא גרע זה משנים שאו' נתגר' וב' אומרים לא נתגרש' שאם נשאת לא' מעדים לא תצא כיון שהעד והאשה אומרים שנתגרשה נאמנים והדברים ק"ו ומה התם דהיתה בחזקת נשואה ואיכא עדים שלא נתגרשה אפ"ה שהם נאמנים האיש והאשה ולא אמרי' להו שתצא בכ"ד דליכא חזקת יחו' וליכא עדים שנתיחדו עאכ"ו שיש לנו לו' נאמנים לומר שלא נתיחדו וכבר כתב כי מה שכתבתי אינו אלא לרווח' דמלתא דבנ"ד כבר באו עדים שלא נתייחדו כלל גם יודע שפירסה נדה וא"כ אין שום פקפוק כלל ועיקר בדבר אלא שאשה זו מותר' לשני אחר שתתגרש מן הראשון כמו ארוסה שקבלה קדוש' מהשני כמבואר בגמ' ובפו' ולהיות היה מי שקשה לו מ"ש הנ"י בריש האשה רבה דפרכינן בג' וצריכה גט מזה ומזה בשלמא מראשון תבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא הוא כו' אלא רישא דעבדא איסורה קנסוה רבנ' סיפא דלא עבדא איסו' לא קנסוה רבנן ע"כ ופירש הנ"י ז"ל וז"ל כל מה שהצריכו גט משני משום קנסא דעבדא איסו' ולאו עבדא ממש שנבעלה אלא כיון שנכנסה לחופה אעפ"י שלא נבעלה עבדא אסורא קרינן דהא לא שרינן בסיפא אלא נתקדשה בלבד ע"כ ואם כן למה לא נאמר כן בנ"ד כיון שנכנסה נקנוס אף על פי שלא נבעלה האמת דלא דמי כלל כמו שאבא' בס"ד אלא שאני אומר שהיה אפשר לומר שהרמב"ם ז"ל חולק על זה שהרי כתב בפ"ב מהל' יבום וחליצה וז"ל היבמה קודם שיבא עליה או קודם שיחלוץ הרי היא אסורה לזר ואם נשאת לאחר ובעל לוקה הא נשאת לבד לאו כלום היא ומ"מ נר' דמכאן אין ראיה דאפשר וכן הוא האמת דהאי דנקט ובעל לומר שאם לא בעל אינו לוקה וכמ"ש מהרר"י קארו זצ"ל אבל איסורא מיהא איכא וכן נ"ל שהרי בפ"י מהלכו' גרושין כתב וז"ל האשה שנשאת ונמצא הגט בטל או בא בעלה אחר ששמעה שמת אין הבעל הראשון והשני זכאין כו' הרי שכאן לא כתב אלא שנשאת לבד אלא שכפי האמת שם כתב ובעל כדי להתחייב מלקות אבל התם בפ"י דגרושין כתב נשאת לבד דהתם ליכא מלקות אלא איסור בלבד או מיתה בידי שמים אבל כל שנשאת לבד בחזקת בעולה היא ולכן קנסינן ליה ולא בי"ג דרכים וכן אני אומר שמ"ש הנ"י שכיון שנכנסה לחופה עבדא אסורה היינו שהיה שם יחוד גמור וכמ"ש לעיל ואין צריך לכפול הדברים עוד אני אומר ודוקא התם באשה שהלך בעלה כו' ראוי לקנוס לפי שהיתה א"א גמורה דכל טעמא דהקלו רבנן בעדית אשה היינו משום דדייקא ומנסבא וכן קנסו ביבמה שהיא איסור תורה לאו דלא תהיה אשת המת חוצה אבל בנדון דידן דלא הוי מעיקרא אלא איסור דרבנן אין לקנוס וכ"ש בהיות שלא היה שם יחוד כלל כמו שנ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |