שו"ת מהרשד"ם/אבן העזר/ג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה מעשה שהיה כך היה שראובן היה משודך עם לאה כדרך השדוכין הנהוגי' בזמננו זה בקנין ובשבוע' חמורה על דעת המקוב"ה שלא לקדש אשה אחרת אלא זו והיא שלא להתקדש לשום נברא כי אם למשודכו פ' ואחר עבור ג' חדשי' שהיה המשוד' הנז' יוצא ונכנס בבית משודכתו ואוכל ושות' עמה והי' המשוד' מוצי' הוצאו' במיני מאכל ושלח לה דורונות כמסת ידו והיא גם אליו הכל כנהוג בזמן הזה ונהגו שניהם אהבה ואחוה לימים חלתה זקנתה של המשודכת מחוליה אשר מתה בו ובהיותה על ערש דוי נפחד ראובן אולי אחר פטיר' הזקנה בהיות משודכתו נשארת יחידה וגלמודה יבא אליה אי זה מפת' ויקדמנו בקדושין לכן קדם הוא ובא יום א' ונכנס בבית משודכתו לאה הנז' ושם ג' אנשים שנכנסו לבקר את הזקנ' וקדשה בפניהם וזהו תורף עדותם כפי קבלת עדות ב"ד של העיר שאירע בה המעשה ושם הא' ר' שלמה קאבישון ואמר בתורת עדות כי הוא ושני יהודים אחרים נכנסו כו' וישבו בארגז א' בבית לאה משודכת ראובן ובעמדם שם נכנס ראובן ולקח מארמריו א' טשטמיל עם ג' לימוניש ואמר אלנו אלו הג' לימוניש אני נותן בעד קדושין ללאה ארוסתי וכן נתנם ללאה וקבלה אותם ובשע' נתינה אמר לה ראובן זה אני נותן לך בעד קדושין זה עדות ר' שלמה הנז' ואחריו העיד רבי יוסף צרפתי ואמר איך נכנסו כו' ובא ראובן והביא עמו אח' טשטמיל ובתוכו ג' לימוניש ואמר לנו זה הטישטמיל עם אלו הג' לימוניש אני נותן ללאה ארוסתי בעד קדושין ונתן הלימוניש ביד לאה וקבלה אותם אחר זה קמו אנשים והלכו לבית לאה וקם איש עתיק יומין ולקח טבעת אחד וקדש ללאה וכך אמר לה בטבעת זו תהא מקודשת לי כדת משה וישראל אחר זה נתקבצו ב"ד העיר הנז' וחזרו וקבלו העדויו' הנז' לעיל גם בא עד ג' ואלו דבריו איך נכנס כו' ונכנס ראובן הנז' בבית לאה וקרא אליה והיא ירדה מן המטה וקרבה עצמה אל ראובן וראובן הוציא מתחת ידו א' טישטימיל ובתוכו ג' לימוניש ונתנם ללאה ואמר לה זה אני נותן לך בעד קדושין וקבלם ואמר לנו ראובן הוו עלי עדים בדבר הזה וקודם קבלת הקדושין האחרונים שאלו את פי הנערה אם היה אמת שקבלה קדושין ממשודכה והרכינה בראשה והודתה ע"כ ועתה שאל השואל אם בנושא כזה יש לפקפק בקדושין הראשוני' מצד שלא אמר לי או נאמר דבנושא כזה אין צריך לומר לי ובכל לשון סגי:
תשובה
נראה לע"ד שהקדושין הם קדושין ודאים והמקדש אחר כך כמקדש אשת איש בעלמא הוא ותחילת דברי אומר כי יש בלשון הקדושין ג' פנים א' לדון שהם כמו הרי את מקודשת ולא אמר לי שעל זה בא המחלוקת דיש אומרים דלא הוו קדושין ויש אומרים דהוו ספק קדושין. הפן הב' הוא דיש לומר דנ"ד גריע טפי מלשון הרי את ולא אמר לי ולכ"ע אפשר דלא הוו קדושין כלל וזה מטעם דבהרי את מקודש' ולא אמר לי כבר אמר כתקון ז"ל אלא דגייז מלת לי אמנם לשון נדון דידן דלא מצינו כמוהו בלשון חז"ל אפשר לומר דגריע. הפן הג' אפשר לומר דהאי לישנא עדיף טפי מלשון הרי את מקוד' ולא אמר לי ואדרב' הוי כאלו אמר לי בפירוש וזה כי ברור הוא דלא שייך בזה כל המשנה ממטבע כו' שזה לא עלה בדעת שהרי ברור הוא שבאיזה לשון שיאמר המקדש באופן שתבין היא וכן שיבינו העדים פשיטא דהוי מקודשת עוד שאפי' שלא אמר לשון כלל ועיקר אלא במעשה לבד אם היו עסוקים באותו ענין מספיק דהלכה כר' יוסי דאמר דיו וכמו כן מצינו לשונות משונות מקדושין באו בגמ' סוף דבר דליכא לשון מיוחד כלל וא"כ היינו דיכולים לומר דלשון זה עדיף דמשתמע דאיהו קדיש לאשה זאת אליו וכמ"ש הריב"ש בתשובה שפי' כי לשון זה לשון גמור הוא ולא שייך ביה למימר דהוי ידים שאינם מוכיחות כי בשלמא כשאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי שהוא התחלת הדבור ולא סיים נקרא ידים שאינם מוכיחות אמנם לשון זה הוא דבור שלם וכשיראה מי שירצה בתשובותיו ואעפ"י שבסוף לשונו יראה כי עדיין אצלו הדבר בספק קדושין כל מוד' על האמ' יודה כי לא אמר כן אלא לרווח' דמלתא וכן אמר אפי' תימא כו' והפלא כי זה הח' היה מחפש לבטל אותם הקדושין כי נר' היו זיוף גמור ואפ"ה לא נהנה בביטולה מכח הלשון כלל אלא מטעמים אחרים ואחר שהוא ז"ל הוי בתרא טובא ורקד וברר כל הסברות ונר' מדבריו שלשון זה לא מגרע להיות קדושין ודאים אפי' בלי הוכחה אחרת כלל היה כדאי לסמוך עליו כ"ש שבעיני יש לי טעם לשבח על זה והוא מכח יתור הלשון דבשלמא אם היה אומר הרי לך לקדושין היינו אומרים דהוי ידים שאינם מוכיחות אמנם אחר שאמר הרי אני כו' שזה הלשון מיותר שהרי כבר אנו רואים שהוא הוא הנותן אלא שדעתו לומר שהוא המקדש הוא ולא אחר כי כשהוא שלח אחר ידו יד משלחו ומשלחו הוא המקדש לא הוא וזו סברה נכונה כי בכמה מקומות מצינו לחז"ל שדורשים יתור לשון שהרי כתב רש"י בפרק האומר על ההיא דתנן הנודר עד הפסח אסו' עד שיגיע הפסח עד שיהא פסח אסו' עד שיצא ופירש"י דכיון דאמר לישנא יתירא בעוד שיהא פסח קאמר ה"נ כיון שאמר לישנא יתירא ר"ל אני הוא המקדש כו' אלא שמי הוא שיכניס ראשו בין ההרים הגדולים שהרי נמצא כתוב בתשובות הרשב"א בלשון כזה סי' תשע"ד אפ"ה פסק דבעי גט מספק אלא מכל מקום אנו למדין דלכל הפחות לא נפקא מס' קדושין לכ"ע ונר' דטעמא דעדיף האי לישנא מלשון הרי את ולא אמר לי ונראה לומר כן לפי שמצינו שכת' המ"מ בשם הרמב"ם והרשב"א דהרי את מקודשת ולא אמר לי דלא הוו קדושין כלל. ותשובה הנז' מצינו דצריך גט אלא שנראה משום דהאי לישנא עדיף כדפי' ואחר זה אומר דבנ"ד לכ"ע הוו קדושין ודאים שהרי הרא"ש ז"ל כתב בתשו' וז"ל והקשה ר"י כו' עד והשתא כשהנזיר עובר לפניו אע"ג דלא הוו ידים מוכיחות דאכתי דילמא אהא בתענית קאמר מ"מ הדבר מוכח יותר לענין נזירות. ותירץ ר"י ז"ל דודאי ידים שאין מוכיחות כלל סבר שמואל דלא הוייא ידים בההיא דהרי את מקודשת דליכא הוכחה כלל שקדש אותה לעצמו לפי שהוא מצוי שאדם מקדש אשה לחבירו וכן כשאין נזיר עובר לפניו דליכא הוכחה כלל כו' עד ה"ה דאי הוה משכח מידי דאית ביה קצת הוכחה הוה משני הכי דהא לא בעי שמואל הוכחה גמורה ע"כ הרי שנר' בפירוש שהרי את מקודשת ולא אמר לי לא מהני וטעמא דאדם מצוי לקדש כו' הא לאו הכי פשיטא דהוי מקודשת וא"כ כשהיא משודכת אליו שלא נמצא בעולם שיקדש אדם משודכתו לאחרים פשיטא דהוו קדושין ודאין אפי' לא אמר לי דהוי הוכחה טפי מנזיר עובר כו' ואפילו שלדברי ר"ת בעינן הוכחה גמורה כיון דמודה הוא דנזיר עובר לפניו הוי הוכחה גמורה ומביא קרבן לעזרה ושידוכין נזי' דהוי הוכח' טפי מנזיר א"כ אפי' לסברתו הוו קדושין ודאין ואפי' תימא דשדוכין לא הוו הוכחה גמורה כמו נזיר ה"מ שדוכין לבד דהיינו רצוי דברים שהוא רצה ליקח אותה לאשה והיא נתרצי' להיות לו לפי שאפשר לחזור הוא והיא ג"כ אמנם שדוכין הנז' שנשבע הוא כו' נוסף על זה כל ההוכחות הנז' שהיו אוכלים ושותים יחד ונוהגים אהבה ואחוה ושולח דורונות והרי אית לן חזקה אלימתא דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה כ"ש הוצאות רבות ועל הכל שאמר לעדים שהיה נותן כו' לארוסתו ומי יאמר שקורא ארוסתו למי שרוצה לקדשה באותה שעה לאחר אין ספק שאין זה כי אם חוכא ואטלולא פשי' דדברים אלו אין להם שיעור לע"ד וא"כ אחר שלשון הרי את מקודשת ולא אמר לי טעמא דלא הוי קדושין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוא מטעמ' דלא מוכח היכא דמוכח טובא ככל הני תוכחות פשיטא דלכ"ע הוו קדושין גמורין ומשום הכי מסיק רב הונא בגמ' דהלכה כר' יוסי דאמר דיו וכתב במרדכי פ"ק קדושין דלאו דוקא עמה אלא אם מדברים אחרי' בפניה דיו ועם היות שדברים אלו ברורי' לע"ד ראיתי להביא ראיה מתשובו' הפוסקים והנה תשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ט כתב וז"ל אשה א' היתה משודכת לראובן וראובן סעד בבי' חמיו ובקש ממנו שיבא המשודכת שלו עמהם בשולחן ולא רצה חמיו להושיב' עמהם עד שיתן לה טבע' ונתנ' הטבע' אצל' כנתינ' קדושין כו' תשובה כל שהדבר מפורסם ביניהם שנתינת טבעת ממשודך למשודכת סתם בתורת קדושין היא גם זו ודאי שהיתה משודכת לו וקבלה טבעת סתם הרי הא מקודשת ועוד כיין שהאב הקפיד בדבר ודאי משמע שלכך נתכוון כי מה הקפדה הי' לו בנתינ' טבע' א' בלתי אם נתכונו לקדושין ואעפ"י שהיא בוגרת כו' עד וכ"ש שהדבר מפורסם ביניהם שנתינת טבעת ממשודך למשודכת אינו אלא קדושין וכבר רואה כל מבין כי ראוי לעורר כי הוא התחיל בטענת כל שהדבר כו' שנר' בפירוש שזאת היא הטענה הגוזרת ומחייבת היות מקודשת גמורה אח"כ אמר ועוד כיון שהקפיד כו' דמשמע דהקפידה היא המחייב' הדין הנז' ואח"כ חזר ואמר וכ"ש שהדבר מפורסם שנר' שעד עתה לא היה מדבר עם טענה זאת ואיך איפש' זה והרי הוא התחיל עמה אלא שנר' שהוא כיון לומ' שיש י"ב טענות שכל א' מוכיח היות הקדושין הראשונים ודאים אחד כל שהדבר כו' ועוד אפי' לא היה הדבר כו' כיון שהקפיד כו' וכ"ש בהצטרף ב' הטענות הרי א"כ הדברים ק"ו ומה התם שלא הזכיר לשון קדושין אלא מפני שהקפיד האב כו' והוי אמדן דעת דלהכי נתכוון אפ"ה הוו קדושין ודאין בנ"ד דאיכא שדוכין עם כל ההוכחות הנז' כ"ש דהוו קדושין גמורין וברור הוא שכונת הרשב"א שהקדושין הראשונים ודאים ולא קדושי ספק שכן אמר וז"ל והלכך אשה זו מקודשת גמורה היא לראשון עוד נ"ל ראיה גמורה תשובת מהרי"ק שרש קע"א וז"ל אלא משום דקשיא ליה היאך נוכל לומ' דחוששין לסבלונות ממה נפשך אם הזכיר לשון קדושין א"כ קדושין גמורים הם ולא חשש' ואם לא הזכיר לשון קדושין אמאי חוששין הא אמרינ' בפ"ק כו' עד דוקא בעסוקין באותו ענין כו' עד ומש"ה מתרץ רש"י דמשום הכי אפי' היכא דאין עסוקין דכיון דשלח לה בעדים גלי אדעתי' קצת דלשם קדושין קא מכוין מדלא שלח ע"י שליח א' לבדו ע"כ. מלשון זה נראה ברו' דהיכא דשדך ושלח לה סבלונות הזכיר לשון קדושין כל דהו הוו קדושין גמורים וזה מכמה פנים א' ממשמעות הלשון שאמר אם הזכיר לשון כו' והל"ל אם קדש בפי' כו' קדושין גמורים הם אלא שנר' בהדיא דבהזכרת קדושין כל דהו סגי. ב' ממ"ש דכיון דלא שלח על ידי שליח אחד כו' משמע א"כ שמה אם הזכיר ר"ל הזכרה בעלמא כיון דהשתא דלא הוי הוכחה אלא שלא שלח ע"י שליח אחד לבדו דהוי הוכחה חלושה הוי חששא א"כ מה שאמר הזכיר לשון קדושין ר"ל שגלה דעתו ואמר דלשם קדושין היה נותן הוי מקודשת גמורה עוד מוכח מדקאמר מה נפשך כו' מה הכרח הוא לומר דמשום הכי כיון שלא שלח ע"י שליח א' כו' לימא שהזכיר לשון קדושין כמו שאמר הרי את מקודשת ולא אמר לי או לשון קדושין כנ"ד אלא שנר' בפי' דבכל לשון ובכל ענין שיאמר הוי מקודשת גמורה ולא יש לשון שיעשה חשש קדושין לבד כי בכל לשון שיאמר ויברר דלשם קדושין נותן הוי מקודשת גמורה אם לא כשלא יש הוכח ה אחרת אלא ששלח ע"י ב' שלוחים ולא ע"י שליח א' דאז הוו קדושין משום חשש. עוד ראיתי ראיה גדולה בעיני לזה ממ"ש בעל העיטור וז"ל היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה ולא פירש ר' יוסי אומר דיו ואמר רב הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי והוא שעסוקים באותו ענין אבל אין עסוקים באותו ענין ואפי' מענין לענין כו' צריך לפרש ירושלמי מהו צריך לפ' זהו גיטיך זהו קדושיך ע"כ הרי כשהיו מדברים מענין לענין ונתן סתם דלא הוי קדושין כלל ואפי"ה אם גלה דעתו דלשם קדושין מכוין בשיאמר זהו קדושיך הוי כאלו פירש וכ"ש אם אמר לה בלשון נ"ד א"כ בנ"ד נמי כיון שהזכיר לשון קדושין אפי' שלא אמר ליה הוו קדושין גמורים כיון דאיכא כל ההוכחות הנז' כיון דלא בעינן הרי את מקודשת לי אלא במקום דליכא הוכחה אחרת אמנם כשיש הוכחה דלדידיה קדיש לא בעינן כי כמו שהוכחנו מכמה מקומות ולהיות ראיתי מקום לבעל הדין לפקפק ולגמגם בזה מההיא שהביא מספר יראים וז"ל בהגאות פ"ט מהרמב"ם על מי שהו' משודך עם בת פלו' והיו לו בנות אחרת ואמר המשדך לאבי המשודכת בתך מקודשת לי וכתב רא"ם דתפסי קדושין בכלם וצריכות כלם גט כו' עד שאפי' ברור לנו שדעתו של המקדש על הגדולה אין מחשבתו מבטלת הדבר שהוציא מפיו משמע דדברי' שבלב אינם דברי' הואיל ושנה מלשון העולם המבררין קדושיהן וא"כ יש לאומר שיאמר דבנ"ד נמי אעפ"י שדעתו לקדשה אליו אעפ"כ כיון שלא ברר דבריו לא הוו קדושין ודאים אמנם נלע"ד ברור שאין מזה שום גמגום לנ"ד וזה שאפי' נניח שמעשה רא"ם ונ"ד הם נושאים שוים מה שאינו כן בודאי מ"מ לא מפני שהוא רצה להחמיר נקבע אנו הלכה כמותו לדורות כי רבו החולקים עליו והרי מצאתי כתוב בספר העיטור וז"ל שאלה לרבנן סעדיה שמעון שדך אחד מבנותיו של ראובן ובא שמעון בבית הכנסת ואמר לראובן סתם בתך מקודשת לי והיו שם תלמידי בני מר רב נתן ואמרו לו צריך אתה ליטול שני גיטין לשתי בנותיך לפי שלא פי' ואמר ראובן על דעת שדוכין הראשונים קדשתי ועדים מעידי' שלא שדך אלא פלונית ואמרו התלמידי' היא יכולה לחזור מן השדוכין ואתה יכול לחזור ולומר לא קדשתי אלא פלונית והשיב להם אמר ראובן אחת מבנותיך הוא מחלוקת אביי ורבא דלאביי הוו קדושין אע"פ שאין מסורים לביאה לרבא לא הוו קדושין הילכך לאביי דהוו קדושין עכשיו שאמ' סתם בתך מקודשת אפי' לרבא דאמר לא הוו קדושין ולא סמכנו על שדוכי שמעון ולא בריר לי האי תשובה ומסתברא דאפי' בלא שידוכין האב נאמן לאסור את בתו וכ"ש הכא ששדך ועובדא דרב אחא משבחא סתר לה לההיא מעשה דראובן שהיו לו ד' בנות ושמעון קדש אחד מבנותיו ונתן לו קדושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל ואמר כי הבנות שהן מי"ג שנה ולמעלה אינן ברשות אביהן ואינן מקודשות ואותן שהן ברשות אביהן לקדשן נאמן לומר על זו נתכוונתי עליה קבלתי קדושין ואם אמר איני יודע כבר שכחתי כלן צריכות גט מאותו האיש ע"כ א"כ נמצא שרב אחא פליג בהדיא גם בעל העיטור הס"ל ומעשה רב עדיף גם מהנהו תלמידי יש ראיה דקאמרי טעמא שהיה יכול לחזור הא במקום שבועה דחמיר' דפשיטא שלא היה יכול לחזור מודו אינהו דהוו קדושין למשודכת ואפשר נמי דרב סעדיה הס"ל דדוקא התם דליכא שבועה הוא דלא סמכינן אשידוכין משום שהיה יכול לחזור אבל היכא דאיכא שבועה דלא מצי למיהדר ביה לא הוה אמר הכי. וכן מצינו רבנו שמחה כמה ראיות הביא נגד סברת רא"ם והסמ"ג והרא"ש ובנו הטור ז"ל הס"ל ועוד הטור הביא מעשה דרב אחא למסקנא בלי חולק אחר משמע דסבירא ליה כההוא מעשה ורבנו ירוחם הביא סברת ר"ת מבלי חולק ואחר דכל הני הוו בתראי טובא וכלהו הסכימו לסברת ר"ת היינו יכולים לסמוך עליהם שידוע שהלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך אלא שראיתי להמ"מ ז"ל שכתב שהרמב"ם והרשב"א כתבו להחמיר ואע"פ שהר"ן כתב שהרמב"ן הביא ראיה לדברי ר"ת אפשר שלא רצה לעשות מעשה ואי איהו לא עבד אנן היכי עבדינן אנן יתמי דיתמי: וגם כי היה אפשר לומר שהרמב"ן והרשב"א לא כתבו להחמיר בשידוכין דאיכא שבועה מכל מקום אומר אני כדי שלא ישאר פתחון פה לחולק דפשי' דלא דמי נ"ד למעשה רא"ם וראוי לנו לומר כן משום דאיך אפשר שרא"ם יחלוק על תלמוד ערוך שנראה בפירוש שיש לנו להלך אחר אמדן הדעת דמוכח כמו נזיר עובר וכו' שאפי' לדעת האומר דהאומר הרי את מקודשת. ולא אמר לי דהוו ספק קדושין משום שמא בגיטין וקדושין לא בעינן ידים מוכיחות א"ה בנדר ונזיר מודו כ"ע דבעינן ידים מוכיחות וא"ה כי נזיר עובר לפניו הויין ידים והוי נזיר גמור ומביא קרבן וא"כ גבי קדושין פשיטא דלכ"ע היכא דמוכח כמו נזיר הוו קדושין והבא עליה במיתת ב"ד וא"כ איך איפש' לומר שאפילו ברור לנו שדעתו של המקדש כו' כמ"ש רא"ם. וכן הוכחנו בבירו' מתשובת הרשב"א שהיכא שנר' בודאי שמכוין. לקדושין דהוו קדושי ודאי וכמ"ש בתשוב' הנז' כיון שהאב הקפיד כו' הכל כנז' לעיל אלא שמוכרחים אנו לומר דבמעשה רא"ם לאו משום ידים מוכיחות נגעו בה דודאי ידים מוכיחות הוו ראיה לדבר דע"כ לא נחלקו אביי ורבא אלא משום קדושין שאינם מסורין לביאה כו' ועוד דאנן ק"ל כאביי דהוו קדושין לכל הפוסקים ובאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי איכא מ"ד דלא הוו קידושין ואפי' למ"ד דהוו קדושין אי יהיב לה גיטא זה המקדש די ואי הוי כמחלוקת אביי כו' הוה לן למי' דהוי האי איתתא אסורא לכ"ע שמא קדשה לראובן או לשמעון כו' אלא שאין אנו מסופקי' בזה כלל ועיקר דפשיטא שאין קדושיו קדושין אלא לזה המקד' אי הוו קדושין דמאחר שלא פי' למי א"א ח"ז לומר שחלו הקדושין על שום נברא אמנם דנדון דבתך מקודשת לי או א' מבנותיך כו' שהרי הקדושין בא' מאלו העומדות בפנינו וידועות לנו אלא שאין יודעים זו או זו ועתה רוצה להפקיע הקדושין מזו ולהטיל על זו בהא קאמר רא"ם שלא יספי' שום אומד הדעת להפקי' הקדושין מזו ולהטיל על זו כיון שלא בירר לכן כלן צריכות גט אמנם בנ"ד שבשעה שזה קדש והוציא הקדושין מפיו אין אתה מפקיע קדושין אלו משום אדם ואם אתה אומר שלא יחול על זה א"כ אתה עושה שמוציא זה כל דבריו ומעשיו לבטלה ואין אדם מוציא דבריו לבטלה ואפי' כשנאמ' שמוציא היינו אחר שלא יש הוכחא ואדם מצוי לקדש אשה לחברו א"כ עתה נמי נאמר כיון שלא פירש למי הלא משחק הוא אמנם כשיש הוכחה ובפרט כשהיא גדולה ודאי שרא"ם וכל הנמשכים אחריו יודו דהוו קדושין ודאים אמנם במעשה רא"ם דבשעת הוצאת קדושין מפיו כפי טבע הלשון חלים הקדושין על זו כמו על זו אין לנו כח להפקיע הקדושין מזן ולהטילן על זו בכח אמדן ונראה בעיני דקדוק נכון וישר וכ"ש שאני אומר דבנ"ד לא חסר מידי שמה שאומר רא"ם דטעמא דכלן צריכות גט משום שלא בירר הכא כבר בירר כיון שאמר אלו הלימוני"ס אני נותן ללאה ארוסתי בעד קדושין ברור הוא שר"ל עם היות שכל מה שנתתי לה עד עכשיו היה במתנה דרך דורון אלו הלימוניס אינו כן כ"א בתורת קדושין כמו שהאדם מקדש ארוסתו וכיון שקראה ארוסתו ולא הספיק לו בשיאמר לאה כבר הסיר לנו ספק שאדם מצוי כו' וגלה בפי' שלעצמו מקדשה הנראה לע"ד כתבתי:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |