שו"ת מהרי"ק/קעד
|
< הקודם · הבא > |
מעין המתגבר לוחם ומתעבר במלחמת' של תור' בגבור' ולא בשתי על הכרתי ועל הפלתי אמר לחכמ' אחותי ומודע יקרא לבינה בדק בקינה ויחפש בנרות בזבז אוצרות בשני בצורת להבין ולהורו' את בני ישראל האלוף הר"ר אברהם ב"ר יחיאל חכם הוא כדניאל כל סתום לא אממוהו את מי נועץ ויבינהו ומי אני יקראני ואענהו ועלי השתיקה קבלתי לולי כי למצותו ולתורתו יאבתי. על אשר (א) הקש' על הסמ"ג שכתב שבשאר עבירו' נמי יהרג ואל יעבור בפרהסי' ורצית לדקדק מדלא מפליג כמו בריש' ש"מ דאפילו באין מתכוין להעביר ע"ד מיירי. לע"ד נרא' דאי משום לשון הסמ"ג אין להכריח קושיי' כלל שהרי כ' וז"ל מסקינן בפ' בן סורר ומורה במס' סנהדרין (דף עד) בכל יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע וש"ד ומסיק שם שבשעת השמד שהגוים מתכווני' להעביר ע"ד אפי' מצוה קלה יהוא"י ושלא בשעת השמד נמי לא אמרו אלא בצינע' אבל בפרהסי' לא ומפרש ר"י שיש שם י' ישראלי' אפי' לשנוי ערקת' דמסאניה יוא"י פי' ערקת' הם רצועו' מנעלים ישראל אם הנהיגו לשנותם משל גוים לצניעו' ומנהג יהדות עכ"ל אות באות ומדהזכיר שמי דערקתא דמסאנ' משמע שפיר דבמתכווין להעביר ע"ד מיירי דמסתמ' אין הנאה לגוי בהיות לישראל רצועה שחורה מבהיו' לו לבנה ולכך לא הוצרך לפרש דבמתכוין להעביר ע"ד מיירי הא דקאומ' דבפרהסי' יהרג וכ"ש כאשר הזכיר לשון התלמוד דפ' בן סורר אשר פירשו רבא במתכוין להעביר ע"ד כל קמן שלא יוציא ההלכה מפשט' והא דמפליג בין שעת השמד היינו משום דבשע' השמד הגוים מכווני' להעביר ע"ד כלומר רגילים הם בכך ומשום כך יש למסור עצמו אפי' בצנעה פן ירגלו להמריך הלבבות כדפרש"י בפ' בן סורר אבל שלא בשעת השמד אע"ג דגוי זה מתכוון להעביר ע"ד מ"מ אקראי בעלמ' הוא ולא שיהיו הגוים רגילי' בכך וליכ' למגזר פן ירגלו להמריך הלבבו' ומשום כך בצנעה דליכ' חלול השם יוא"י אבל בפרהסי' דאיכ' חלול השם יוא"י. אמנם על הסמ"ק יש להקשות כי שם מפורש בכל הספרי' ואם כי אינו כלל בסגנון אחד אלא זה בכה וזה בכה מ"מ הכוונה שוה בהם דבצינע' יש לחלק בין במתכוין להעביר ע"ד לאין מתכוין ובפרהסי' אסור בכל ענין ועוד יש תימה גדול' על לשון סמ"ק שכתב וז"ל ומה שאמרו חכמי' בצינע' יוא"י ה"מ כשהגוי עושה בשביל הנאות עצמו אבל אם הוא מתכוין כדי להעביר ע"ד יוא"י וראיה מיבמות ההו' גוי דאומר שקול אספסתא ושדי לחיותא כו' עד אבל אומר ליה שקול אספסתא ושדי לנהרא יוא"י עכ"ל. וקשה לי מה ענין ההוא דיבמו' לחלק בין צינע' דהנאת עצמו לצינע' דמתכוין להעביר ע"ד והלא ההיא דיבמו' לא מיירי במתכוין להעביר ע"ד כלל דגרסינן שם ההו' דא"ל לבר ישראל שקיל אפספסתא ושדי לחיות' בשבתא ואי לא קטילנ' כדקטל לך לבר ישר' דא"ל בשיל קדיר' בשבת' ולא בשיל שמע דביתהו כו'. ומה ענין זה למאי דבעי לאתויי ראיה ועוד דאיזה לשון הוא זה לכתוב ההו' דא"ל שקול אפספסתא אם לא להנא' עצמו מתכוין כו' ואם מתכוין להעביר ע"ד כו' אין זה לשון כלל. ולע"ד נרא' ליישב אותו דעת הכתוב בסמ"ק דס"ל דרבא דפ' בן סורר ומורה סבר לה לטעמ' דקרקע עולם וכן פי' התוס' בכמה מקומו' דאפי' המקש' דפריך והא אסתר פרהסי' הואי ידע שפיר טעמ' דקרקע עולם ומש"ה לא פריך ג"ע הואי אלא דהוה ס"ד דמ"מ איכ' חלול השם דלא גרע ממצות קלה דאמרינן דבפרהסי' יוא"י ומאחר שכן הוא פשיט' שי"ל דגם רב' מודה לאותו טע' דקרקע עולם ולא בא לתרץ כ"א מאי דהוה קשי' ליה למקשה דמ"מ איכ' חלול השם אע"ג דקרקע עול' הוה דלא ס"ל לאביי דטעמ' דקרקע עולם מהני' אפי' לענין דלא להוי חלול השם ומש"ה קאמר רבא דהנאת עצמו שאני דממ"נ ליכ' חלול השם דאי משום שהישראל עוש' העביר' בפרהסי' הלא אין עושה בידי' דקרקע עולם היא ואי משום כוונ' הגוי הא אין זה מתכוון אלא להנאת עצמו אבל היכ' שהישראל עוש' העביר' בידים אע"ג שהגוי מתכוון להנאתו מ"מ איכ' חלול השם בהיות הישראל עובר בפרהסי' ועוש' מעש' האוסר בידים והא דשרי רבא הני קוונקי ודימונקי לע"ד נרא' דס"ל לאותו דעת דדווק' כשאין הישראל מוס' להם בידים אלא הכומרים לוקחין אותו וכן משמע מתוך פרש"י וז"ל יום אד היה לפרסיים שנוטלין הכומרים אור מכלבית ובית ומעמידין בבית ע"ז שלהם ומתחממים העם כנגדם ואף מבתי ישראל היו נוטלים על כרחם עכ"ל. משמע שהיו הכומרים נוטלים אותו ולא היו מוסרים להם בידים והשת' ליכ' מעשה ודמי לקרקע עולם דמש"ה מהני טעמ' דהנאת עצמו כו' וכ"ת א"כ שלא היו עושין בידים ודמי להאי דקרקע עולם א"כ מאי קאמר ליה רבא לאביי. דאלת"ה הני קוונקי ודימונקי וכו' הלא אביי יאמר לו דטעמ' משום קרקע עולם גרידא כדמשני גבי אסתר איבעית אמינ' לך דרבא דאמר דאלת"ה וכו' לאו אדאביי מהדר ולאוכוחי דטעמ' הוי משום דהנאת עצמו שאני ולא משום קרקע עולם דודאי איכ' למתלי כולה מלת' בקרקע עולם אלא על המקשה דלית ליה טעמ' דקרקע עולם לענין שלא יהיה חלול השם ולא טעמ' דהנאת עצמו כו' קמהדר ועל אשר דקדקת על מ"ש בסמ"ג במצו' תפילין וירא שמי' משום ברכה לבטלה וכו'. טרם עמדתי על דקדוק לשון הספר בתחלת העיון היה נראה לע"ד לומר דפשיט' ליה לסמ"ג למצא תקנה ע"י שיניח עמה זוג אחר כדברי האחד ואח"כ זוג אחר אלא דקשי' ליה משום ברכה לבעלה אבל בקראי הלשון אמרתי שאין מתיישב כלל ופשיט' שהכוונ' כאשר אתה אומר ועוד דמדמסיים הסמ"ג וז"ל ואם אין יודע לכוון המקים להניח שניהם יחד א"כ יניח כדברי האחד של יד ושל ראש ויסלקם מיד ויניח אחרים כו'. עד זה טוב יותר מלמנוע לגמרי שלא יניח כלל משמע דאי לאו הך תקנת' היה מונע שלא להניח כלל לא כדברי זה ולא כדברי זה כדי שלא לכנוס בספק ברכה ולכשיתיישב זה יתיישב זה ודא ודא אחת היא ונראה לע"ד שהירא דבר ה' יירא יותר בהניחו כאחד מן הגאונים משום חשש ברכה לבטלה שאסו' משום את השם אלקיך תירא ולא תשא את השם אלקיך לשוא מאשר ירא משום עשה דתפילין ואעידה לי עדים נאמנים תו' רבי' יהוד' מפרי"ש רבו של ר' משה מקוצי בעל הסמ"ג שכתבו בפ' במה טומנין וז"ל תימ' האי אמאי סמכו העולם שלא נהגו להניח תפילין ועוד כי אמרי' בפ"ק. ר"ה (דף יז) פושעי ישראל בגופן כו' ומיהו ר"ת מפרש התם זה הוא הבועט במצוה כו' עד ומיהו סומכין אנו על הפסיקת' דאומר בה למען תהיה תורת ה' בפיך כל הקור' בתור' כאלו מניח תפילין ואמנם שמעתי שגורס שם איפכ' כל המניח תפילין כאלו קורא בתור' וצריך עיון שם עכ"ל ועוד יש שם בגליון חוץ לעמוד במכילתין גרסינן למען תהי' תור' ה' בפיך כל הקור' בתורה כאלו מניח תפילין עכ"ל. (ג) ובענין זה כתב המרדכי פ"ק דר"ה בשם ראב"ן הרי לך בהדי' דחיוב עשה דתפילין קליש עוב' לירא שמי' דקרי ותני באוריית' ואם אמר הסמ"ג להא מילת' בשיטת רבו אין כאן תמיה כלל ואע"ג שהוא יסר את הרבים וידים רפות חזק להניח תפילין כאשר האריך מאד בדרשתו כמ"ש במצות ואהבת זה הוא להמון דלא גריס באוריית' אבל ירא השם דגרסין וקרי באוריית' איכ' למימר דמיפטרי בכך וכך רמז גם הוא בסוד דבריו וז"ל עוד דרשתי להם שיותר הקב"ה חפץ באדם רשע שיניח תפילין מאד' צדיק עד ויותר הם צריכים חזוק באותם שגדלו ביראת שמים כל ימיהם כו' עד ללמוד שעיקר תפילין וחייובי' לאותם שצריכי' יותר דבר חזוק וקרוב זה לדברי התו' שהבאתי לעיל וא"כ פשיט' שאפי' ירא שמי' יסמוך על דברי אחד מן הגדולי' אותו שירא' לו יותר או ע"פ מנהג אשר ינהיגו במקומו לענין תפילין ולא יחוש לעשו' כדבר שניהם כיון דקליש חיוב' דידהו כדפי' לעיל ולענין חשש ברכה לבטלה יחוש (ד) ועל אשר תלה הר"ר שמואל טעם שהית' פרוסת החמץ עד ו' שעות לריב"א משום ברכה כו' תמהת שתי תמיהות ואם כי תלית השניה בראשונ' לא הבנתי למה כי בעיני הם שתי קושיות פרודות זו מזו ועל הראשונ' אשר תמהת ברכה בשעת שריפה מאי עבידתיה אקדי' לך תחילה תוספת שיטה פ"ק דפסחים א"ר יוד' הבודק צריך שיברך נמצא בתשובות רש"י שיש ב"א שמברכין בשעת בדיק' על בדיקת חמץ ובשעת שריפ' על ביעור חמץ וטעות הוא בידם דהא ביעור הוי בדיק' הרי לך דעות שיש לברך בשעת ביעור ואם הר"ר שמואל הוא מאותו הדעת או גם הריב"א עצמו אינו מן התימה ועוד כי זכר לדבר מ"ש הסמ"ג בשם הריב"א שהוא מנהג כשר לחזור ולבטל בשעת הביעור מפני שהוא רגיל לקנות לחם כו' או חוזר וזוכה כו' וי"ל כמו שאין סומך על בטול שעשה בלילה כמו כן אינו סומך על הברכה כיון שקנה או חוזר וזוכה וגדולה מזו כתב ר"פ בהגה' בסמ"ק כי יש ב"א שאין מבטלין בשעת בדיק' כ"א בשעת שריפ' וגם באותה הגה"ה כתב דבדורות האחרונים תקנו לבטל גם בשעת הביעור משמע שעשאוה כתקנ' גמור' וא"כ אין תימה אם יש רוצה לומ' דצריך גם ברכה אחרת לדידן שאין אנו זריזין כמו שהיה בימי התלמוד ואשר תמהת למה אינו תולה הטעם משום דחביבה מצו' בשעת' נרא' לע"ד דלא שייך לומר חביבה מצו' וכו' כ"א כשמקדימ' שלא לצורך המצו' כ"א להנאת עצמו או מאיזה טעם שיהיה שלא לצורך מצוה עצמה אבל הכא שמקדים לשורפ' פן יבא לטעות ליום המעונן וכדתנן ושורפין בתחלת שש ליכ' למימ' שיאחר לשורפו משום חביב' מצו' בשעת' דחביבין וערבים דברי דודי יותר מיינו של תור' אלא ע"כ מה שהי' ממתין זה הוא משום ברכ' דסוף סוף היכי לימ' וצונו הא אכתי לא חל חיוב שריפ' ואפי' מדברי סופרי' דנימ' וצונו מלא תסור לפי פרש"י שפי' שיעור ביעורו תחלת ז' ואע"ג דתנן ושורפין נראה לע"ד דלא שייך לומר כאן חביבה מצוה בשעתה כלל שהרי לא הקפיד' תור' אלא שלא יהא לו חמץ ברשותו וכדדרש ר"ע איזה השבת' שהיא בבל ירא' ובבל ימצא הוי אומר זה שריפ' כלו' בשיש לו חמץ צריך לשורפו וכשאין לו אין לך בל יראה ובל ימצא גדול מזה וכן כתב ר' פרץ בתוס' דפסחים דלאו דבל ירא' ובל ימצא ניתק לעשה דתשביתו וא"כ פשיטא שאין עיקר המצוה אלא שלא יהא מצוי משבע' ולמעל' ומשום כך צריך שריפ' לר"ע דאז אינו נמצא כלל וא"כ שכמבערו קודם שבע' לכשיבא שעת שבע' מקיים הוא עשה דתשביתו בשעתו כיון שהגיע שעת שביעי והרי אין לו חמץ דאטו מי שאין לו חמץ כלל ואפי' פסק חמצו ל' יום קוד' הפסח יצטרך לקנו' חמץ כדי לשורפו ולקיים מצו' דהשביתו אלא ודאי דבר פשוט דאין לך השבת' גדול' מזו ומש"ה אפקי רחמנ' בלשון בל ירא' ובל ימצא ולא אפקי בלשון שריפ' וא"כ לא שייך כלל חביבה מצוה בשעת' בכיוצא בזה ולא דמי כלל לאפיית המצות דכיון דבעי שמור טוב יותר לאפותה בשעת איסו' חמץ דאז הוא נזהר יותר והיינו דקאמר חביבה מצוה בשעת' לפי הנרא' לע"ד מפני מראית העין ואבא היום אל העין. לשאוב מימי דודיך כי טובי' מיין: הגמיאיני נא מעט מים: מבור בית לחם אבירים: כי עמך מקור חיי' נוזלים יוצאי' בבקעה ובהרים: שמה ישקו העדרי': מיינה של תורה ורזי סופרי': ושלו' ישגא לדור דורים: בח"נ וכח"נ נקשר באהבתך בשבע' מיתרי':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |